לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נצחונות של הלב

נצחונות של הלב

כשהייתי בת 25, חשבתי שאני טובה הרבה יותר מאמי המיושנת. כעת, בגיל 50, אני מצטערת כל כך שהיא אינה בחיים ואינה יכולה לקרוא את דבריי – זיכרונות מהקרבות הקשים ביותר שעברו על אמי.

מאת מריון לוי

אמי הייתה אישה מדהימה, רבת פעלים. היא מעולם לא למדה באוניברסיטה. היא מעולם לא הרוויחה יותר משכר זעום. היא מעולם לא התלבשה לפי צו האופנה, ולא רזתה, על אף רצונה ולמרות שכל חייה הייתה בדיאטה. היא מעולם לא עמדה בראש ארגון גדול. לאחר נישואיה לאבי, היא מעולם לא עבדה מחוץ לבית. כל נצחונותיה היו נצחונות של הלב.

היא הייתה תלמידה טובה, וכשסיימה את לימודיה הייתה המצטיינת של המחזור. היה באפשרותה ללמוד בקולג', והיא רצתה לעשות זאת. אך שנה לפני סיום התיכון, לקה אביה איזי, מהגר מפולין ובעל חנות סידקית בבולטימור, בהתקף לב קשה, ונאלץ להפסיק לעבוד. המשפחה מכרה את החנות וחייתה במשך שנה מדמי המכירה, בציפיה שהבת לאה תתחיל לעבוד עם סיום לימודי התיכון.

הקולג' יכול לחכות, אמרו לה הוריה איזי והינדה. ראשית, צריך אחיה הצעיר מרווין ללכת לקולג', ואז לבית הספר לרפואה, ואז הוא יוכל לפרנס את המשפחה, עם משכורת גבוהה של רופא. זה היה הרבה יותר ממה שכל בחורה, אפילו עם תואר ראשון, הייתה יכולה להרוויח.

היא עשתה זאת. היא עשתה זאת בשמחה. היא אהבה את הוריה. היא העריצה את אחיה מרווין. היא הלכה לבית ספר למזכירות, עם כל הבחורות שלא יכלו ללכת לקולג', ובמהרה מצאה עבודה.

היה לה מזל שמצאה עבודה. שנה לאחר מכן היכה המיתון. התורים ללחם הלכו והתארכו, אבל אמי הביאה הביתה את משכורתה, ששולמה בתווי קניה, לא במזומן. שכרה שימש לקניית מזון ומצרכים ולתשלום שכר הלימוד של אחיה. הסדר זמני, כאמור: הן תוך כמה שנים יפרנס מרווין את המשפחה.

בכל מקרה, היא כבר תהיה נשואה עד אז. באותם ימים, נשים לא שאפו לקריירות שבהן יגשימו את עצמן. רק נשים שנזקקו לכסף עבדו. היא חלמה להתחתן, לעזוב את מקום עבודתה, להישאר בבית, לקשט את הסלון, לאפות עוגיות ולבשל בלינצ'עס וקרעפלך, בדיוק כמו אמהּ. היא חלמה על ילדים, רצתה לדחוף עגלת תינוקות ולסרוג כובעים וסוודרים קטנים, בדיוק כפי שעשו כל דודניותיה.

השפל הגדול

אך השפל הקשה, המשבר הכלכלי הגדול שתקף את ארה"ב לאחר נפילת הבורסה ב-1929, ניתץ את כל חלומותיה. נישואין כבר לא היו בהישג יד. בוודאי לא נישואין לבחורים היהודים שלאה רצתה, כאלה שאהבו משפחתיות ומילאו את חובותיהם כראוי. הבחורים ההם חיו עכשיו בבית, עבדו ונתנו את הכנסתם לאמא, שחילקה אותה בחסכנות, כך שתוכל להאכיל ולהלביש את כל המשפחה. הם נשארו רווקים, ממש כמו לאה. משמעות הנישואין הייתה בניית משק בית נוסף, מה שהיה כרוך בקניית תנור נוסף, ארגז קרח נוסף, מיטה זוגית וגירוד שכר דירה נוסף ממשכורת שהיתה מצומקת בלאו הכי. או לחילופין, חלילה, הפסקת התרומה לכיס המשפחתי -דבר שלא יעלה על הדעת.

אך גישתו של מרווין הייתה שונה. זמו קצר לאחר שסיים את בית הספר לרפואה, הוא הודיע למשפחה שהוא מאוהב ושבכוונתו להתחתן בקרוב. הוא הביא את ארוסתו הביתה, לפגישה עם המשפחה.

מרגרט הייתה יפהפיה, בלונדינית עם עיניים כחולות. היא באה ממשפחה יהודית ממוצא גרמני, דור שלישי בארה"ב. הם לא דמו כלל למשפחת רבינוביץ. הם לא דיברו יידיש, לא שמרו כשרות, לא קיבלו את השבת בהדלקת נרות ובקידוש, לא הייתה להם מערכת נפרדת של כלים לפסח בחבית גדולה במרתף והם לא השתייכו לבית כנסת ולא שלשלו מטבעות של סנט לקופסת הקרן הקיימת הכחולה-לבנה שבמטבח.

עבור מרגרט, אירופה היתה מוזיאון הלובר ותעלות בוונציה. עבור איזי והינדה, אירופה היתה פוגרומים.

משפחתה של מרגרט הייתה משפחה אמריקאית, והתגאתה בכך. מרגרט הייתה בוגרת המוסד האקדמאי היוקרתי "ואסאר". במשפחת רבינוביץ מעולם לא שמעו על ואסאר. מרגרט אהבה את שירתו של ייטס, המשורר האירי הידוע. במשפחת רבינוביץ מעולם לא שמעו על ייטס. מרגרט חלמה על נסיעות, על תרבות, על חיים של נוחות ועושר. עבור מרגרט, אירופה היתה מוזיאון הלובר ותעלות בוונציה. עבור איזי והינדה, אירופה היתה פוגרומים, שמהם ברחה הינדה בגיל 14 ומעולם לא זכתה לראות את הוריה שוב. למה ליהודי לרצות לחזור לשם?

זה לא שאיזי והינדה לא נתנו את ברכתם לבחירת לבו של בנם היחיד. הם מעולם לא התבקשו לעשות זאת.

חודש לפני החתונה, נפטר איזי מהתקף לב. לאה ואמה נותרו לבדן בדירה בשכונת עוני בבולטימור. מרווין ומרגרט קנו את ביתם הראשון בעיר מרוחקת. לאה החלה לעבוד כמזכירה במשרה שנייה כדי לפרנס את עצמה ואת אמה.

מה היו רגשותיה של אמי כלפי גיסתה? היא בוודאי חשה טינה מסוימת כלפי פולשת זו, שגזלה את עתידו של אחיה ועשקה את הכנסתו - הכנסה שהייתה אמורה לפרנס את אמם האלמנה - לטובת נסיעות לפאריס. היא בוודאי חשה שמץ חרטה על שוויתרה על לימודיה לטובת מרווין, מה שזיכה אותה רק ביחס מתנשא מצד גיסתה היומרנית. היא בוודאי התאכזבה כשהבינה שאינה יכולה לאכול ארוחה מבושלת בביתו של מרווין, משום שמרגרט האמינה שכשרות היא אמונה טפלה מימי הביניים, שריד פרימיטיבי לדת שאבד עליה הכלח.

אני יכולה רק לדמיין את הקרבות הפנימיים שהתחוללו בנפשה של אמי כנגד סוללת רגשות טבעיים והרסניים. אך התוצאה של אותם קרבות הייתה ברורה כשמש, אפילו לעיניי שלי - עיני ילדה. כשהייתי גדולה מספיק כדי להבין מיהי, ראיתי אישה שאין בה טיפת מרירות, קנאה, אישה שאינה אכולת חרטות. יתרה מזו: מעולם, כל ימי חיי - לא שמעתי את אמי אומרת ולו משפט מזלזל אחד אודות דודה מרגרט. אפילו בטון הדיבור שלה לא נשמעה כל הסתייגות מגיסתה. כמי שכל עלבון קטן הוא הכרזת מלחמה בעיניה, נצחונה של אמי ראוי לצל"ש, לא פחות.

מרי ג'ונס

עשורים לאחר מכן, כשהוריי המבוגרים עברו מביתם הדו-קומתי שבפרברים, לדירה, בעת שעזרתי להם לפנות את כל הזבל מהמרתף, נתקלתי בקרטון מלא עיתונים ישנים, שנשמרו בקפדנות. היתה זו סידרה של גליונות "פילדלפיה אינקוויירר" משנת 1941. קראתי אותם בסקרנות, אך לא היה לי מושג מדוע אמי שמרה אותם.

הסידרה החלה בעיתון, שבחלקו התחתון של העמוד הראשון התפרסם מכתב מאת אישה בשם מרי ג'ונס. המכתב תיאר בצורה בהירה ופשוטה את מצוקתן של רווקות רבות, שהגיעו לפרקן בתקופת השפל הגדול. בזמן כתיבת המכתב, עשור לאחר מכן, השפל כבר הסתיים, נישואין היו בהישג יד, אבל הגברים, שהיו בשנות השלושים לחייהם, נשאו נשים בשנות העשרים. תופעה זו הותירה מאחור נשים רבות בשנות השלושים לחייהן, כשהן נתונות באי בודד של רווקוּת וממתינות למציל. מי יציל אותן?

מכתבה של מרי ג'ונס עורר דיון תוסס. במשך כמה ימי ראשון רצופים לאחר מכן, פרסם האינקוויירר עשרות תגובות שתמכו או התנגדו לטענתה של מרי.

יכולתי להבין מדוע אמי התחברה לנושא זה. ב-1941 היא היתה בת 31, גיל מבוגר בהרבה מהגיל הראוי אז לנישואין. היא הייתה יפה, שיערה שחור וקצר ועיניה כהות, היא הייתה אשת שיחה וציונית מושבעת, שעבדה כמזכירה הראשית של ארגון הנוער של "הדסה", וגם צלמת חובבת מיומנת. והיא גם הייתה, כך גיליתי לבסוף כששאלתי – מרי ג'ונס.

לא פחות משלוש שנים ארוכות ובודדות חלפו לפני שחמותה של בת-דודתה זונדל, אירגנה ללאה פגישה עיוורת עם רופא מומחה לבעיות רגליים, בן ארבעים, שמעולם לא התחתן. הם נפגשו באפריל והתחתנו באוגוסט. "הוא האיש הנפלא ביותר בעולם", התלהבה אמי במכתב לבת-דודתה שבפלשתינה. עותק מאותו מכתב, שהועבר בנייר העתקה, היא שמרה לנצח.

במשך 44 שנות נישואין, היא מעולם לא שינתה את דעתה.

ביתיות

איש מעולם לא אמר לאמי שהיא צריכה לחיות למען עצמה, כך שהיא חיה למען אחרים: אבי, אנו הילדים ואמהּ, שחלתה בפרקינסון. איש מעולם לא אמר לה שעבודת בית היא עבודת פרך, והיא שמחה בה, בישלה ואפתה ותפרה ורקמה מפות שולחן. אני, בתה הליברלית, ראיתי בתחביב זה בזבוז זמן, עד שנפטרה. כשירשתי לבסוף מזכרות יקרות אלה, שכל תך בהן נרקם באהבה, הן הפכו לנכס היקר ביותר שלי.

איש מעולם לא אמר לאמי שהיא צריכה לחיות למען עצמה, כך שהיא חיה למען אחרים.

אבי, כך מסתבר, היה היחיד שמעולם לא איכזב אותה. אחותי סוזן ואני הלכנו כל אישה לדרכה, ועשינו כרצוננו, חיפשנו – ומצאנו – את עצמנו במקומות מרוחקים מהבית, והשקענו הרבה בקריירות שלנו. לא הבאנו לה נכדים, לא התקשרנו לבקש מתכונים למאכליה הטעימים והלא-בריאים. אחיה מרווין, שעבורו הקריבה את לימודי הקולג' שלה, התקשר לעתים רחוקות, מעולם לא בא לביקור, ומעולם לא השתתף בהוצאות המחיה של אמם. אבל אבי, האביר שהציל אותה מעבודתה ומייסורי הרווקות - זוהרו מעולם לא הועם. גם כשהיה זקן, וסבל מדלקת פרקים ומשמיעה לקויה, עדיין הוארו פניה בכל פעם שנכנס לחדר.

האמת היא, שהיא זכתה לתשומת לב מעטה בלבד. הוא עבד 12 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, כדי לפרנס את משפחתו, את אמו, את חמותו, וכדי שיוכל לשלוח את בנותיו למכללות ואוניברסיטאות פרטיות ויוקרתיות. הוא היה יוצא מהבית בשבע בבוקר, חמוש בשקית חומה ובה ארוחת צהריים שהוכנה באהבה, וחוזר אחרי שבע בערב, לארוחה חמה שהמתינה לו על השולחן. ארוחות אינסטנט, ארוחות "חמם והגש" ותערובות להכנת עוגה – אלה מעולם לא עברו את סף מטבחה של אמי. היא הכינה כל מנה מתחילתה ועד סופה, ותיבלה אותה בהמון אהבה.

סבתא

כשהייתי תינוקת, עברה לגור איתנו סבתי מצד אמי, הינדה. מחלת הפרקינסון שממנה סבלה בתקופה שלפני תרופות הפלא, גרמה לה לרעד ולפראנויה. סבתי נזקקה לטיפול תמידי, ולא הייתה מסוגלת אפילו לקום מהכסא ללא עזרה. אמי רחצה אותה, סירקה את שיערה, הלבישה אותה מדי בוקר, והפשיטה אותה בלילה. מספר פעמים בשנה, כשנערך כנס של אגודת הרופאים לרגליים, הייתה אמי מבקשת ממני ומאחותי סוזן לטפל בסבתא. עשינו זאת, בחירוק שיניים, ולמחרת בבוקר היינו מודיעות לה שאנחנו לא אוהבות את ריח הזִקנה בחדר שלה. אמי הכריחה אותנו לטפל בה רק לעתים רחוקות.

כשבתי אבות סיעודיים הפכו לדיור מקובל להורים מבוגרים, הציעו חברים לאמי השכם והערב להעביר אותה לבית אבות. אמא לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. היא לא ראתה באמה נטל. אהבתה היתה כמו בריכת מים, שהופכת עול כבד לקל כנוצה.

כשהייתי בת 15, נפלה סבתי ושברה את עצם הירך. כעת אי אפשר היה להוציא או להכניס אותה למיטה ללא סיועו של מטפל חזק. אמי, בכניעה, הכניסה את אמה לבית אבות, וביקרה אותה מדי יום למשך שעות ארוכות, על אף שסבתי הסנילית כבר לא הייתה מסוגלת להכיר את בתהּ.

חודש בלבד לאחר שנכנסה לבית האבות, נפטרה סבתי. חשבתי - כבת 15 עזה ומרדנית שלא למדה את משמעותה של אהבה בין הורים לילדים עד שהיה מאוחר מדי - שאחרי כל אותן שנים של טיפול ועבודה קשה, אמי תחוש הקלה. אך אמא היתה שבר כלי בלתי מנוחם. בלוויה היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לבכות, עד שדברי הרב, בהספד שנשא, עודדו את רוחה. הרב ציין כמה אבירי היה מצד אבי לתמוך בחמותו כל אותן שנים. באותו רגע, סיפרה לנו אמא אחר כך, היא רצתה לקום ולמחוא כפיים.

שעתה היפה ביותר

דודי מרווין התאבד בגיל 58. דודתי מרגרט התקשרה לגיסי, רופא גם הוא, וסיפרה לו שהתעוררה ומצאה את דוד מרווין מת. על השולחן שליד מיטתו נמצאו בקבוקים ריקים של כדורי שינה. זו תהיה בושה איומה ונוראה אם מישהו ידע! מה לעשות?

דודי מרווין התאבד בגיל 58.

גיסי אמר לה להיפטר מהבקבוקים הריקים, ואז ללכת לקליניקה של בעלה, הצמודה לביתם, ולמצוא דוגמיות של בקבוקים ועליהם תווית "ניטרוגליצרין". עליה להניח אותם, פתוחים, כשכמה כדורים חסרים בהם, על השולחן, כך שייראה כאילו סבל מבעיה בלבו. רק אז עליה להתקשר לאמבולנס.

גיסי גילה את האמת רק למשפחה הקרובה.

הסעודה שאחרי הלוויה הייתה שעתה היפה ביותר של אמי. אני הרגשתי שכעת, כשדוד מרווין איננו, אין עוד צורך להיות נחמדים לדודה מרגרט. כעת תוכל אמי סוף סוף להוכיח אותה או לפחות לעמת אותה עם האמת על התאבדותו של דודי.

אמי לא עשתה זאת. באצילות נפש, היא שמרה על סודה של מרגרט. מרגרט, שגרמה לאחיה היחיד להפנות עורף למשפחתו. מרגרט, ששאיפותיה לחיי עושר בלעו את הכסף שהיה אמור לתמוך באמם. מרגרט, שדרישותיה וטענותיה הבלתי נלאות כנראה גרמו למרווין להתאבד! לא בציבור ולא בחדרי חדרים - אמי מעולם לא גינתה את האשה שהרסה את חייו של אחיה.

יתר על כן: עד מותה, התעקשה אמי להזמין את דודה מרגרט, שלא היו לה ילדים, לכל סדר פסח וסעודת ראש השנה. "למה אנחנו חייבים להזמין את דודה מרגרט?" הייתי קובלת. "עם המבטא המזויף שלה והדיבורים המשעממים על המניות שלה, היא הורסת כל סדר."

תשובתה הניצחת של אמי הייתה: "אם לא נזמין אותה, היא תישאר לבד בחג."

ואני, שחמלתי בלבי עד אין קץ על כל האומללים הגוועים ברעב בביאפרה ובקמבודיה, לא יכולתי 'לבלוע' את דודתי מרגרט, ולא יכולתי בשום אופן לקלוט איך אמי מסוגלת לסלוח ולחמול כל כך על גיסתה.

קשר

בשלב מסוים, באמצע לימודי התואר השני שלי, התחלתי לחשוב שאמי היא אשה מדוכאת, שהכשרונות והאינטלקט שלה נגזלו ממנה – ובשביל מי? בשביל בעל שמעולם לא הוציא אותה למסעדה ובשביל ילדים כפויי טובה! פתחתי במבצע שמטרתו לרשום את אמי לקורסים בקולג', כדי שתשיג תואר ותוכל לעשות משהו משמעותי יותר בחייה.

אמי האמינה שיעודה בחיים הוא מערכות יחסים.

אמי התנגדה בתוקף למבצע שלי: היא ידעה מה משמעות חייה. היא מעולם לא אמרה זאת במילים, אך היא האמינה שיעודה בחיים הוא מערכות יחסים. לשיטתה, אדם שמקדיש את חייו להשגת דבר מה – כסף, תואר, מעמד, מימוש עצמי - מחמיץ את ההזדמנות שמעניקים לו החיים: להיות בקשר. קשר אנושי, כך חשה אמי, מספק את כל מה שאדם צריך כדי לממש את עצמו, וכדי לאתגר את עצמו. כל מערכת יחסים מוצלחת היא מעשה גבורה בפני עצמו. כדי להיות בת טובה נדרשים כישורים אחרים מאלה הנדרשים מאחות טובה, מאם טובה, מרעיה טובה או מגיסה טובה.

כשהייתי בת 25, חשבתי שאמי ביזבזה את השכל שלה בהיותה רעיה ואם.

כעת, בגיל 50, אני מתחרטת על שלא הקדשתי לנישואיי הכושלים את האנרגיה שהקדשתי לקריירה שלי.

כשהייתי בת 25, חשבתי שאמי ויתרה בטיפשות על כל כך הרבה, כדי לקבל כל כך מעט.

כעת, בגיל 50, אני מבינה שנתינה ללא תנאי היא אלוקית, ואני מתחרטת שלא טיפחתי בעצמי סוג כזה של אלטרואיזם.

כשהייתי בת 25 רציתי להיות בעלת כוח פוליטי וחברתי.

כעת, בגיל 50, אני מתחרטת שאיני דומה לאמי, שהשתמשה בכוחה כדי לגבור על דחפים שליליים ותגובות ראשוניות בלבה פנימה.

כשהייתי בת 25, חשבתי שאני טובה יותר מאמי המיושנת.

כעת, בגיל 50, אני מצטערת כל כך שהיא אינה בחיים ואינה יכולה לקרוא את דבריי.

*לעילוי נשמתה של אמי מורתי, לאה בת ישראל, ביום השנה למותה.

1/9/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-18 דיונים

(18) Neshama, 22/10/2007 23:19

Great Read. A-lot to think about. Yashar Ko'ach

(17) אנונימי, 7/10/2007 09:48

מרגש מאוד, פשוט ריתק אותי

(16) uri, 2/10/2007 04:17

home and family

what a lovely story.thank you.your mother like so many others was and are tzadikot.the heroes of our time.yehi zichra baruch.

(15) reut, 10/9/2007 10:19

הזדהות

אמרת את מה שהיה חבוי לי בתת מודע, אני בת 23 וככה רואה את אימי, אחת שוויתרה כדי שלבלעה תהיה קריירה צבאית ועקרנו ממרכז הארץ לדרום וכן חלילה..(עקב הדרישה של צה"ל9
לאחר קריאת סיפורך אני יותר מפוכחת ויודעת כי על כולם להעריך את הוריהם באשר הם, כי אחרי הכל הם נתנו את הנשמה בשבילנו! ותדה תודה תודה!!

(14) מיכל, 6/9/2007 02:57

מרגש ונוגע ללב

הסיפור ריגש ונגע לליבי. זו הגדולה של הנשים של פעם.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub