רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

אש הכעס

כ״ז בטבת ה׳תשע״ט כ״ז בטבת ה׳תשע״ט 04/01/2019 | מאת גל בעל הנס

הסיבה העיקרית לכעס, היא בעצם גאווה

פרשת השבוע (וארא) שמתארת שבע מתוך עשר המכות במצרים ואת המאבק בין משה לפרעה, מלמדת אותנו המון על הכוחות שפועלים בנו ועל איך ניתן לחיות בצורה יותר מאושרת.

בספר הזוהר נכתב על הפרשה "אש רוח מים ועפר אלו הם ראשונים ושרשים שלמעלה ומטה, ותחתונים ועליונים עומדים עליהם. ואלו ד' הם ד' לארבע רוחות העולם".

כלומר, בקבלה מוזכרים ארבע כוחות שהן בסיס לקיום של העולם, והכל נגזר משילוב של הכוחות האלה. כמובן שמדובר באש, רוח, מים ועפר שאינם גשמיים אלא כוחות רוחניים שמזכירים את האלמנטים הגשמיים האלה.

ספר שערי קדושה של רבי חיים ויטאל ז"ל, תלמידו המובהק של האר"י ז"ל, שהיה מענקי המקובלים בצפת לפני כחמש מאות שנה, מתאר את ההשפעה של כוחות אלה בנפש:

"יסוד האש - ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח...
יסוד הרוח - ממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה...
יסוד המים - ממנו תאות התענוגים...
יסוד העפר - ממנו מדת העצבות בכל פרטיו..."

הספר ממשיך ומפרט על כל אחד מהכוחות האלה והתולדות שיוצאים מהם והשפעתם עלינו.

נתרכז הפעם רק באחד - יסוד האש, שעליו נכתב בספר שערי קדושה:

"יסוד האש - ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח, להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הם.

ותולדותיה - שלש: הקפדנות בלבו, כי לולא הגאוה לא היה מקפיד בלבו, כענין שבארנו בענין הכעס; ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות; והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה גם כן."

כלומר, על פי הספר, הסיבה העיקרית לכעס, היא גאווה. כאשר אנו חושבים שהצד השני לא מתנהג או מדבר כפי שאנו מצפים ממנו שיתנהג, אנחנו כועסים. כלומר אדם כועס, הוא אדם שחושב שהוא יודע איך אמורים להיות הדברים והציפיות שאינן מתגשמות גורמות לו לתסכול ולכעס. זהו בעצם בעל גאווה. והדרך להמעיט את הכעס היא על ידי עבודה על הענווה, הידיעה שגם אנחנו איננו מושלמים ואם היינו במקום הצד השני על כל מה שעבר עליו בחייו, כנראה שהיינו עושים ואומרים אותו הדבר.

אחת התולדות של אש הכעס והגאווה שבוערת באדם, זו הקפדנות - שאדם אף פעם לא מרוצה, לא מעצמו ולא מהסביבה. אדם כזה תמיד חושב שמגיע לו יותר טוב, שהוא יכול יותר, שאחרים לא מספיק טובים ושבתור אדם מושלם אסור לו לטעות. נורא לחיות במציאות כזאת!

דווקא הענווה, היא זו שמובילה לקבלת האחר, ולקבלת עצמינו עם כל החסרונות שלנו והטעויות שלנו. ולמרבה האבסורד, דווקא אז, הביטחון העצמי עולה, כי כבר לא אכפת לנו לטעות ולא אכפת לנו מה יגידו עלינו ואנחנו יכולים פשוט להיות עצמינו.

זה בדיוק המאבק בפרשה בין משה שהיה העניו באדם, שזכה להוביל את עם ישראל לחירות, לבין פרעה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני" ובסוף טבע בים סוף.

אם נפתח את מידת הענווה שלנו, נוכל להוביל את עצמינו למקום טוב יותר, לחירות רוחנית, לשלווה ולאושר, בעוד שהגאווה תטביע אותנו בים של צרות.

במה אתם בוחרים?

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן