לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מטלה לא קלה

מטלה לא קלה

היא היתה בת 90, עם קרסול ושתי ידיים שבורות. דווקא היא עזרה לי לצאת ממעגל הקסמים של: מבצעים פחות, המיומנות יורדת, ואז שוב מבצעים פחות...

מאת

אם מישהו מאחל לעצמו זקנה יפה, הוא מתכוון להראות בגיל תשעים כמו הדודה ציפורה. היא מקרינה אצילות, פניה מאירות, חיוכה מלא, וחושף שיניים לבנות מקוריות, לא חסרה אף שן בפיה.

באתי לבקר אותה, אחר שנפלה ושברה את קרסולה ושתי ידיה, והייתה מוגבלת בתנועותיה. מצפוני הציק לי, הדודה נפלה כמעט לפני חודשיים, ורק כעת אני נזכרת לבקר אותה, דפקתי בחשש על דלת ביתה.

"שלום חיה זו את, כל הכבוד לך שזכרת לבוא לבקר אותי" קבלת הפנים החמימה שלה, הפיגה את חששי. נכנסתי פנימה, הדודה צפורה פסעה במאמץ, גוררת רגל אחר רגל, נשענת על הליכון קטן, ריח נעים של תבשיל המתבשל על הכיריים, הכה בנחירי.

"אני שמחה לראות שאת כבר מסוגלת לבשל" אמרתי לה.

"כן, ברוך השם" ענתה לי.

"אני לא צריכה להוסיף מלח לתבשיל, אני מבשלת ובוכה, אני חשה כאבים נוראיים כשאני חותכת את הירקות ומנקה את העופות, אני נושכת את שפתי וממשיכה לבשל"

"אם כל כך קשה עבורך לבשל, פועל כאן באזור ארגון מתנדבים, שיוכל לשלוח לך כל יום ארוחת צוהריים חמה ומבושלת "הצעתי לה.

אני לא יכולה לא לבשל חיה, אני חייבת להישאר עצמאית.

"לא חיה, כל עוד יש לי אפשרות להניע את אצבעותיי אני רוצה להסתדר לבד. שנים עבדתי בתור אחות בבתי אבות. הייתי עוברת בין הקשישים, שרובם היו אחר ניתוחים או אירועים מוחיים. הם בקשו ממנו לבצע עבורם מטלות קטנות, שהיו קשות להם. "צפורה תסגרי לי את הרוכסן", "צפורה תוציאי לי את התרופות מהקפסולה" – "תנסה לבד, אתה יכול" הייתי משיבה להם. להוציא עבורם את התרופה מהקפסולה לקח לי שתי שניות בדיוק, לדרבן אותו לעשות זאת לבד, יכל לקחת לי חצי שעה ויותר. אבל ידעתי שהמאמץ משתלם, מי שיבצע לבד את המטלות הקשות לו כעת, ישוב לתפקד פחות או יותר באופן עצמאי. מי שלא, יתחיל כאן את התדרדרותו האיטית, עד להפיכתו לסעודי ממש.

אני לא יכולה לא לבשל חיה, אני חייבת להישאר עצמאית. אבל למה לדבר על נושאים עצובים של זקנים, תספרי קצת על הילדים, מה שלום אפרים, איך הוא מסתדר בכיתה החדשה, ואורית נהנית מהגננת?".

הדודה צפורה לא אוהבת לדוש מדי בכאביה ומחושיה, באלגנטיות היא מעבירה את השיחה לאפיקים אחרים.

יצאתי מביתה אחר ביקור של שעתיים, אחוזת התפעלות, והרהרתי בדבריה. כל כך קל לנו לבקש עזרה, ולהתחמק ממטלות מעצבנות, אבל את המחיר אנו משלמים ביכולתנו ההולכת ומצטמצמת.

אבי עבר תאונת דרכים שריסקה את קרסולו. אחר ניתוח מסובך, הודיע לו הרופא שהוא יישאר צולע. אבי לא ויתר, הוא חזר יום יום מעבודתו ברגל, מרחק הליכה של שעה, אותו תכפילו בקצב ההליכה של אדם צולע, כדי לחשב כמה זמן לקחה לו ההליכה.

אחר חצי שנה, הוא חזר לביקורת, והרופאים לא האמינו כשראו אותו פוסע לחדר כאחד האדם. חד עין יבחין, ברגלו השמאלית הנגררת מעט אחר רגלו הימנית, צלקת קרב ממלחמתו של אבי על הליכה תקינה.
 

***

לפעמים אנו לכודים במין מעגל קסמים: אתה מבצע פחות, המיומנות שלך יורדת, ממילא אחוזי ההצלחה שלך נמוכים, הקושי גובר, מתחשק לך פחות ופחות לבצע את המטלה המרגיזה, ושוב אתה מבצע פחות. הדרך היחידה לצאת מהמעגל, היא להתחיל מהסוף להתחלה. לבצע בכוח את המטלה המעצבנת, המיומנות שלך עולה, אחוזי ההצלחה עולים, והמטלה המעצבנת- כבר לא כל כך מעצבנת.

ראיתי את זה על עצמי. אני שונאת להתקשר לאנשים זרים. בטלפון אני מאבדת את העשתונות, מגמגמת נתקעת, ולא מוצאת את המילים הנכונות. נתקלתי בתגובות מביכות מאוד כמו: "תכתבי את מה שאת רוצה בפקס ותשלחי לי" או "תקראי לאמא בבקשה". הפתרון המרגיז, הוא לבצע כמה שיותר טלפונים, כשמטלפון לטלפון, אני מתרגשת פחות, דיבורי נהיה שוטף יותר, והביטחון העצמי שלי עולה.

בתקופה בה עבדתי בתור מזכירה, והייתי חייבת לבצע כל יום כמה שיחות טלפוניות, הבעיה שלי הצטמצמה במאות אחוזים.

שלמה המלך אומר לנו "מפנק עבדו מנוער ואחריתו יהיה מנון" (משלי כ"ט כ"א) מי שמפנק את העבד שלו - כשהכוונה לגוף שהוא עבד הנשמה, אחריתו יהיה מנון, העבד סופו שהתנוון, ולא יצליח לבצע את הפעולות הנדרשות ממנו.

הדבר מזכיר לי סיפור שקראתי על יהודי ירושלמי, שרצה לטבול במקווה. היה זה בעיצומו של חורף ירושלמי קר, החדר היה פרוץ לרוח, ושרר בו קור אימים, המים היו קפואים כקרח. שמעו אותו ממלמל לעצמו,"תמורת שתי קוביות שוקולד, אסכים לטבול במים הקפואים?" הוא נענע בראשו לשלילה. שוקולד באותם ימים היה מעדן מלכים שעלה הון.

"תמורת חפיסה שלימה" הוא נענה בראשו בחיוב, קפץ למים הקפואים, וכשיצא אמר לעצמו "אבל שוקולד אתה לא תקבל"...

לכל אחד מאתנו, יש את השיטות שלו, כיצד לגרום לעצמו, לבצע את המטלות השנואות עליו, אותן הוא דוחה מיום ליום, בתקווה שבינתיים או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.

הסיפוק שנרגיש כשנגמור לבצע את אותן מטלות, יפצה אותנו על כל העמל והטורח הכרוך בהן.

 

13/1/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) נויה, 15/1/2013 15:31

נכון ועמוק!

וואו!! כל פעם שאני צריכה להכין שיעורי בית או ללמוד למבחן אני דוחה ודוחה ועכשיו הבנתי שלדחות זה רק גורע ממך ובזכות הכתבה המעמיקה אני באמת משתדלת יותר לעשות מה שאני יכולה ולא לדחות!! רציתי להודות מאוד לחיה אלון, מחברת הכתבה, שגרמה לכולנו להבין את זה ולעזור לעצמנו.... תודה!!!

(3) ורדית, 15/1/2013 10:14

עשייה מובילה לעוד עשייה

קחו את המשפט הזה לחיים. הכיור מלא כלים, סל הכבסים עמוס בכביסה מלוכלכת.. לומר לעצמכם 'טוב אשטוף רק את הכוסות' בפועל תמצאו את עצמכם נסחפים ופתאום כל הכיור נקי והסיפוק אדיר כי המשימה הושלמה. רק מכונה אחת ואז עוד אחת...

(2) מרקמוס, 13/1/2013 13:43

תודה על השיתוף

(1) אורי, 8/2/2005 10:14

יפה מאוד.

יפה מאוד,השנאה לפעולות מעצבנות אכן הורסת אותנו...

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub