לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




היפר-הורות, זה מה שהילדים צריכים?

היפר-הורות, זה מה שהילדים צריכים?

כשהורים הופכים מעורבים מידי בחיי ילדיהם ולהוטים מדי להצלחתם, התוצאות אינן תמיד אלו המצופות.

מאת

רק באסיפת ההורים של בנו הקטן, קארל אונורה הבין שמשהו לא בסדר. לא עם הילד – איתו, האב המסור. הוא ישב מול המורה, מאזין בנשימה עצורה לכל מילה, אטום לכל השבחים הממוצעים, הרגילים, שהמורה הרעיף על בנו. הוא המתין בקוצר רוח לחמש אותיות שהוא נזקק להם כדי לנפח את האגו האבהי שלו. לבסוף הן הגיעו. המילה 'מחונן' הוזכרה בקשר ליכולת הציור של ילדו. תחושת רווחה וניצחון שטפה אותו, אבל הוא לא הרשה לעצמו לחשוב 'איזה יופי'. במקום זאת, הוא התחיל מיד לחשוב על דרכים שבהן הוא יכול לפתח ולהעצים את הכישרון האומנותי הרדום בתוך בנו, ולהפוך אותו לאמן עולמי. ותוך כדי טווית תוכניות גרנדיוזיות, הוא הבין לפתע כמה מגוחך כל זה.

קארל אונורה כתב לפני שנים מספר ספר שהפך לרב מכר בשם 'בשבח האיטיות'. הספר מתאר את חיינו בעידן המהירות, וטוען שכולנו חיים היום על אוטוסטראדה. אנו יוצאים מגדרנו להיות יותר יעילים, לדחוס יותר לכל דקה, לכל שעה ולכל יום. אנשים מעבירים שעות מידי יום בנהיגה, בבדיקת דואר אלקטרוני, בהאזנה למוזיקת המתנה בטלפון. אונורה טען שקצב החיים שלנו יצא מכדי שליטה, והגוף והנפש כאחד ניזוקים מכך. הטכניקות שלו להאטת קצב החיים שבסופו של דבר תשפר בריאות, מצב רוח ותפוקה, נלמדות היום ברחבי העולם.

כשכתב את הספר, אונורה לא חשב שסגנון ההורות המודרני הושפע גם הוא מקצב החיים המטורף שלנו. מלבד התייחסות לזמן המועט שהורים מבלים עם ילדיהם בגלל הריצה היומיומית הבלתי פוסקת, הוא לא התייחס ליחסי הורים וילדים ביצירתו הראשונית. אבל חוויותיו שלו כהורה פקחו את עיניו, ורגע ההארה האמיתי התרחש, כמסופר, באסיפת ההורים של אחד מילדיו.

בשכונתו, אין אף ילד ברחובות. כולם נמצאים בשיעורי בלט ופסנתר, חוגי צרפתית ומתמטיקה גבוהה.

אונורה מתגורר באנגליה בשכונה שבה יש מאות ילדים, אבל אם תתהלך ברחובותיה בשעות אחר הצהריים, לעולם לא תחשוד בקיומם. אין אף ילד בחוץ. כולם נמצאים בשיעורי בלט ופסנתר, חוגי צרפתית ומתמטיקה גבוהה, אימוני טניס ומועדוני שחמט. "כשאשתי ואני עברנו לשכונה הזו לפני תשע שנים, זה לא היה כך", הוא מספר. אבל היום, השכונה מלאה בהורים שאפתניים ואנרגטיים. "הכל צריך להיות מושלם – ילדות הפכה למרוץ עכברושים." הוא עצמו לא החשיב את עצמו להורה דוחף מידי, ובכל זאת שמח 'להרחיב אופקים' לילדיו. לולא רגע ההארה שחווה באסיפת ההורים, ייתכן מאד שהוא היה ממשיך להיות חלק ממה שהוא מכנה 'תרבות ההיפר-הורות.' בתרבות הזו, הורים מעורבים לא פחות מידי – אלא יותר מידי – בחיי ילדיהם. אין מדובר ביותר מידי האזנה לילד או קריאת סיפורים ארוכה מהרגיל לפני השינה. למצב כזה, למרבה הפלא, עוד לא הגענו. במקום זאת, ההיפר-הורות מתבטאת בהורים שבונים לילדים שלהם לוז"ים צפופים, קובעים עבורם מה יעשו בכל דקה, ולעולם לא עוזבים אותם לנפשם, פשוט להתלכלך בבוץ או לבעוט בכדור בחוץ.

הדאגה וההישגיות

למה זה קורה? סיבה אחת היא דאגה. אנחנו חרדים באמת ובתמים שלילדים שלנו לא תהיינה ההזדמנויות הטובות ביותר להצליח. אנחנו באמת חוששים באופן מתמיד שאנחנו לא עושים עבורם מספיק, לא מכינים אותם להצליח בחיים. כמו תמיד, גם כאן משחק הפקטור של שטיפת-המוח התמידית שאנחנו נתונים לה: לפיה לנצח, להיות הכי טוב, זה הדבר החשוב מכל.

אבל התחרותיות הזו לא מיטיבה עם הילדים. אונורה טייל ברחבי העולם, מסקנדינביה ועד המזרח הרחוק. הוא גילה שהורים שדוחפים יותר מדי מתנהגים באותה צורה בכל קצה של כדור הארץ, וההשפעות על הילדים היו גם הן דומות. ילדים שלא ניתן להם זמן לשעשע את עצמם בלי פיקוח ובקרה, גדלים להיות נטולי יצירתיות, לזעמם של הפרופסורים שלהם בקולג' – והבוסים שלהם בעבודה. אחוזי הדיכאון והעייפות הכרונית בקרב ילדים נמצאים בעלייה מתמדת, ומורים באוניברסיטה מדווחים על סטודנטים שמעולם לא למדו ולו בדל של עצמאות, ולא מתביישים להושיט להם את הסלולארי בעיצומה של שיחה כבדת ראש: "אתה יודע מה, למה שלא תסדר את זה עם אימא שלי?"

הרצון המגונן, הטוב בבסיסו, להכין היטב את הילדים לחיים, הוא בדיוק זה שפוגע במוכנותם לחיים.

במילים אחרות, הרצון המגונן, הטוב בבסיסו, להכין היטב את הילדים לחיים, הוא בדיוק זה שפוגע במוכנותם לחיים, כשאנחנו הופכים להורים מעורבים מידי. יש שקוראים לזה 'הורות בסגנון הליקופטר' הורות שבה ההורים חגים בלי סוף סביב ילדיהם ופשוט לא נותנים להם לנשום. וזה, מבטיח קארל אונורה, בגיבוי מחקרי, ממש לא הכנה טובה לחיים.

גורם אחר להיפר-הורות הוא אנוכי יותר: אנחנו רוצים להפיק את המרב מכל כישרון של ילדינו, להפוך אותם לפלאים מהלכים על שניים – כאילו אינם מופלאים דיים כפי שהם. אנחנו לא רק מטפחים כל ניצוץ של כישרון שהילד מראה: אנחנו פשוט מזנקים עליו ולוכדים אותו, לבל יוכל להימלט. המומחה החינוכי ד"ר תומאס ארמסטרונג, בדיונו על הדרך הנאותה לפתח כישורי ילדים, מספר על החוויה שלו בלימודי מוזיקה. בהיותו ילד בן שלוש הוא נהנה להתיישב ליד הפסנתר הגדול בבית סבתו ולפרוט להנאתו על הקלידים. הייתה לו שמיעה מוזיקאלית טובה ואביו שם לב לכך. התוצאה הייתה שבין לילה הוא מצא את חדרו עמוס בכלי נגינה, מתופים ועד צ'לו ומאז ועד גיל ההתבגרות נשלח ללימודי נגינה אינטנסיביים. כיום, הוא אומר, עם כל אהבתו למוזיקה, הוא לא מסוגל לגשת אפילו לגיטרה בלי תחושה של שאט-נפש.

אבל סיפורים כאלו, וגרועים יותר, על הדרך השגויה בה הורים מתייחסים לכישרון אצל ילדיהם, משום מה לא מרפים את ידינו. כפי שמעיד אונורה, שידע שבנו אוהב לצייר ורצה מיד להפוך אותו לאומן שמציג תערוכות ברחבי העולם. "בני אוהב לצייר. הוא יכול להעביר שעות רכון על פיסת נייר, ממציא צורות של חייזרים. אבל משום מה זה לא היה מספיק בשבילי. חלק מסוים בתוכי רצה לרתום במושכות את שמחת היצירה שלו, להשחיז ולשייף את הכישרון שלו, להפוך את האמנות שבו להישג."

על החלקים המסוימים האלו בתוכנו צריך להתגבר, אם רוצים להעניק לילדים הורות נורמלית. בספרו, 'תחת לחץ' אונורה קורא ל'הורות איטית'. להירגע, להוריד את הרגל מהגז. דורות של בני אדם גדלו לתפארת בלי שהעבירו את שנותיהם הרכות בתרגילים אולימפיים וניגון מינואטים כבילויי הפנאי היחידים שלהם. ואם לילד שלך יש באמת כישרון יוצא מן הכלל, הדרך הטובה ביותר לפתח אותו זה לא להציק לו יותר מדי.

פעם אהבו לדבר על הורים אדישים, לא מעורבים, שלא יודעים היכן הילד מסתובב וגם לא אכפת להם. זה ללא ספק סגנון הורות לקוי. אבל ללכת לקצה השני, מסתבר, גם הוא לא מתכון לילדות מאושרת. דבר אחד בטוח: אף ילד לא יאשים אתכם בבגרותו על כך שנתתם לו יותר מידי זמן לשחק בחול, ופחות מידי זמן לאימוני בלט.

'פשוט עזבו קצת את הילדים לנפשם', מציע אונורה, מניסיונו שלו. אם הלו"ז שלהם מדי צפוף, מתי יהיה להם זמן פשוט להיות ילדים – או לגדול?
 

29/3/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) שרי שעיו, 9/4/2008 10:06

מסכימה לכל מילה. לי היו כשרונות של ציירת ולמדתי לצייר ולצבוע בעצמי. זה היה נהדר!!! בלי לחץ ועם כך הזמן שבעולם

(3) אני, 1/4/2008 08:59

שטיות

בתור אחת ששיחקה יותר בחול מכל דבר אחר אני לא מסכימה והייתי שמחה אילו הורי היו מאפשרים חוג בלט..
הדשא של השכן..

(2) אפרת, 31/3/2008 13:33

הורות אמיתית

כאימא לארבעה ילדים אני חושבת שההורות שלנו צריכה להיות מכוונת לדרך ה'. דרך ה' היא להיות אדם טוב בסביבה בה אתה חי, להיות אדם משפיע על סביבתך באופן חיובי.חינוך מסוג זה מעודד ילד להיות יצירתי אך גם גומל חסדים.ולשם כך לא צריך המוני חוגים, אלא אבא ואימא שיראו את הילד באופן אמיתי את צרכיו וגם יפתחו את כשרונותיו.ילד מאושר הוא ילד שנותנים לו להיות ילד, אך גם ילד שמחנכים אותו מקטנות למעשה חסד וגם לפיתוח כשרונותיו ולנסות לעשות זאת באיזון וכמובן להתפלל על כך.

(1) יעקב, 30/3/2008 06:04

המאמר הזה כאילו נכתב עלי

שווה להיכנס ללינק על הימים ההם...

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub