לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כוכב הפופ שהתחבר מחדש ליהדותו

כוכב הפופ שהתחבר מחדש ליהדותו

הוא ויתר על הקריירה שלו, ממש רגע לפני הפריצה הבינלאומית, כדי לדבוק באמונתו היהודית.

מאת

חלקכם אולי זוכרים את השם. אלכס קלייר היה כוכב פופ אנגלי בתחילת דרכו. הלהיט הראשון שלו, "Too Close", הגיע למקום הרביעי במצעד הסינגלים האנגלי, ולמקום השביעי בארה"ב. הזמרת המפורסמת אדל הצהירה בראיון שהיא ממש אוהבת את המוסיקה שלו. הזמרת ביונסה רצתה לעשות "קאבר" לאחד משיריו. זה נראה שהוא היה ממש בדרך הנכונה להצלחה.

אלכס קלייר גדל בלונדון על מוזיקת ג'אז, נשמה, היפ הופ ופאנק. הוא אהב מוסיקה, ניגן בחצוצרה, תופים וגיטרה ושר. הוא כתב שירים, והיה נחוש להפוך למוזיקאי מפורסם ומוכר.

אלכס הלך עם הגיטרה שלו לפאבים ושר, כשהוא מכניס להופעות שלו כל מה שהוא שמע. כשלא היו לו הופעות, הוא הלך למיקרופונים פתוחים. הוא ניגן בכל מיקרופון פתוח בלונדון – לפחות ככה זה נראה – והצטרף גם לכמה להקות.

וזה השתלם. אלכס הכיר צוות של שני מפיקים, והם הציעו לו חוזה - הצעה להפקה. השניים רצו להפיק את המוזיקה של אלכס, והוא הולך להיות גדול. בכזאת קלות זה הלך.

חוץ מזה שתנאי החוזה היו גרועים. אלכס היה חדש, הוא לא ידע מה הוא עושה, והוא נכנס לעסקה בחוסר ניסיון. "החוזה הראשון תמיד הכי גרוע", אמר לי אלכס בראיון בלעדי לאש התורה. אמת. אפילו החיפושיות התחילו עם חוזה גרוע.

אבל הוא עמד בו, ובערך שנה אחר כך הוא פגש מוציא לאור. המו"ל הציע לו עסקה אחרת, והיא כבר הייתה הרבה יותר טובה מהראשונה. מדובר אמנם בעסקה קטנה, לא היה בה הרבה כסף, אבל זה היה משהו. אלכס חתם. הוא התקדם, הייתה לו כבר עסקת הוצאה לאור הוגנת, וחוזה ההפקה עמד לפקוע. משהו טוב יותר עומד בפתח.

אלכס אדם רוחני, הוא רצה ללמוד, הוא רצה לחקור, והמקום שהכי טוב להתחיל לחפש בו הוא החצר שלך

ובאמת כך, משהו גדול. איילנד רקורדס גילו בו עניין. מדובר בחברה גדולה באמת – חשבו על בוב מרלי, 2U – האם אלכס רצה באמת לעבוד איתם? כן, בטח. הוא חתם, הקליט את האלבום הראשון שלו, The Lateness of the Hour, ויצא לעבוד על קידום האלבום. הוא היה מוכן לעשות את זה, והפעם כבר היה מדובר במשהו אמיתי. והכל קרה כל כך מהר.

אבל שום דבר בחיים לא הולך בכזאת קלות. אין דבר כזה.

בערך באותה תקופה בה אלכס ניגן בבארים, הוא התחיל לחשוב על רוחניות. אלכס אמנם יהודי, אבל הוא לא ידע יותר מידי על היהדות. הוא גדל בבית חילוני, לא היה שייך לשום בית כנסת, ולא גר באזור היהודי של לונדון – אבל הוא בכל זאת אדם רוחני, וטבועה בו אמונה פנימית באלוקים. אלכס רצה ללמוד, הוא רצה לחקור, והמקום הכי טוב לחפש בו – לפחות בתור התחלה – זה בחצר שלך.

אלכס התחיל בלימודי עברית. הוא נכנס לקבוצת מתחילים, ולמד אלף בית, אוצר מלים וקריאה. המורים שלו לעברית הכירו לו כתבים יהודיים חשובים. וזה היה חומר מצוין.

הוא אהב את התנ"ך, את סיפורי התנ"ך, את הדמויות, את העלילה. הוא חפר וחקר את התנ"ך, הוא פגש כמה רבנים – וחקר גם אותם – והם לימדו אותו את יסודות היהדות. הוא למד, הוא בדק, וזה היה מלהיב.

אבל עבור אלכס, לא מספיק להתלהב. ככל שהוא למד יותר, ככה הוא רצה יותר לנסות. הוא התחיל לשמור על חלק מהמצוות - ניסה לשמור שבת, בדק איך זה להתפלל, ונהנה מההרגשה שהן גרמו לו. הוא אהב את היהדות ואת מה שהיא עשתה לחיים שלו.

וכשהוא חתם עם איילנד רקורדס, הוא כבר שמר כשרות, גר בשכונה יהודית ושמר שבת וחגים. עד כה, מצוין.

את חברות ההקלטות לא מעניין במה אתה מאמין. זה לא העסק שלהן - אין להן משהו אישי נגד דת, הן פשוט דת בפני עצמה. לא מעניין אותן כלום, העיקר למכור מוזיקה ולהרוויח כסף.

וחברות ההקלטות רגילות למוזיקאים עם טמפרמנט. הן רגילות להתעסק עם מוזרויות. מצבי חיים הזויים? דיאטות מטורפות? בסדר. זה חלק מהעסק. איזה מוזיקאי אינו משוגע מאיזשהו סוג – רועה צאן, טבעוני, מסטול...? אתה שומר כשרות? סבבה. עדיף משוגע בענייני אוכל מאשר מסומם או אלכוהוליסט.

ככל שיום האמת להופעת האלבום של אלכס התקרב, האנשים בחברת התקליטים התחילו לעשות מסע יחסי ציבור. לקבוע הופעות מקדמות, טלויזיה, ראיונות. ומאיזושהי סיבה מוזרה שקשה להסביר, כל הופעה נקבעה דוקא לשישי בלילה. שבת.

אבל לפגוע בשבת לא היה בא בחשבון עבור אלכס. חברת התקליטים לא ממש הצליחה להבין למה לא לעבוד באחד הימים הכי חשובים מבחינה יחצ"נית. הרי כל נוצרי דתי יתרגש להשתתף בתוכנית חג מולד מיוחדת בטלויזיה. למה לא? ראיונות טלויזיה בימי ראשון בבוקר? בטח. כמה שיותר יותר טוב. ופתאום מגיע כוכב הפופ עולה, שפתאום מציב תנאים מוזרים והזויים בעיניהם: לא עובד מיום שישי בשקיעה. שום הופעות. אל תנסו אפילו.

אבל אלכס אמר "לא", המון. נראה כאילו כל אירוע או מופע שהמארגנים שלו קבעו, היה בשישי בלילה. אלכס אף פעם לא היה פנוי בלילות שבת, וזה לא עמד להשתנות.

"בסדר", אמרו בחברת ההקלטות. "יש לך אמונות דתיות. אנחנו מכבדים את זה. אנחנו מכבדים רוחניות. זה קוּל". והם התכוונו לזה. בעלי העסק רצו לעזור, הם בסך הכל רצו שזה יעבוד. אלכס היה 'אדון לא'. בסדר, אבל זאת הדת שלו. ימי ששי בלילה הם לא זמן טוב. בסדר, נסתדר עם זה.

"אתה יוצא למסע עם אדל, לא יכול להיות טוב יותר." חוץ מזה שפסח.

"אלכס מותק, אדל אוהבת אותך. היא אוהבת את המוזיקה שלך. ואדל היא להיט. גדול. תבין, אתה יוצא למסע עם אדל, לא יכול להיות טוב יותר. המסע מתחיל באפריל."

חדשות נפלאות. מסע עם אדל. חלום של כל מוזיקאי.

חוץ מזה שהמסע אמור להתחיל באפריל, פסח, ואלכס לא התכוון להופיע בפסח. ימי החג הראשונים והאחרונים בכלל מחוץ לשאלה, וחוץ מזה יש את השבת שבאמצע ואת ימי חול המועד – בסך הכל עשרה ימים.

"מצטער, לא יכול לעשות את זה", אמר כדרכו.

הקיץ בא והלך. האלבום שלו יצא. שום דבר. לעזאזל. כמה אוהדים אקראיים בהולנד ורומניה. לא מספיק כדי להצדיק מסע. שום שידורים ברדיו. הקריירה של אלכס נתקעה. הוא היה צריך לקדם את האלבום שלו. אולם מחויבותו ליהדות הקשתה על זה.

בסוף הקיץ אלכס אמר לחבר'ה מאיילנד שהחגים באים. "אני לא יכול לעבוד בראש השנה או יום כיפור. ואני מקוה שזה קול." וזה היה קול. הם הבינו.

באותו יום כיפור אלכס קרא את סיפורו של רבי אמונן ממגנצא, מחבר תפילת ונתנה תוקף (תפילה מרגשת שנקראת בראש השנה ויום כיפור). הבישוף ממינץ הציב בפני אמנון אולטימטום, להתנצר או למות. רבי אמנון ביקש שלושה ימים כדי לחשוב. הוא חזר הביתה והצטער על זה שהוא ביקש שלושה ימים, הוא היה צריך לומר "לא, תהרוג אותי עכשיו". לא הייתה כאן שאלה, ולא היה על מה לחשוב. הוא לא התנצר. לאחר שלושה ימים, הוא אמר לבישוף, "לא אני לא מוכן להמיר את דתי, ואני מצטער שלא אמרתי לך את זה מיד לפני שלושה ימים". הבישוף כעס ורבי אמנון עבר עינויים – ידיו ורגליו נקצצו אצבע אחר אצבע – הוא נשלח לביתו ונפטר מפצעיו.

אלכס לקח את הסיפור לליבו: יהודי אינו מתפשר על עקרונותיו. יהדות היא התחייבות רצינית.

אחרי יום כיפור, אלכס הפעיל את הנייד שלו. היתה שם הודעה מחברת ההקלטות. חדשות טובות. יש לו הופעה – הופעה רצינית – בעוד ארבעה ימים.

אוי לא!

הם לא ידעו שסוכות מגיע עוד ארבעה ימים. שוב הוא לא יכול לעבוד. אלכס אמר להם שהוא לא יכול להשתתף. אדון לא. והחברה אמרה – או ליתר דיוק נתנה לו אולטימום – זאת ההזדמנות האחרונה שלך. אם אתה לא יכול להשתתף בהופעה הזאת, אז גמרנו.

אלכס עדיין חשב על רבי אמנון, וזה עורר בו השראה. הוא לא היה זקוק לשלושה ימים כדי להחליט. "תודה, אבל לא תודה. אני לא יכול להופיע."

וזהו זה. זרקו אותו.

זרקו.

פלופ.

הכל נגמר. נ-ג-מ-ר.

כל העבודה, כל השנים, כל החלומות. זהו. לא עוד קריירה מוזיקלית. השם שלו הוכתם. הוא קיבל שם של מישהו שאי אפשר לעבוד איתו בתעשיית המוזיקה. אף אחד לא ירצה בחיים לתת עבודה לאדון אלכס קלייר, הפנאט הדתי, 'אני יותר מידי טוב בשביל לעבוד בימי שישי או בכלל'.

זה היה מדכא.

אלכס שוחח על חייו עם הרב שלו. הרב סיפר לו על אברהם (אתם מבינים, אברהם אבינו מהתורה). גם לאברהם היה רגע כזה. אברהם השקיע את כל חייו בחלום. הוא היה אידיאליסט. הוא עמד לשנות את העולם.

ואז, יום אחד, אלוקים אמר לו להעלות את בנו לקרבן. להקריב אותו על מזבח, לפעול נגד כל אמונותיו, לוותר על הכל. ואברהם היה תקוע. הוא ידע שהוא חייב לעשות את זה. לא הייתה לו שום ברירה. אברהם התכונן להקריב את בנו - הקץ לחלום. הקץ לאידיאל. הקץ לשינוי העולם. אף אחד כבר לא יקשיב לו. הכל נגמר.

אבל מה קרה בסוף?

אלכס כבר ויתר על הכל. הוא היה אברהם

בסוף אברהם לא נאלץ לוותר על שום דבר. אבל בעצם זה שהוא היה מוכן לוותר על הכל – להקריב את הכל – הוא יצר את עתידו. ולא רק את עתידו, אלא את עתידם של דורות רבים אחריו. העולם עדיין חי את חלומו. חצי מהעולם מאמין בעקרונות המונותיאיזם שלו. הוא הצליח, לא למרות הקרבן שלו, אלא דווקא בזכות הקרבן.

אלכס קיבל את המסר. זאת הייתה נקודה חזקה, רעיון יפה – באופן תיאורטי – אבל הוא לא היה כל כך נחמד כשמשמעותו לזרוק את כל הקריירה שלו. אבל בכל אופן כבר היה מאוחר מידי. אלכס כבר ממילא השליך את הקריירה שלו לפח. הוא היה אברהם.

ובכן, כמעט אברהם. אלכס הפך ל'אדון כמעט כוכב פופ לשעבר'. זה היה נחמד כל עוד זה היה. עדיין נשאר לו האלבום. היה כיף לעשות אותו והשירים היו באמת טובים.

אבל.

יום אחד הטלפון צלצל, ומישהו ממיקרוסופט דיבר איתו. הם רצו להשתמש בשיר שלו “Too Close” להשקת אינטרנט אקספלורר חדש. "מפריע לך?"

לא, בכלל לא. הכדור אצלכם.

השיר שימש כפסקול לפרסומת שתיארה את אקספלורר 9. מיקרוסופט שרצתה לקדם את אקספלורר 9, יצאה בקמפיין מסיבי. הפרסומת הגיעה לכל מקום, ויחד איתה הגיע גם השיר לכל מקום. הוא הופיע בכל טלויזיה. הוא התנגן 24/7. אי אפשר היה לפספס אותו.

ואנשים אהבו את השיר. הם קנו אותו ב- iTunes, הם צפו בו ביו טיוב. הוא טיפס במצעדים, והפך ללהיט בינלאומי. ו-וואו, אלכס פתאום נהיה הדבר החדש עם הכדור הלוהט.

עם סיום הקמפיין של מיקרוסופט, אלבומו של אלכס – The Lateness of the Hour – נמכר בשישה מיליון עותקים(!), והוידיאו " Too Close" זכה ל-45 מיליון צפיות ביו טיוב. אלכס היה מבוקש. הקרירה שלו עברה מסוף ל'סוף הדרך'. היו לו אוהדים. אנשים רצו לשמוע אותו. הוא היה גדול.

בדיוק ככה. זה היה רגע אברהם שלו.

בקיץ שעבר אלכס הופיע בפסטיבלים הגדולים. הוא חלק את הבמה עם השמות הגדולים במוסיקה. ראיתי את אחת ההופעות שלו. הוא שר מול אלפי אנשים עם ציציות בחוץ. "אהבתי את זה", אמרתי לו. "לא עשיתי את זה בכוונה", הוא ענה. "השמש והאורות מחממים נורא את הבמה."

האלבום הבא שלו כמעט מוכן, ולפניו יהיה כמובן מסע הופעות. ואז, בעזרת השם, החיים יחזרו למסלולם. הוא התחתן לא מזמן, יש לו תינוק, ומסעות הם בשום אופן לא דרך לגדל משפחה.

אולם לא יהיה קשה לאלכס לוותר על מסע הופעות עולמיים. הוא כבר ויתר על הכל פעם אחת.

25/5/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub