לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שנה שאזכור לעולם

שנה שאזכור לעולם

לאחר שעוברים טראומה, קשה לדעת כיצד להתמודד עם הזיכרונות. אם דשים יותר מדי בעבר, עלולים להיתקע שם, ואם מתעלמים ומדחיקים ממה שהיה עלולים להפוך קהי חושים לטוב שבהווה – זיכרונות מהשנה הקשה ביותר.

מאת ארוון קוטנר

לאחר שעוברים טראומה, לפעמים קשה מאוד לדעת כיצד להתמודד עם הזיכרונות. אם נחשוב או נדבר יותר מדי על מה שעברנו, אנחנו עלולים להישאר תקועים בעבר ולא להצליח לשמוח בהווה. אבל אם נקבור ונדחיק את הזיכרונות הכואבים, אנחנו עלולים להפוך קהי חושים לטוב שבהווה.

היהדות דורשת מאיתנו להכיר במה שעברנו ואז להמיר את השלילי בחיובי.

החגים והמנהגים שלנו עמוסי "זיכרונות" – מחיי עבדות במצרים עד לחורבן בית המקדש, זיכרונות מהשואה וזיכרונות אישיים על מסרים שונים שה' שלח לנו בזמנים הקשים ביותר בחיינו. הזיכרונות האלה, כואבים ככל שיהיו, מזכירים לנו את המסע שלנו, ואת התפקיד שה' ממלא בחיינו.

החיים מתהפכים

הזיכרונות האלה, כואבים ככל שיהיו, מזכירים לנו את המסע שלנו, ואת התפקיד שה' ממלא בחיינו.

השנה הקשה ביותר שלי התחילה בפורים - חג ההיפוך, שבו נתלה המן, אויבו של עם ישראל, על אותו גרדום שהכין עבור מרדכי, הגיבור היהודי. זה חג של שמחה וחגיגה של הצלה. אנחנו חוגגים אותו בנתינת משלוחי מנות לחברים ומתנות לאביונים. אנחנו קוראים את מגילת אסתר, לובשים תחפושות ומשתתפים בסעודת פורים עליזה.

לפני שנתיים בחרתי לי תחפושת ושמעתי מגילה, אבל הרגשתי רע מכדי להגיע לסעודה. חשבתי שהצטננתי, או שיש לי דלקת ריאות או משהו, לא ידעתי מה. פניתי לרופאים שרשמו לי אנטיביוטיקה; כמה אפילו פטרו את תלונותיי ב"את מורה, מורים כל הזמן נדבקים מהמחלות של הילדים שסביבם".

לא קניתי את זה. הצטננתי המון פעמים בחיי, כולל ביום חתונתי, ובכל זאת, מעולם לא הייתי כל כך חלשה עד שלא יכולתי להגיע לסעודת פורים. אני זוכרת שהסתכלתי מבעד לחלון חדרי, בבגדי התחפושת שלי, וחיכיתי שבעלי יגיע הביתה עם צלחת מלאה באוכל מהסעודה.

פסח

פסח עוסק במסע אל הבלתי נודע, בהתקדמות אל הגאולה. בפורים הבחנתי שמשהו לא בסדר, אבל המסע שלי אל הבלתי נודע התחיל באמת בפסח.

זמן קצר לפני פסח, עדיין לא ידעתי בדיוק מה לא בסדר, אבל הרגשתי קצת יותר טוב הודות לאנטיביוטיקה שלקחתי עבור מה שהתפתח לדלקת ריאות. פניתי לרופאה ביום ששי לקבל את תוצאות צילום הרנטגן, שעשיתי כמה ימים קודם לכן, בזמן שבעלי התחיל לחפש חמץ בסלון ביתנו. במרפאה, שאלה אותי הרופאה, "לא סיפרת לי שהסבתא שלך, אבא שלך ואחיך סבלו כולם מסרטן?"

ישבתי שם המומה כשהרופאה הגישה לי בצורה מגושמת חבילת טישו ויצאה מהחדר. היא חזרה להגיד לי שאני חייבת לגשת במהירות לבדיקת סי.טי.

בעלי הצטרף אלי מייד, והשאיר אחריו סלון מבולגן כשיצא בחיפזון לבית החולים. חיכינו בתור לסריקה ושוב חיכינו לתוצאות. שעתיים לפני השבת, קיבלנו לבסוף את הטלפון. בהחלט יש לי סרטן.

קודם סיפרתי להורים שלי, שסיפרו לחברים שלהם בבית הכנסת בשבת. ביום ראשון התקשרנו אל החברים הרחוקים שלנו, וביום שני עשיתי ביופסיה. ביום חמישי קיבלתי אבחנה מדויקת של לימפומה שאינה הודג'קינס ולמדתי שאני עומדת להתחיל בטיפול מייד. הרופא רשם ששה חודשי כימותרפיה ושיקול נוסף לגבי סדרת הקרנות. השיער שלי ינשור. אני אצטרך לעזוב את העבודה. המציאות החדשה שקעה בהדרגה.

הם סילקו מהמטבח כל פירור של חמץ בזמן שאני חשבתי על סילוק הגידול מתוכי.

ואני לא אנקה לפסח. כשאני שוכבת במיטה המומה ותשושה, בעלי ושני חברים שבאו לעזרה ניקו את הבית. הם סילקו מהמטבח כל פירור של חמץ בזמן שאני חשבתי על סילוק הגידול מתוכי.

מנת הכימותרפיה הראשונה שלי הייתה ביום שלפני ליל הסדר. הם החדירו לתוכי את החומרים באיטיות, ובדקו היטב את מצבי בטרם אפשרו לבעלי ולאבי לקחת אותי לבית הורי, שם נשארנו לחג.

למרות שהרגשתי רע, לא רציתי להישאר מחוץ לתמונה והצלחתי לשבת ליד השולחן. ברוב הסדר ישבתי עם המשפחה שלי וקראנו יחד את ההגדה על יציאת מצריים והכניסה אל המדבר הבלתי מוכר. רק מדי פעם הייתי עוזבת את השולחן ושוכבת לנוח. בלילה, הרגשתי לראשונה את השפעת הסטרואידים שקיבלתי. הם לא אפשרו לי להירדם ובכל פעם שעצמתי את עיניי, עלו בדמיוני מראות הזויים.

בחודשים הבאים יצאתי למסע האישי שלי. התרגלתי למחזוריות חדשה, לא רק של החגים, אלא של הקשר בין הגוף שלי לכימותרפיה - מהימים בהם הרגשתי בריאה עד לימים שבהם עמדתי שוב מול התרופות המחלות ומהבחילות שמסלקות את הסרטן מגופי.

קיבלתי כימותרפיה פעם בשלושה שבועות. הייתי אחת מהחולים הראשונים שהגיעו ואחת מהאחרונים לעזוב, כשהזרקת כל מנה נמשכת לפחות שש שעות. הייתי מתמלאת בכימיקלים שהפכו אותי לשיגעונית, שהעלו לי את החום, שעוררו בי בחילות, שגרמו לגבות שלי לנשור, שהפכו את הפנים שלי לאדומות מרוב סטרואידים. הייתי מלאה ברעל.

ביום שלפני כל טיפול, הייתי צועדת חמישה קילומטרים, מזכירה לעצמי שיש בי כוח. לאחר הכימותרפיה, היה בעלי מוביל אותי בכסא גלגלים.

שלושת השבועות הבאים היו עוברים בהתאוששות, צעידה נוספת ואז הליכה לטיפול נוסף, שוב ושוב.

תשעה באב

תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בשנה. יום זה מציין את חורבן בתי המקדש, כמו גם אסונות רבים אחרים. אנחנו צמים כל היום ומתאבלים, קוראים את מגילת איכה ויושבים על הארץ. זה לא יום קל.

תשעה באב הגיע איפשהו לאחר אמצע הדרך בסדרת שמונה הטיפולים שלי. נקבע לי טיפול לאותו יום - אבל אז חשבתי שכדאי להתייעץ קודם. "אני יכולה לעשות את הכימותרפיה ביום שנקבע," התבדחתי, "ולתפוס שתי ציפורים במכה אחת. אנחנו אמורים להיות אומללים ביום הזה. במקום לצום אעשה כימותרפיה."

הרב אותו שאלתי לא התפעל. "זה לא העניין בצום", הוא אמר לי. "העניין כאן זה בית המקדש. חוץ מזה, לא טוב לעשות משהו מסוכן בתשעה באב."

אז קבעתי תור חדש ובחרתי במקום זה להיות באותו יום "נורמלית", לשבת על הרצפה ולהתאבל עם כל האחרים. במידה מסוימת הייתה בכך הקלה. כל כך הרבה פעמים כשהייתי בציבור, הרגשתי צורך להרגיע אנשים שאני בסדר, שאני מרגישה בסדר, שאני עדיין אני ולא איזו חולת סרטן זרה שרק נראית כמוני. בתשעה באב יכולתי להיות עצובה בלי לנסות לשכנע את האנשים סביבי שלא צריך לדאוג לי.

מי יחיה ומי ימות

הימים הנוראים יצאו בסוף הכימותרפיה שלי. רק ההקרנות חיכו לי עדיין, והתהליך הארוך של חזרה לחיים "נורמליים".

גם בראש השנה וגם ביום כיפור, אחת מנקודות השיא של התפילה היא תפילת ונתנה תוקף:

"בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון - כמה יעברון וכמה יבראון; מי יחיה ומי ימות; מי בקיצו ומי לא בקיצו..."

קראתי את הפסקה הזאת שנה אחר שנה, והיא תמיד גרמה לי התעוררות. הייתי בוכה ודואגת מי לא יהיה איתנו בשנה הבאה. אבל לאחר חצי שנה של סרטן, המילים קיבלו משמעות חדשה. לא רק שה' יכול לקחת חיים, הוא כמעט לקח את שלי.

לאחר הימים הנוראים מגיע חג הסוכות ואחריו שמחת תורה - סופו של המחזור השנתי של הקריאה בתורה, ותחילתו של הבא.

בסביבות שמחת תורה, עברתי סריקת PET. זאת הייתה התנסות מוזרה שכללה החדרת חומר רדיואקטיבי ושכיבה בחדר סגור כדי להגן על צוות בית החולים מהקרינה שלי. בסופו של דבר, הוכנסתי לתוך סורק שקרא את תוכי, כשאני מדמיינת בינתיים את עצמי זוהרת באור ירקרק.

כשקרא לי האונקולוג כדי לשוחח על התוצאות, הוא הראה לי את הצילומים בחיוך. "אפילו הרקמה הצלקתית שלך מצטמקת", הוא גיחך, "זה נדיר."

"נהדר", אמרתי, מציצה בתמונות, מנסה לנחש מה הוא אומר לי. "אז מתי נדבר אם המחלה נעלמת או לא?"

"עכשיו", הוא אמר, מופתע שלא הבנתי. "נדבר על זה עכשיו. הסרטן נעלם."

תודה לא-ל, אני אהיה בסדר! התקשרנו אל ההורים שלנו ואל החברים הקרובים.

באותה שבת אמרתי את ברכת הגומל, ברכה מיוחדת שאומר מי שניצל ממצב מסוכן. ברכתי אותה בשבת הראשונה שלאחר שמחת תורה, כשפרשת השבוע הייתה 'בראשית'. עוד התחלה חדשה.

חושך ואור

גם לאחר ההחלמה שלי, הסיפור לא נגמר. הוא לא ייגמר לעולם.

חנוכה, שממשמש ובא אלינו, מגיע בחודשים החשוכים של השנה. זו חגיגה של קרבות שנוצחו וחג של אורות. גם לאחר ההחלמה שלי, הסיפור לא נגמר. הוא לא ייגמר לעולם. אני בריאה עכשיו, אבל עדיין נשארו מעקב רפואי קבוע, חלומות ביעותים מדי פעם, דמעות וזיכרונות שמגיעים לבקר אותי גם 'סתם ככה' וגם ב'ימי שנה' שונים.

בחנוכה באותה שנה, היו הביקורים שלי אצל הרופא בתדירות נמוכה יותר, וסוף כל סוף אזרתי אומץ לשאול אותו מה שהטריד אותי כל הזמן. "לא ידעת אם אני אצליח לצאת מזה, נכון?"

"לא ידעתי", הוא ענה בכנות. "זה באמת היה יכול להתפתח לכל כיוון. מה את חשבת?"

רציתי לענות, אבל פתאום פחדתי לדבר.

האמת היא, שידעתי שהנר שלי, כמו נרות החנוכה, היה עלול לכבות. אבל כל החגים שלנו הסתיימו בחֵרוּת, בהבטחה שה' יישאר איתנו ושאנחנו נחזיק מעמד בנסיבות הקשות - ונמשיך להעביר את האור, מדור לדור.

ה' נשאר גם אתי, השם עשה לי נס - כדי שהשלהבת שלי תמשיך לבעור.

17/11/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 12 תגובות ב-12 דיונים

(12) מירב, 7/1/2008 09:26

תגובה לשירלי (תגובה 10)

אני בטוחה שיש כאלה שנפטרים סבא שלי בעצמו נפטר מסרטן אך אני לא מאשימה את ה' יתברך אני מאמינה שכל דבר לטובה ואם הוא החליט שסבא שלי לא צריך להיות פה יותר אז הוא ידע מה הוא עושה ומי אני שאני אתווכח איתו וגם מי את שתתווכחי תמיד צריך להגיד תודה על הדברים הטובים ולהתפלל שלא יהיו יותר צרות לעם ישראל!!!

(11) יפעת, 9/12/2007 03:45

ברוך ה' יום יום!

אני בת 23 והזדהיתי רבות עם הסיפור שלך כי גם אני עברתי פחות או יותר את אותה מחלה.
גם אני בריאה עכשיו ב"ה וחושבת שצריך לפרסם כמה שיותר את הנס הגלוי שה' עשה עימנו!
אני רוצה להגיד שלמרות הקושי והסבל שעברתי- המחלה הזאת רק חיזקה אותי, חיזקה את האמונה שלי ואת האהבה לחיים ולקב"ה.
אז תודה ה' שהארת את עיניי, שנתת לי פרופורציות ושגרמת לי ליהנות מההווה ומהדברים הקטנים בחיים.
חג חנוכה שמח לכולם, עם ניסים גלויים ובריאות איתנה!

(10) shirly, 27/11/2007 12:49

ו....?

מה את באה להעביר בכתבה הזאת? שלך קרה מקרה משמח? יפה אני באמת מאחלת לך את כל הטוב שבעולם אבל בל נשכח את כל אותם המקרים המצערים שפוקדים מאות אלפי אנשים בשנה.

לא עודדת אותי בכלל.להיפך

(9) יואלה, 22/11/2007 04:04

בריאות ברכות ורק טוב!

בס"ד ביטול הרע רפואה שלימה מאמר מחזק ומעודד ומשממח תודה להשם על הניסים ועל החסדים!:)

(8) עדי, 22/11/2007 03:30

סיפור מרגש

סיפור מדהים, הלוואי וכך יהיה לכל חולי ישראל, שירפאו במהרה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub