"ובחקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג)

התחושה, המלווה אותנו בעת קריאת ספר "ויקרא", היא כאילו אנו עומדים במרכזו של מיתקן אימונים לאתלטיקה קלה, שהוקם בלב מדבר סיני. מתקן רוחני לעם כולו. זה עתה קיבלו בני ישראל תדרוך מפורט, כיצד לנוע על מסלולי הריצה לטווחים קצרים וארוכים של מעשה הקרבנות (ויקרא פרקים א-י). פעילות זו נועדה לחזק את שרירי אישיותו של כל בן ישראל, לפתח בו רוח אנושית חסונה, ולבנות בקרבו תודעה מושלמת ויוצרת.

לאחר מכן, צפינו בקפיצה המרשימה לגובה אל חברת האיכות, שמושגיה ואורחות חייה המתנשאים אל על, גבוה גבוה מאיתנו – לאין ערוך. זו חברה, שהעמידה במרכזה את הצרעת ואת הפה הנקי. היא הלשון, שאינה מדברת לשון הרע, הנשמרת מרכילות, משקר, מתככים ומאינטריגות – כנורמה בסיסית ומחייבת.

ואילו בפרשתנו אנו מפנים מבט אל מסלול מירוץ המכשולים, שנמתח שם במדבר עד לתוככי מדינת היעד בכנען, היא ארץ ישראל. העם נדרש לעבור מירוץ מכשולים זה, אם ברצונו לזכות ולהגיע אל נחלתו. היה זה אתגר כבד ביותר. המסלול היה משופע במשוכות גבוהות לאין ספור, כל אחד גבוהה מחברתה, והמשימה נראתה בתחילתה בלתי אפשרית.

הנה מה שרצו מהם – מאתנו:

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו. כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשהו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג).

ההשוואה לעמים השכנים והבלטת הניגוד הקוטבי ביניהם לבין הנדרש, רק מחדדות את קשיי התביעה:

"מנין, שלא היתה אומה באומות, שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים? תלמוד לומר: כמעשה ארץ מצרים לא תעשו… ומנין למקום, שישבו בו ישראל, שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם? תלמוד לומר: אשר ישבתם בה… ומנין למקום, שבאו בו ישראל וכבשו, שהתעיבו יותר מכולם? תלמוד לומר: "אשר אני מביא אתכם שמה" (מדרש ספרא ויקרא קלא).

מדרש זה, מספק מימד של עומק לתמונת המצב. הוא ממחיש את הקושי שבתפקיד, שהוטל על בני ישראל באותה שעה.

הלא תרבותה של מצרים, בימי יציאת ישראל מתוכה, היתה המובילה בין תרבויות עמי קדם. המדע והאמנות, השירה והפולחן, הזנות והעבדות פרחו בה בשווה, וצברו הישגים מרשימים. אלו, השפיעו על אורחות החיים של המזרח התיכון כולו. גם על אלו של עם ישראל. ברור, שהשפעתם על העבדים העבריים, ששהו בה מאתיים ועשר שנים, היתה מוחצת. היא חדרה, ללא ספק, עמוק לרקמות הנסתרות ביותר של אישיותם, ועיצבה אותם בדמותה ובצלמה. היכולת לעמוד בפני השפעת התרבות השלטת, הינה מוגבלת בכל דור שהוא. האמריקניזציה, שכבשה את העולם המערבי כולו, הינה הוכחה חותכת לכך.

ואילו מן הקצה השני של המדבר שכנה כנען. אף היא ארץ מפותחת. ארץ, שחוקים לה, מנהגים ומשפטים ותרבות ומדע וקידמה… וחוסר מוסר משווע, המהול בהפקרות מינית לעילא.

עם ישראל שם עתה את פעמיו לעבר ארץ זו. עוד מעט קט יבוא במגע קרוב עם עמיה ותרבותה. קיימת סכנה, כי ייתקף בשכרון חושים למראה עיניו. ייסחף אחר מנהגי הארץ וייבלע בתוכה.

באקלים רוחני זה הציבו הפסוקים, שצוטטו לעיל, אתגר כבד. הם דרשו מן העם להכריז על מלחמת תרבות טוטלית, כשחודה מכוון נגד… לב עצמם. הם תבעו מכל בן ישראל, לנקות את אורוות נפשו מן הפסולת של תרבויות המזרח, ששלטו בכל, גם בתודעתם ובלבם.

במבט לאחר היתה זו משימה קשה. היה עליהם להתחיל לחשוב מחדש ובמושגים שונים בתכלית. להתחיל להרגיש מחדש בצורה הפוכה ממה שהיה מקובל עליהם עד אותו יום. הם חוייבו ללמוד לשלוט בחושניות ולכוונה כראוי, לגבור על הפיתוי ולרסנו. היו אלו אימוני נפש מפרכים. מירוץ מכשולים עייף ומייגע על פני מסלול ארוך באורך ארבעים שנה (למעשה, מסלול ארוך כאורך חייו של האדם). מסלול, שאמנם הצמיח, בסופו של דבר, אישיות חדשה, מאוזנת יותר וחדורת שמחה. אולם, בניית האלטרנטיבה בלב, המטמורפוזה הרוחנית הזאת היא מן המשימות הקשות, שהוצבו אי פעם בפני רוחו של אדם.

השאלה העולה מאליה היא:

האם עומדים אנו כאן על פיתחה של ההסתגרות התרבותית היהודית המפורסמת, זו אשר כה נוהגים לתקוף אותה? האם זהו הגטו הרוחני הראשון, אליו נדחף עם ישראל בתוקף צוו התורה? האם נאסר כל מגע עם עמי מצרים וכנען? כלום הכל היה רע שם? כלום עלינו לדחות כל מה, שיצרה האנושות?

שאלות נוקבות, הזוכות להבהרה במדרש הבא:

"כמעשה ארץ מצרים וכמעשה כנען לא תעשו: יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם? תלמוד לומר: ובחוקותיהם לא תלכו – לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא לאיש, והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה, והאשה ניסת (נישאת) לשניים" (שם בספרא קלב).

הנה התחומים שנתחמו. אלו הם גבולות האסור והמותר.

המדרש מציג את כל מה שהיה בכנען ובמצרים. מצד אחד מציג הוא בתמצית את אורח החיים המתירני. מסתבר ממנו, שאביריה של המתירנות בדורנו לא חידשו דבר. הקדמונים ידעו גם ידעו, איך "לחיות". אולם, נגדה ורק נגדה הכריזה התורה מלחמת חרמה. נגדה ורק נגדה השחיזה את המילים החריפות ביותר, המצויות באוצר לשונה הנקי ("תועבה"). משום שמתירנות מינית זו הובילה את עמי קדם לאבדן הרגישות המוסרית, לניוון המצפון, לטשטוש מושגים, לערבוב תחומי הטוב ורע, לקהות חושים, לאי התחשבות בזולת – המשמשים כפרוזדור אפל אל חוסר הרחמים, אל האלימות והברוטליות, נוסח "התפוז המכני". הקרבת הילדים על מזבח המולך מהווה רק דוגמא אחת לשפל המוסרי של הימים ההם.

אלו הן תוצאותיה של החושניות הבלתי מבוקרת, בתה החוקית של האלילות. גם חוקרים אובייקטיבים בני דורנו, הצופים זה עשרות שנים בשיטפון המתירני של ימינו, לא רחוקים ממסקנות אלו (ראה לדוגמא את ספרו של הסוציולוג האמריקני וואנס פאקרד).

אולם, מאידך גיסא, קובע המדרש בבהירות:

"לבנות בניינים כמותם ולנטוע נטיעות כמותם" (שם).

זו, אפוא, הנוסחה. היצירה האנושית בתחום הטכנולוגיה וההתפתחות המדעית, התורמת לרווחת האדם – מתקבלת בברכה. בתחומים אלו, יהיה קיים שיתוף פעולה מלא ויוצר, בין עם ישראל ועמי העולם. כמותם – אומר המדרש. כמותם בכל מבנה החיים החיצוניים. כמותם בחרושת, במסחר, במחקר, בארגון מסגרות החיים וכו'. אך לא כמותם בתכני החיים עצמם, בהשקפה עליהם ובמטרותיהם. כי אפשר וצריך להפריד בין השניים, בין הקדמה הטכנולוגית-מדעית לבין קביעת עמדה כלפיהם. התפתחות הטכניקה והמדע הינה נטרלית, אינה טובה ואינה רעה. המטוס, למשל, יכול לשמש בו זמנית להברחת הרואין ולהצלת חולה אנוש, המוטס לטוב שבמרכזים הרפואיים.

ועל כן, פתוח העולם כולו בפני העברי. אך הוא יטביע עליו את חותם מוסרו הבריא והחמור. המוסר, שרכש באותן שנות אימונים במדבר. אכן, בגישה לחיים ולעולם, הוא ידחה את התערובת הזרה וההשפעה התרבותית הנוגדת. אולם הוא ישתתף יחד עם כל העמים בקידום החומרי של האנושות.

איזון זה, הוא ששמר עליו כיחידה לאומית נפרדת בפני עצמה. בעוד שמתרבויות המזרח הגדולות, נותרו רק פירמידות וחרסים, עדים אילמים ל"תפארת" העבר.