לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להעריך יותר, עם פחות

להעריך יותר, עם פחות

התנהגותו של אדם על ערש דווי מלמדת אותנו על מהותו. לארי מלצר לימד אותי מה הדבר החשוב ביותר בחיים.

מאת

הודעות טקסט של אדם שעומד למות, מגלות לנו המון על מהותו. לארי מלצר בן ה-37 עמד להפסיד במלחמתו בת 17 החודשים נגד הלוקמיה. לארי שכב מונשם במיטתו בבית החולים, כשהוא סובל מדלקת ריאות ויראלית לאחר השתלת מוח עצם. ארבע בנותיו הקטנות היו בביתם בירושלים. ג'ן, אשתו המסורה של לארי, הייתה לצידו. שבת התקרבה, ולארי לא יכול היה לאכול, לשתות או לדבר, אולם אצבעותיו המשיכו לתמרן על האייפון שלו.

קצת לפני השבת, לארי קיבל הודעת טקסט מחבר שנלחם אף הוא בסרטן, שהביע השתתפות בצערו של לארי, כמה נורא לעשות שבת בבית החולים. אחרי השבת אותו חבר כתב:

חושב עליך. מקווה שהשבת הייתה נסבלת!

ולארי סימס לו בחזרה:

היה נפלא, ג'ן הייתה פה, אל תדאג יהיה טוב.

נפלא? הוא היה מחובר ל-15 שקיות אנטיביוטיקה שונות, גזרתו המוצקה והתמירה לשעבר הייתה מצומקת, פניו הנאים הזדקנו וכמשו. הוא עבר שבת בלי לומר קידוש, לאכול חלה, לשיר זמירות, ליהנות מהאוכל או לחבק את בנותיו האהובות. נקודת האור היחידה הייתה שאשתו הנאמנה הייתה איתו. ובכל זאת לארי החשיב את השבת הזאת בתור "נפלאה".

בכאבים עזים בפה ובגרון בשל ההקרנות, וכשהוא מקבל בדחיפות מנת דם, לארי חייך ואמר: אני כל כך שמח

כמה חודשים קודם, לארי הובהל מירושלים לבית חולים בחיפה. חברו דניאל אירום מספר: "לאחר נסיעה ארוכה, אחרי שלארי לא ישן כבר כמה ימים בגלל הכמויות האדירות של הסטרואידים שהוא קיבל, כשהוא סובל מכאבים עזים בפה ובגרון בגלל ההקרנות ומקבל בדחיפות מנת דם, הוא פנה אליי בחיוך שנראה כאילו מגיע הישר מן השמים ואמר, 'אני כל כך שמח'."

מה שימח אותו כל כך?

בשיאן של הקריירות המצליחות של לארי וג'ן בחברת יַאהוּ, הייתה להם דירה מדהימה במנהטן, מכונית ספורט, הרבה חברים בעלי הכנסה כפולה וללא ילדים, ושני כלבים. ואז הם התחילו להתעניין במורשת היהודית שלהם. בשנת 2004, הם נסעו ארצה לששה חודשי שבתון במטרה ללמוד יהדות.

בארץ, לארי התאהב ביהדותו. עם הכריזמה האישית שלו ואישיותו הלוהטת, הוא שיתף בהתלהבותו את כל מי שהוא פגש. הוא המשיך ליהנות ממנעמי העולם הזה אך מילא אותם במודעות רוחנית והערכה. "יותר מפעם", אומר גבי לבנטל, "הייתי נהנה מיין, ויסקי או ארוחה מענגת עם לארי, ולפני שהתחלנו לספק את התיאבון שלנו, לארי היה מזכיר לכולם את כל החסדים שאלוקים עשה עמו ועם כל הנוכחים." הוא תרגם את הנאת האכילה למצב נעלה של הודיה.

אריק רייברן, רווק לשעבר ממנהטן, נזכר בשיחה שהייתה לו עם לארי בתקופה בה הוא התאמץ להסתגל לחיים הספרטניים בירושלים, בתקופת לימודיו באש התורה. לארי אמר לו: "ירושלים! זה הוול-סטריט של היהדות. יש לך מושג כמה אנשים היו שמחים להתחלף איתך?"

"אבל לארי", מחה אריק, "אני גר בחדר בלי חלון והוא יותר קטן מאמבטיית האורחים בבית הקודם שלי!"

"המפתח הוא להעריך את מה שיש לך. כל שנייה היא מתנה יקרה של מיליון דולר"

לארי, השיב בקולו הסמכותי של מנהל חברת עסקים: "אני מבין, ויש לך כזה מזל שאלוקים השקיע את הזמן שלו בך כדי ללמד אותך איך להעריך יותר, עם פחות."

"להעריך יותר, עם פחות", הפכה להיות גישת החיים של לארי. חודש לפני שהוא נפטר, הוא העלה לבלוג שלו את הדברים הבאים:

בשבילי להילחם בלוקמיה זה להפסיק להיות מפונק. אני מרגיש כאילו שעברתי מתינוק מפונק לבוגר בתהליך שארך 16 חודשים. יש לי טעם חדש בחיים שלא הכרתי קודם!

אי אפשר לתאר את טעם החיים. איך אפשר להסביר את היכולת לראות את יד האלוקים בכל דבר? אני חי בעולם שבו הכל מושלם.

המפתח הוא להעריך את מה שיש לך... כל שנייה היא מתנה יקרה של מיליון דולר.

סוכות ושמחה

סוכות הוא חג של "חזרה לדברים הבסיסיים". במשך שבעה ימים אנחנו יוצאים מביתנו הנוח לסוכה רעועה. אנחנו משאירים מאחורינו את המיזוג המרכזי, את הרהיטים, את המזרן האורטופדי, את הספוטים, את השטיחים, את הפרקט, את הדי.וי.די ואת הפלזמות ו – כמה מפונקים אפשר להיות? – את התקרה האטומה לגשם. ועדיין זה החג בו אנחנו מצווים לשמוח במיוחד! במה בדיוק אנחנו אמורים לשמוח?

בשכנות חביבה בלוח השנה העברי, חג הסוכות מגיע רק חמישה ימים אחרי יום כיפור. ביום כיפור, היום שבו נחתם גורלו של כל אדם לשנה הבאה, אנחנו מתפללים ומתחננים לחיים. כן, אנחנו מתפללים גם על בריאות איתנה, פרנסה בנחת, נישואין, ילדים, משרה חדשה, ועל כל מה שאנחנו נהנים ממנו, אולם מעל לכל אנחנו מתפללים על חיים.

ואז, חמישה ימים אחר כך, אנחנו בתוך הסוכה הצרה והפשוטה שלנו. אין לנו את כל אביזרי הנוחות או הנאות הטכנולוגיה החדישה, אבל יש לנו – חיים. אין לנו שום הבטחה שנחיה בעוד כמה חודשים, או אפילו כמה ימים. אבל ברגע זה, כשאנחנו יושבים על הכיסא המתקפל בסוכה, יש לנו חיים, מילוי של רצוננו העמוק ביותר, מובן שאנחנו צריכים לשמוח בהם.

יש לנו גם מערכות יחסים. אף אחד לא בונה סוכה לאדם אחד. אנחנו יושבים בסוכה יחד עם המשפחה – הורים/ אחים/ בני זוג/ ילדים. אם לארי מלצר היה יכול להחשיב את השבת על ערש מותו בתור "נפלאה" רק בגלל שאשתו הייתה איתו, איך אנחנו יכולים לזלזל באביזר היקר ביותר בחיים: מערכת יחסים? נוכחותו של אדם אהוב הופכת מבנה לבית וסוכה למקדש.

יש מרכיב נוסף לשמחה בסוכות. ביום כיפור אנחנו מתנקים מכל האשמות שלכלכו אותנו במשך השנה. אנחנו יוצאים מיום כיפור טהורים ומוכנים היטב לקרבת האלוקים שהסוכה מציעה לנו.

מדובר בנוסחה פשוטה: העריכו את החיים, מערכות היחסים וקרבת האלוקים. סיבות נהדרות כדי לשמוח.

דבריו האחרונים של לארי

גם ללארי וגם לג'ן העובדה שלארי נוטה למות, לא הייתה תירוץ להפסיק לחיות. בשלב מסוים, אחרי עשרה סבבים של כימותרפיה, לארי נהנה מהפוגה במחלה. נראה שאחרי הכל הוא עשוי להתגבר. ואז הרופאה שלו בחיפה אמרה לו שהיא בטוחה ב-95% שהמחלה חזרה. לארי צלצל לבשר זאת לג'ן. "ג'ני, הרופאה אומרת שאני בנסיגה."

ג'ן, שבורה אולם כמו תמיד מעודדת אמרה, "יהיה בסדר".

לארי המשיך כשהוא מתייפח: "הרופאה רוצה לדבר איתך כדי להחליט מתי אני מתחיל עם הכימותרפיה. היא אומרת שאני צריך להתחיל כבר מחר." לארי עצר, אסף את עצמו, ואמר בעליזות, "אז בואי נצא הלילה. בואי נלך לאכול יחד".

"רעיון מצוין", היא התלהבה. "אנחנו צריכים ליהנות, לא לדאוג".

הוא השאיר אותי עם שק גדול מלא באמונה. וכך, כאלמנה צעירה עם ארבעה ילדים, אני יכולה לעמוד מול העולם בחיוך אמיתי"

"ללארי הייתה אמונה איתנה", מספרת ג'ן. "ביום בו הוא קיבל לראשונה את האבחנה, כשאמרו שנותרו לו רק כמה ימים לחיות, לארי אמר לי, 'הכל לטובה'. הוא התכוון לומר שהכל מאלוקים ולכן הכל לטובה. ועם זה הוא השאיר אותי, שק גדול מלא אמונה. וכך, כאלמנה צעירה עם ארבעה ילדים, אני יכולה לעמוד מול העולם בחיוך אמיתי."

לבסוף, כשדלקת הריאות הצליחה לגבור על לארי, הרופאים החליטו ליזום מצב של תרדמת. בשלב זה, ג'ן שהתה עם בעלה חמישה ימים, סביב לשעון. לארי לחץ את ידה, הביט בעיניה, ובנשימה כבדה אמר לה, "תודה."

"היה לי ברור", אומרת ג'ן, "שלארי הודה לי על כל מה שעשיתי למענו ב-17 החודשים האחרונים, שהבאתי את התרופות שלו ודאגתי שהוא ייקח אותן, שהאכלתי אותו, שהייתי האחות האישית שלו, שטיפלתי לבד בילדות, שילמתי חשבונות, קניתי אוכל ודאגתי שהמשפחה תמשיך לתפקד. הוא ידע שהוא קרב לקיצו, אז הוא לא השאיר דברים שלא נאמרו. הוא הודה לי. הוא התכוון: אני אוהב אותך; עשית הכל בצורה הטובה ביותר."

לארי הכיר רק דרך אחת לומר שלום: תודה.

ובסוכות הזה, בואו ננסה להגיע להכרה הכי חשובה בחיים: הכרת תודה.

27/9/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 22 תגובות ב-22 דיונים

(22) מימי, 17/9/2013 18:20

וואו.

צמרמורת.

(21) טובה, 17/9/2013 18:15

"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים"

ג'ן יקרה, מאמינה, שלחיות עם אדם כמו לארי אפילו שלזמן קצר, היתה זכות גדולה, מאחלת לך ולבנות שתמשיכו להיות שמחות ומודות על מה שהייה לכן (לא כולם זוכים להכיר ובטח לא לחיות עם אדם נפלא כמו לארי)ובודאי שהקב"ה ייתן לכן רק טוב להמשיך את הדרך. חג-שמח טובה

(20) יהל, 30/4/2013 17:33

מקסים ומרגש, תודה רבה.

(19) אורנה סיון, 7/10/2012 09:26

אומץ מסירות ואהבה תודה - מפתחות לחיים

סיפור נפלא על אדם אמיץ שהבין את סוד החיים. וגם על האשה שהייתה אתו - שדרכה היתה אמיצה מלאה מסירות ואהבה.

(18) מקסים, 4/10/2012 13:00

תנוחמי מן השמים

לקרוא את המאמר ולקבל ממנו חיזוק באמונה. אשריך שזכית לחיות עם אדם באמונה כה גבוה והערכת הניתן מהשמים מבלי לחטש שחייבים לך משהו. בנוגע אליך.. אני נחזק את ידייך ושתזכי לגדל בנותייך בצורה מכובדת כפי שלארי רצה. וגם את בס"ד תקימי בית נאמן. חג סוכות שמח.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub