לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כוחה של התחייבות

כוחה של התחייבות

האם יש ערך לקבלה עצמית או לניסוח מחויבות להנהגה טובה במילים, גם אם אנו יודעים שיש סיכוי טוב שלא נצליח לעמוד בה?

מאת

השבוע ימלאו שישים שנה להצהרת זכויות האדם של האו"ם.

האו"ם היה אז ארגון צעיר מאד, גלגולו החדש של חבר הלאומים חסר השיניים מהתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אחרי תום מלחמת העולם השנייה החליטו המעצמות המנצחות שיש צורך בארגון מדינות חזק יותר, וכך קם האו"ם. אחת מפעילויותיו הראשונות והמשמעותיות ביותר הייתה ניסוח מגילת זכויות האדם.

בעשירי לדצמבר 2008, המדינות החברות באו"ם התאספו יחד בארמון בפריז ואימצו בלי הסתייגויות (דבר שהיה ונותר יוצא דופן בארגון המורכב הזה) הצהרה המכריזה שזכויות האדם הן הבסיס לשלום, צדק וחירות בעולם, ושכל האומות והמדינות צריכות להגן על הזכויות הללו ולקדם את הכבוד אליהן. ב-30 פסקאות חד-משמעיות, ההצהרה הסבירה מהן אותן זכויות אדם.

"קל היום, כמו שתמיד היה, לחשוב שהצהרת זכויות האדם היא השתפכות רטורית שמצלצלת יפה, או לחילופין, לחשוב שמדובר במסמך אימפריאליסטי של תנועת ההשכלה האירופאית שהצהרותיו האצילות – בנוגע לשיווין בין גברים לנשים למשל, לא מקובלות על בני כל התרבויות", כותב פעיל זכויות האדם, פרופסור א.ס. גריילינג, בגרדיאן הבריטי, במאמר על יום השנה השישים לחתימת המסמך 'שמצלצל יפה'.

הנטייה היא להתייחס בסקפטיות, אם לא בלעג, למה שהושג בפריז לפני שישים שנה.

זה, כמובן, היה נכון בכל ימות השנה לחתימת המגילה, כמו גם לתקופות שביניהם. עד כמה נחשבת מגילת זכויות האדם למסמך רלוונטי בעולם שלנו? כשאנחנו מסתכלים סביבנו, האם אנחנו רואים את מדינות העולם – או לפחות את אלו שחתמו על ההצהרה – שומרות על זכויות האדם ככתבן וכלשונן, כפי שנוסחו לפני שישים שנה? האו"ם אולי חזק יותר מקודמו הרופס, חבר הלאומים, אבל עדיין, הוא אינו גורם רלוונטי כפי שחלמו מייסדיו. האם למגילה שהם נסחו יש תוקף משמעותי כלשהו?

הנטייה היא להתייחס בסקפטיות, אם לא בלעג, למה שהושג בפריז לפני שישים שנה. למעלה ממחצית המאה עברה, אנחנו במילניום חדש, ומה השגנו עם הצהרת זכויות האדם? מאז שהיא נחתמה, ראינו רצח-עם באפריקה, ראינו מלחמות בבלקן, ראינו טרור חובק עולם בעידודן של מדינות, ראינו, רק לאחרונה, את הטבח בדארפור ואת הפרת זכויות האדם המתמשכת של הסינים. וזהו רק קצה הקרחון. דוח אמנסטי האחרון דיווח שרק חמש מדינות אכן שומרות בקפידה על זכויות אדם: הולנד, נורווגיה, דנמרק, איסלנד וקוסטה-ריקה. ומה הפלא? מגילת זכויות האדם לא רק אוסרת לענות אנשים, לקחת אותם לעבדים או לעצור אותם בלי משפט. היא גם דורשת, למשל, שכר הוגן ושוויוני לכל העובדים. היא מצביעה על כך שכל אדם זכאי לרווחה סוציאלית מטעם המדינה בתחומים כמו טיפול רפואי ומגורים. יש בה יופי כמעט לירי, על אף הניסוח המשפטי היבש: כשאתה מסיים לקרא אותה (והיא אינה ארוכה) אוטופיה מרגשת קמה בעיני רוחך.

חלומות ומציאות

מובן שרב המרחק ממצבן של זכויות האדם בעולם שלנו, ממצבן הרצוי כפי ששורטט על ידי האידיאליסטים שקידמו את הצהרת זכויות האדם. אלינור רוזוולט, רעייתו של נשיא ארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה ופעילה חברתית מסורה, האמינה 'שהעתיד שייך לאלו שמאמינים ביופי של החלומות שלהם'. אלו שקידמו את הצהרת זכויות האדם של האו"ם. האמינו בחלומותיהם. וכך הושגה ההצהרה החד-משמעית, דבר מדהים בהתחשב בכך שבאו"ם עבדו יחד נציגי דמוקרטיות ונציגי ברית המועצות. אבל מה עם התגשמות החלומות?

קל להטיל ספק בחשיבות ההישג, כפי שגריילינג מציין. אחרי הכל, ההצהרה לא נשמרת ככתבה וכלשונה. פוליטיקה מעורבת דבר יום ביומו באידיאליזם של אמנסטי, ואם זכויות האדם היו אכן נר לרגלי כולנו, אנשים במערב לא היו צריכים לפחד כל כך מהאבטלה המתרגשת לבוא אליהם בגלל המשבר הכלכלי.

א.ס. גריילינג חי בעצמו בסין ואפריקה והיה עד שם להפרות זכויות אדם נרחבות. כפעיל בתחום, הוא ראה את המרחק בין המציאות לחלום של אלינור רוזוולט. אבל בכל זאת, הצהרת זכויות האדם הייתה, בעיניו, רגע גדול. רגע שלא נותר בגדר חלום בלבד.

צריך לזכור, הוא טוען, מהיכן הגיע הרצון הדוחק, שגבר על מחלוקות, לנסח את ההצהרה. הוא נולד אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה היה העולם עד להפרת זכויות אדם הגדולה בהיסטוריה: לשואת העם היהודי, לרצח של מיליונים, ולמשטר נאצי שניסה להשליט על העולם את הדוקטרינה שלו, ההיפך הגמור של כל מילה ומילה בהצהרת זכויות האדם.

אחרי מלחמת העולם השנייה הצורך בהצהרת זכויות האדם היה ברור כשמש לכל המדינות. אבל האם היה לה אי פעם ערך אמיתי?

גריילינג נותן תשובה חד-משמעית לשאלה הזו: כן. היה לה ויש לה ערך.

מבחן התוצאה האמיתי

רוב הזוועות בעולם לא בוצעו על ידי בני אדם שקיבלו החלטה להיות רעים, אלא על ידי בני אדם שמעולם לא טרחו לקבל החלטה אם ברצונם להיות טובים או רעים

הפילוסופית חנה ארנדט אמרה פעם שרוב הזוועות בעולם לא בוצעו על ידי בני אדם שקיבלו החלטה להיות רעים, אלא על ידי בני אדם שמעולם לא טרחו לקבל החלטה אם ברצונם להיות טובים או רעים. בציטוט הזה יש אמת רבה, שרלוונטית להצהרת זכויות האדם, ורלוונטית גם לחיים של כל אחד מאיתנו.

הטבע האנושי הוא סקפטי כלפי הצהרות והתחייבויות לעשות טוב. את הספקנות הזו למדנו על בשרנו: בלי להיות מדינה או ארגון בינלאומי, כל אחד מאיתנו התנסה בקבלות עצמיות שלא עלו יפה. כולנו מכירים את רשימת ההחלטות של ראש השנה, ומה נשאר ממנה בבחינה מחודשת אחרי כמה חודשים? לכולנו יש ניסיון בהחלטות חוזרות ונשנות לאמץ התנהגות ראויה מסוג מסוים, או להפסיק הנהגות שלילית מסוג אחר. האכזבות שידענו בדרך הזו לא שונות מהאכזבות הצפויות כאשר רשימת 'ההחלטות הטובות' מתקבלת על ידי מוסד, ממשלה או האומות המאוחדות.

ועדיין, יש ערך לקבלה העצמית. יש ערך בהצהרה. יש ערך בניסוח המחויבות במילים וההכרה בה.

כפי שטוען גריילינג, ערכה של הצהרת זכויות האדם לא אמור להימדד בדיוק ההיצמדות אליה בחיי היום יום: ערכה אמור להימדד בהשוואה לעולם ללא הצהרת זכויות האדם, לעולם שלפני. תרומתה ניכרת לא בהגשמה מיידית של האוטופיה, אלא בהתקדמות היחסית שחלה בעקבותיה. אם אנחנו רגישים להפרות זכויות אדם ומזהים אותן בקלות – זו התקדמות. אם ארגוני זכויות אדם פרחו בחמישים השנה האחרונות – זו תולדה של ההצהרה. אם רצח-עם באפריקה זוכה, אם לא לפיתרון, אזי לפחות לטיפול רציני ומהיר יותר ממה שהיה זוכה לו פעם – אנחנו רואים את הצהרת זכויות האדם בפעולה.

זה שיעור נכון לגבי כל התחייבות שאנחנו מקבלים על עצמנו, כל החלטה טובה שאנחנו מנסחים. הביצוע לא יהיה מושלם: גם הגנת זכויות האדם לפי הצהרת האו"ם, לוקה מאד בחסר. אבל עצם המחויבות, עצם ההחלטה, משרטטת לנו מפת דרכים. גם אם הלכנו לאיבוד, אנחנו יודעים מהיכן יצאנו ולאן עלינו לחזור. אנחנו יודעים כמה התרחקנו, ואיך להתקרב.

מהר מידי אנחנו לוקים בציניות שמתייאשת משיפורים. בשביל מה לקבל על עצמנו שוב? לחוות עוד כישלון אחד?

חשוב לזכור שעצם הבירור העצמי וניסוח המחויבות, גם אם רק בליבנו. הם דברים חשובים. אם נעשה רע זה יהיה כי מעדנו, לא כי מעולם לא טרחנו להחליט בכלל על עשיית הטוב. זה, כפי שאמרה חנה ארנדט, הוא שורש הרע ההרסני ביותר.

 

6/12/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) חמוטל, 15/12/2008 04:46

כמה צודק, כמה נכון

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub