לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




במדבר(במדבר א:א-ד:כ)

הר סיני ומידת הענווה

רבות סופר כבר אודות הישיבה המפורסמת, ששכנה באירופה במאה התשע-עשרה לספירה, ישיבת נוברדוק. תלמידי הישיבה ההיא התפרסמו במיוחד, בזכות הענווה הגדולה שאפיינה אותם. בכדי להגיע לרמות גבוהות כל כך של ענווה, הם נהגו בכל בוקר לשבת באולם המרכזי של הישיבה למשך שלושים דקות, כשהם מנענעים את גופם לפנים ולאחור ומשננים לעצמם את המשפט: "אני כלום, אני כלום".

באחד מן הבקרים הגיע לישיבה תלמיד חדש וצעיר וכשהוא נכנס לתוך האולם המרכזי, הוא הופתע לגלות שם מאות תלמידים, המשננים לעצמם את המשפט: "אני כלום, אני כלום". הוא החליט לבדוק שוב, מה בדיוק כתוב על שלט הכניסה, בכדי לוודא שאכן הגיע למקום הנכון. לאחר שראה שזוהי אכן הישיבה המפורסמת, הוא נכנס לאולם והצטרף לכל שאר התלמידים. הוא מצא לעצמו כיסא פנוי, התיישב, התחיל לנענע את גופו לפנים ולאחור ושינן לעצמו את המשפט: "אני כלום, אני כלום". לפתע פנה אליו התלמיד שישב לצדו ואמר לו בכעס: "חצוף אחד! אני הייתי צריך לשהות פה שנה שלימה עד שהפכתי ל'כלום'!".


הר של ענווה

המדרש מספר, שכאשר הקב"ה התכונן להעניק לנו את לוחות הברית, ניגשו אליו כל ההרים והפצירו בו שעליהם תינתן התורה. כל אחד מהם שטח את טענותיו וניסה להסביר, מדוע לדעתו, דווקא הוא הראוי ביותר, שעליו יינתן הספר הקדוש. "אני הגבוה מכולם ולכן ראוי שעלי יינתן ספר התורה!", אמר אחד ההרים. "לא", ענה לעומתו הר אחר. "אני ההר התלול מכולם ולכן ראוי, שעלי יינתן ספר התורה!"

אחד אחרי השני, שטחו ההרים את טענותיהם בפני הקב"ה, אך בסופו של דבר, הקב"ה בחר בהר סיני – לא משום שהיה הכי גבוה או הכי רחב (להפך, הר סיני איננו מיוחד כלל בממדיו הפיזיים!), אלא משום, שלדברי המדרש, היה זה ההר העניו ביותר מבין כל ההרים בעולם.

מהי משמעותה האמיתית של מידת הענווה ומהו הקשר שלה לתורה שלנו?

מהי משמעותה האמיתית של מידת הענווה ומהו הקשר שלה לתורה שלנו?

ראשית, בואו וננסה להגדיר לעצמנו, מה לא נחשב לחלק ממידת הענווה – וכך אולי נגיע להבנה המדויקת של המושג. ענווה – אין פירושה להימנע מלהביע עמדה או לא להיות אסרטיביים בעת הצורך. ענווה – אין פירושה להנמיך את הדימוי העצמי ולהשפיל את עצמנו עד עפר. התורה (בספר במדבר י"ב:3) מתארת את משה רבנו כ'עניו מכל אדם' – ועלינו לזכור, שמדובר באדם, שנאבק באופן אגרסיבי מאד בפרעה מלך מצרים, שנלחם בעמלק בכל כוחו והנהיג את בני ישראל לכל אורך הדרך, מיציאתם ממצרים ועד לכניסתם לארץ ישראל.


מהי ענווה?

ענווה פירושה – לדעת את מקומנו, לדעת כמה אנחנו שווים! בפרשת השבוע שלנו, התורה מתארת בפנינו, כיצד היו מאורגנים שנים עשר השבטים במחנה שלהם. לאחר שהיא מתארת בפירוט רב מי מהם צעד ראשון ומי מהם צעד מאחור, התורה אומרת: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה, כן עשו" (במדבר א':54).

מה כל כך מיוחד בעובדה, שכולם עמדו בדיוק היכן שהיו אמורים לעמוד? זה הרי נשמע לנו כפרט פשוט וחסר משמעות. המדרש מסביר, שכאשר הקב"ה תאר בפני משה רבנו את הסדר הרצוי לו, משה החל להתלונן ואמר: "כעת ייווצרו ויכוחים ומחלוקות בין כל השבטים". משה הסביר, שכאשר הוא ייאלץ לספר לבני ישראל מי אמור לצעוד בצד מערב ומי אמור לצעוד בצד מזרח, מי יהיה מלפנים ומי מאחור, יהיו אנשים שמייד יקפצו ויתחילו לריב אתו. אם שבט יהודה אמור לצעוד בצד מזרח, הם יטענו שברצונם דווקא לצעוד בדרום המחנה וכך גם צפוי להתרחש אצל שאר השבטים.

כאשר כל אדם יודע את מקומו, תמיד ישררו השלום והשלווה בין איש לרעהו.

הקב"ה שומע את דבריו של משה ואומר לו: "משה! לפני שנים רבות, במסע ההלוויה של יעקב, נשאו את ארונו שנים עשר בניו. האופן בו נעמדו הבנים מסביב לארונו של יעקב, יהיה אותו אופן, שבו יסתדרו שנים עשר השבטים כיום. כך יהיה ברור לכל אדם היכן הוא אמור לעמוד. אז אל תדאג," אומר הקב"ה למשה, "כאשר כל אדם יודע את מקומו, תמיד ישררו השלום והשלווה בין איש לרעהו".

עקרון זה חל גם במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. ככל שרמתו הרוחנית של האדם עולה ומטפסת לשחקים, הוא הופך להיות אדם יותר צנוע ועניו. ככל שאנו מתקרבים לקב"ה, אנחנו הופכים להיות יותר מודעים למגבלות האישיות שלנו, לרמת הפגיעות שלנו ולעובדה שחיינו אינם חיי נצח. אנו מפנימים בלבנו את ההבנה, שקיומו של כל אדם הוא זמני ביותר בעולם ושרק קיומו של הקב"ה הוא נצחי ובלתי מעורער.

משה רבנו זכה לכינוי 'העניו מכל אדם', משום שהוא, בעמדו בפני הקב"ה, ידע היטב את מקומו. זוהי גם הסיבה, שבגללה משווה הגמרא את מידת הגאווה לעבודת האלילים; הגמרא מסבירה, ששתיהן מרחיקות את נוכחותו של הקב"ה מעולמו הפרטי של האדם.


להסתובב עם האף גבוה בעננים

באופן כללי אנו יודעים, שדווקא האנשים המפורסמים ביותר, הם גם היהירים ביותר. נסו לדמיין לעצמכם את התמונה הבאה: למסיבה מסוימת נכנס כוכב קולנוע – שחצן, יהיר וגאוותן. הוא צועק בקול גדול: "אני אדם גדול ואינני זקוק לאף אחד מכם, או לאף אחד אחר בעולם!" כל החדר משתתק לחלוטין. איזו כריזמה!

אך היהדות טוענת, שמדובר כאן למעשה, בהפך הגמור מכריזמה אמיתית.

ענווה אמיתית משמעותה לדעת, ששום דבר לא חשוב בעולם, חוץ מהמעשים הראויים והנכונים. אדם עניו אינו תלוי בחוות דעתם של הסובבים אותו. אמנם לפעמים, המעשה הנכון הוא גם פופולרי (וגם הולם את צורכי האגו של הפרט), אך לפעמים קורה, שלא קיימת התאמה שכזו. האדם העניו, מסוגל לשים את האגו האישי שלו בצד בעת הצורך, בכדי לעשות תמיד את המעשה הראוי ביותר.

אדם יהיר, אינו דואג לעשות תמיד את מה שנכון לעשות, אלא רק דואג לעצמו.

לעומתו אדם יהיר, אינו דואג לעשות תמיד את מה שנכון לעשות, אלא רק דואג לעצמו ולרווח שיצא לו מזה. יתכן שכלפי חוץ הוא ייראה כאדם טוב ונעים הליכות, אך למעשה מבפנים, הוא בסך הכל מנצל את הסביבה בכדי לספק את הצרכים האישיים שלו.

  • יהירות = רק אני חשוב בעולם.

  • ענווה = אכפת לי מכל מה שחשוב באמת.

אנו רואים, שברמה המעשית, דווקא הענווה היא שיוצרת בנו את הכריזמה! אדם עניו מסוגל להתרומם אל מעבר לעטיפה האגוצנטרית שלו ולתרום לכל מי שנמצא בקרבתו. כיוון שהוא יודע היטב את מקומו, הוא מסוגל לאפשר לעוד אנשים קיום ממשי בעולם, מבלי להרגיש שהאגו שלו מתפרק מזה. הוא מסוגל להכיר בעובדה, שקיימים אנשים מכובדים בסביבתו, מבלי שיחוש עקב כך צורך לזלזל בכבודו האישי. הוא מעניק יחס של כבוד לזולת ועוזר להם בעצמם למצוא את מקומם.

האם לא תסכימו שמדובר כאן בכריזמה של ממש?!


קדימה או אחורה?

הענווה האמיתית, היא היכולת של האדם להיות אובייקטיבי כלפי עמדותיו האישיות, לעומת עמדותיהם של הסובבים אותו. אם מתאים לי להנהיג את הציבור, אז כמובן שעלי להנהיגו. אם לא, עלי לקחת על עצמי תפקיד אחר. אני חייב לדעת היכן אני עומד ולא לקחת לעצמי זכויות שאינן מתאימות לי או מגיעות לי. אם נמצא בנוכחותי אדם חכם ובעל ניסיון יותר ממני, כדאי שאחשוב פעמיים, לפני שאני בוחר לדבר או להביע את דעתי. כולנו יודעים, שאין דבר יותר מעצבן מרואה-חשבון פשוט, שעומד בחדר מלא ברופאים בכירים ומרצה בפניהם על מדעי הרפואה.

קיימים מצבים, בהם יותר נכון לעשות צעד אחד לאחור ולשתוק.

הרב שמחה בונים מפסישחה (חי במאה ה-19 באירופה), נהג לשאת עמו תמיד, שני פתקים קטנים בכיסי מעילו – האחד היה בכיסו הימני והשני בכיס השמאלי. על אחד הפתקים היה רשום המשפט התלמודי: "בשבילי נברא העולם כולו" (מסכת סנהדרין, דף ל"ח ע"א). על הפתק השני היו רשומות מלותיו של אברהם אבינו: "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית י"ח:27). כך הצליח הרב לזכור, שישנם מצבים בהם עליו לעשות צעד קדימה ולנקוט עמדה, אך גם קיימים מצבים, בהם יותר נכון לעשות צעד אחד לאחור ולשתוק.


דוגמא מודרנית לענווה אמיתית

קחו לדוגמא את הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שהנהיג את הציבור האמריקאי היהודי בחלקה הגדול של המאה ה-20. בהקדמתו לספר 'אגרות משה', שהפך לספרו המפורסם ביותר, כותב הרב משה פיינשטיין: "לעולם לא הייתי מתנדב מרצוני החופשי, להיות מנהיגו של הציבור היהודי. אך כיוון שזהו התפקיד שהקב"ה כנראה מייעד לי בעולם, אני מוכרח לקבל עלי זאת באחריות ובשמחה".

יום אחד בבית המדרש של הרב משה פיינשטיין, צלצל הטלפון הציבורי שבמסדרון. אחד מעוברי האורח הרים את השפופרת, כשבצדו השני של הקו היה אדם, שביקש לדבר עם הרב פיינשטיין. עובר האורח נכנס במהירות לבית המדרש והחל לצעוק: "מוישי! יש פה שיחת טלפון למוישי!". באופן מפתיע ביותר, הוא השתמש בכינוי החיבה, כשקרא לרב הגדול והמכובד של הישיבה! הרב משה פיינשטיין הרים את ידו באדיבות ושלווה וקם לקבל את שיחת הטלפון עבורו.

אחותו של הרב משה פיינשטיין נשאלה פעם: "מה הופך את אחיך לאדם כל כך מיוחד?". היא ענתה בפשטות: "מה שהופך את אחי לאדם כל כך מיוחד, היא העובדה, שהוא מעולם לא ראה את עצמו כאדם כל כך מיוחד".


השלכות מעשיות

אז כיצד אנחנו יכולים להגיע בעצמנו לדרגה של ענווה אמיתית? הדבר הראשון שכל יהודי עושה כאשר הוא מתעורר בבוקר, הוא אמירת תפילת 'מודה אני': "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". מדובר בתפילה של הודיה, על שהקב"ה בחר להעניק לנו את נשמתנו ליום אחד נוסף של חיים.

הצעד הראשון שעלינו לעשות בכדי להפוך לאנשים מלאי ענווה, הוא להכניס את מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה לפרספקטיבה הנכונה. עלינו להרגיש באופן עמוק ביותר, כקבוצה של אנשים שעומדים מולו ולא כיחידים שבאים לדרוש את זכויותינו ממנו. עלינו להיות שלווים, רגועים וגמישים יותר בכל אורחות חיינו. אם נקפיד לנהוג כך, הדבר יחלחל עמוק גם אל תוך מערכות היחסים שלנו עם היקרים לנו: עם עמיתינו לעבודה, עם בני הזוג שלנו, עם חברי הקהילה שלנו ובעצם עם כל אדם אחר בעולם כולו.

הצעד השני שיסייע לנו להתקרב לענווה האמיתית, מוזכר בפסוק הראשון של פרשת השבוע שלנו. "וידבר ה' אל משה במדבר סיני... לאמר" (במדבר א':1). חכמינו שואלים על כך שאלה מאד בסיסית: מדוע ניתנה התורה דווקא במדבר סיני? האם לא היה עדיף לחכות עד שייכנסו בני ישראל אל תוך הארץ המובטחת? והם עונים, שהסיבה לכך נובעת מהעובדה, שהמדבר הוא מקום ריק לחלוטין. אין בו כלום. המשמעות העמוקה של הדבר היא, שבכדי לקבל את התורה, בכדי להפנים את חכמתו העצומה של הקב"ה, עלינו לרוקן את עצמנו מכל תוכן אחר וזר שהיה בנו קודם לכן ורק אח"כ להיפתח ולהתמלא.

הדרך היחידה ללמד משהו חדש, היא לגרום לתלמיד לשאול איזו שאלה לפני כן.

המהר"ל מפראג (חי במאה ה-16) מסביר, שהדרך היחידה ללמד משהו חדש, היא לגרום לתלמיד לשאול איזו שאלה לפני כן. כאשר התלמיד שואל שאלה, אנו יודעים שנוצר בו איזה חסר, איזה צורך מסוים – ורק כאשר קיים בו החלל הזה, רק אז יכולה התשובה שלנו להגיע, למלא את החלל הזה ולספק את סקרנותו של התלמיד. אך אם לא תופיע לה השאלה הראשונית, נוכל להיות בטוחים, שלא קיים בתלמיד שום מקום בשביל התשובה, שאנו רוצים לענות לו.

בתקופה זו, בה אנו חוגגים את חג השבועות ונזכרים באירוע הגדול של מתן התורה בהר סיני, המסר הוא, שעלינו לדעת את מקומנו, לפנות בתוכנו חלל מסוים ולתת לאמת האלוקית להיכנס עמוק יותר אל תוך נפשנו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

16/5/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) מארק, 3/6/2016 09:56

ענווה

מקומו של האדם יהיה , המקום שבו השם יעד לו ,זאת מידת הענווה הנכונה לכל אדם וגדלותו ....

(6) עמית לבנסקי, 17/3/2016 07:34

מציון רוצה שתעשה בבית ספרי מיצג להסביר לבית ספר

צור קשר תודה על מידע

(5) אנונימי, 16/6/2015 10:42

ענווה

מה כל כך מיוחד במידת הענווה?

(4) אנונימי, 11/8/2013 20:01

יפה,תודה!

(3) שרה, 9/5/2010 15:00

מדהים

קראתי לא מזמן בלקוטי מוהרן, שהמשיח יבוא בזמן שתתרבה ענווה בישראל. ודרך אגב ע'י שמוצאים ביהודי נקודה טובה, מתבוננים באישיותו ומעריכים אותו על זה, קל יותר להגיע לענווה- על הערצת האחר

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub