לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נשא(במדבר ד:כא-ז:פט)

שבעים פנים לתורה

"שבעים פנים לתורה" (לקוח מתוך הגמרא).

כשהייתי ילד צעיר, ריחמתי מאד על אחי הגדול, משום שתאריך בר המצווה שלו 'נפל' בדיוק על פרשת "נשא". ולמרות שזוהי הפרשה הארוכה ביותר, מבין כל הפרשות שבתורה, הוא התעקש להקריא את כולה בקול רם! את כל 176 הפסוקים שבה!

אם נעיין באופן מעמיק יותר בפרשת השבוע שלנו, נגלה שבעצם, פסוקים רבים חוזרים על עצמם שוב ושוב. כל 89 הפסוקים שמופיעים בפרק ז', מתארים את הקורבנות שהועלו לקב"ה, בסופו של תהליך בניית המשכן. זה אחר זה, במשך שנים עשר ימים רצופים, כל אחד מנשיאי השבטים הגיע למשכן, בכדי להקריב את הקורבן שלו לקב"ה.

ביום הראשון לדוגמא, הגיע נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה והביא עמו קערת כסף במשקל של מאה ושלושים שקל (מידת משקל קדומה), מזרק כסף אחד במשקל של שבעים שקל, כף זהב אחת במשקל של עשרה שקלים וסכום של עשרים ואחת בהמות. בהמשך הפרשה, התורה חוזרת בדיוק על אותו התיאור, אחת עשרה פעמים נוספות, משום שכל אחד משנים עשר נשיאי השבטים הביא בדיוק את אותו הקורבן!

נראה, שהחזרה הזו סותרת את העיקרון הבסיסי הקובע, שאין בתורה מילה אחת או אות אחת מיותרות (זהו כלל יסודי בסוגיות השונות הנידונות בגמרא). לכן הדבר באמת מאד מפליא: מדוע התורה לא מפרטת רק את הקורבנות של הנשיא הראשון ומציינת אחר כך, ששאר הנשיאים הביאו בדיוק אותו הדבר כשהגיע תורם?! מדוע היא רואה צורך לחזור שוב ושוב, על אותו הפירוט של תכולת הקורבן, למרות שכל הקורבנות זהים זה לזה?!


שבעים פנים לתורה

התשובה לכך מפליאה ומרגשת. למרות שכל אחד משנים עשר הנשיאים, הביא בדיוק את אותו הקורבן, למעשה, כל אחד מהם הביא את הקורבן המיוחד רק לו! מעניין לציין, שישנו ספר שלם שנכתב, על בסיס המדרש (בבמדבר רבה בפרק י"ג:13), ובו פירוט מרתק של הסיבות האישיות, שהניעו כל נשיא להביא את הקורבן המיוחד לו.

נשיא אחר ראה בזה סמל לשבעים החכמים שישבו בסנהדרין.

לדוגמא, כתוב שכל אחד מהנשיאים הביא עמו מזרק של כסף במשקל של שבעים שקל. אולם, כל אחד מהם ראה בכך משמעות שונה. אחד מהנשיאים ראה בזה סמל לשבעים בני משפחת יעקב אבינו, שירדו לראשונה לארץ מצרים. נשיא אחר ראה בזה סמל לשבעים החכמים שישבו בסנהדרין. נשיא נוסף בחר לסמל בזה את שבעים אומות העולם ונשיא רביעי סימל בכך את גילו של אברהם אבינו (שהיה בן שבעים), כשהתרחש האירוע של 'ברית בין הבתרים' (בראשית ט"ו), וכן הלאה.

העובדה שהתורה חוזרת על עצמה שתים עשרה פעמים, מוכיחה לנו, שלמרות שהוקרבו שנים עשר קורבנות זהים במשכן, כל אחד מהם הכיל בעצם, משמעות וייחודיות הספציפיות רק לו.


מייקל ג'ורדן ועם ישראל

לעיתים קרובות אנו שומעים טענה נפוצה, המופנית כנגד הדת היהודית: "כיצד אצליח להביע את התחושות הפנימיות והאישיות שלי, בתוך מערכת המלאה בחוקים רבים כל כך ומגודרת במסגרת נוקשה כל כך?"

נסו לחשוב על משחק הכדורסל: חוקי המשחק קובעים, שלכל שחקן מותר לרוץ עם הכדור, רק בתנאי שהוא מכדרר אותו ולא מחזיק אותו בידו באופן רצוף. כלל נוסף קובע, שאסור לאף שחקן להכות שחקן אחר. כלל שלישי מורה לשחקנים, לקלוע את הכדור לסל בתוך מסגרת זמן מאד ספציפית. ישנו גם כלל, האוסר על השחקנים לחרוג מגבולות המגרש, בעת החזקת הכדור. במשחק הזה יש כל כך הרבה הגבלות ואיסורים – תארו לעצמכם שאפילו כופים על השחקנים ללבוש בגד מאד מסוים, המתאים לצבעים ולמדים האחידים של כל שאר חברי הקבוצה!

אלה הם החוקים, שמעניקים למשחק את המסגרת ואת ההכוונה האופטימלית עבור השחקנים.

אולם, כפי שיוכל לומר לכם כל אוהד מושבע של משחק הכדורסל, דווקא החוקים והמסגרת הנוקשה הזו, הם שמאפשרים לכל אחד מהשחקנים להביע את כישוריהם באופן המקסימלי. גדולתו האמיתית של מייקל ג'ורדן, היא היכולת שלו להגיע להישגים מדהימים שכאלה – בתוך גבולות החוקים של המשחק. אלה הם החוקים, שמעניקים למשחק את המסגרת ואת ההכוונה האופטימלית עבור השחקנים.

אותה נקודה נכונה גם ביחס לתורה. התפילות שלנו מוכתבות 'מלמעלה', משום שרק כך תהיה לנו מסגרת מתאימה, שתאפשר לנו להביע את עצמנו באופן המלא ביותר. המילים, שנבחרו באופן קפדני ע"י הנביאים, הם למעשה 'הכלים', שלתוכם אנו יוצקים את המחשבות ואת הרגשות האישיים שלנו. נסו לחשוב על סידור התפילה, כעל חוברת תווים, על הנשמה שלנו כעל סימפוניה ועל כל אחד ואחת מאתנו, כעל מנצח על התזמורת כולה. כל אחת מ'המנגינות' שאנו מצליחים להפיק מתוכנו, מיוחדת ויפהפייה. באמצעות ההגבלות והכללים, אנו מצליחים לגעת בחירות האמיתית והאולטימטיבית.


אינדיבידואליות לעומת אחידות

כעת אנו יכולים להבין בצורה עמוקה יותר, את המדרש המעניין, הנוגע לפרשת השבוע שלנו. הקב"ה אומר: "חביבים עלי הקורבנות שהקריבו שנים עשר הנשיאים במשכן, כפי שחביבה עלי 'שירת הים', ששרו בני ישראל בעמדם למול קריעת ים סוף" (המדרש משווה בין שני האירועים מתוך שימוש במילה "זה" המופיעה בשניהם: בספר שמות ט"ו:2 ובספר במדבר ז':17).

בקריעת ים סוף עמדו שלושה מיליוני בני אדם – אנשים, נשים וטף, והיו עדים לנס המדהים של בקיעת הים. הפסוק מתאר את תחושותיהם: "זה א-לי ואנווהו, אלוקי אבי וארוממנהו".

אך האין זה מוזר, שהאנשים דיברו שם בלשון יחיד? האם לא היו צריכים לומר 'זהו אלוקינו הקולקטיבי'? – כנראה שלא! אמנם מיליוני אנשים פרטיים היו עדים למחזה הקסום, אך כל אחד מהם, חווה זאת באופן שונה לגמרי. כל אחד מהם, חווה את "האלוקים" הפרטי שלו. מכאן עורך המדרש השוואה יפה: בדיוק כפי שקריעת ים סוף, הייתה למעשה חוויה אישית ושונה עבור כל אדם שנכח שם, כך גם היה כל אחד מן הקורבנות, שהביאו שנים עשר הנשיאים למשכן.


מוזאיקה יפיפייה

המצווה האחרונה מבין 613 המצוות המפורטות בתורה אומרת, שכל יהודי חייב לכתוב לעצמו ספר תורה משלו (דברים ל"א:19). באופן סימבולי משמעות הדבר היא, שכל אחד מאתנו, חייב למצוא את מערכת היחסים המיוחדת, עם התורה והקב"ה. הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, חי במאה השלוש-עשרה בספרד) מסביר, שבכל אחד מאתנו קיים הרכב רוחני ייחודי ושונה, דרכו אנו מבינים את התורה, ובאמצעותו אנו מצליחים לחבר אליה את נשמותינו. בדיוק כמו מחוג התחנות, הקיים בכל מכשיר רדיו: כולנו משדרים על אותו גל, אך בכל זאת, כל אחד מאתנו שומע מנגינה שונה.

זו הסיבה, שבעטייה יוצר עולמנו את ההרמוניה המיוחדת ובדומה לאומנות המוזאיקה, כך מרכיבים למעשה, את ה'מוזאיקה האנושית' בקרב העם היהודי.

עבודת הא-ל איננה שרירותית ובוודאי שאיננה יכולה להתבצע, תחת ההגדרות האישיות שאנו בוחרים.

מובן שהדבר חייב להתבצע בתוך גבולות הכללים והחוקים המוכרים לכולנו, שהרי אם לא כך, יהיה מדובר בעבודה זרה של ממש. התורה אומרת לנו: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשיכנו תדרשו, ובאת שמה" (דברים י"ב:5). עבודת הא-ל איננה שרירותית ובוודאי שאיננה יכולה להתבצע, תחת ההגדרות האישיות שאנו בוחרים לעצמנו. התורה קובעת עבורנו קווים מנחים, הוראות נצחיות וקבועות, שעל פיהן אנו יכולים לבטא את אמונתנו ואת תחושתנו כלפי הקב"ה.

יחד עם זאת, כל אחד מאתנו חייב לחקור ולהתעמק, בניסיונותיו להתחבר אל הקב"ה באופן אישי. דוגמא לכך נוכל למצוא בסיפור העקידה. כאשר אברהם אבינו ויצחק בנו הלכו יחדיו אל מקום העקידה, הם התקדמו לקראת המקום אותו בחר עבורם הקב"ה – אולם עדיין ניתנה להם ההזדמנות, למצוא את המקום בעצמם (בראשית כ"ב).


הדרך המובילה לירושלים

בנסותי לשכנע את יהודי התפוצות, לבוא ולבקר בארץ, אני אומר להם, שיתכן מאד וזו תהיה עבורם החוויה המשמעותית ביותר שחוו או שיחוו אי פעם בחייהם! כשהם שומעים את דברי, רובם שואלים: "אבל איזו מן חוויה זו תהיה?". למעשה אין שום דרך שאוכל לענות על השאלה הזו באופן מדויק, משום שחוויה היא מעין מסע של "חיפוש עצמי" ומעצם הגדרתה, מדובר בתחושה המשתנה מאדם לאדם והרי זה בדיוק מה שהופך את החוויה, לבעלת משמעות כל כך גדולה.

מסופר שבתקופת התנ"ך, לא הוצב בצדי הדרכים שום שלט המורה על הכיוון לירושלים. השלט לא הוצב בכוונה, משום שכך כל אדם היה מוכרח לשאול: "היכן ירושלים?". הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, חי במאה השלוש-עשרה בספרד) מסביר את העובדה הזו באופן מטאפורי: המסגרת הברורה של התורה והמצוות, מאפשרת לכל אחד מאתנו לחקור ולחפש אחר המשמעות הפנימית, של 'ירושלים' הפרטית שלו... ולגלות את האיחוד האמיתי שלנו עם הקב"ה... וכל זאת, בתוך גבולות התורה... ועם זאת, לפי דרכו המיוחדת של כל אדם ואדם.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

23/5/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) שמעון, 29/5/2012 06:25

בדרך שבה אדם רוצה מוליכין אותו

חזק וברוך על הדברים הנפלאים הייתי מוסיף שצריך להיות גם הרצון להתחבר וגם לרצות להבין וממלא נגיע לטעמו וראו ובנוסף כל המתאבל על ירושלים זוכה ולא כתב זכה כי כבר עכשיו עצם ההתעשקות והרצון הוא הנאה

(1) דניאל, 28/5/2012 22:19

בקשה

המאמרים נפלאים, אך האם היה שייך לפרט יותר את המקורות לדברים. תודה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub