לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מה שלמדתי מהספרייה הסנגלית

מה שלמדתי מהספרייה הסנגלית

עיר של שני מיליון תושבים גאה בספרייה הציבורית היחידה שלה, שמכילה 11,000 ספרים, גרמה לי לבחון מחדש את השפע בחיי.

מאת

אני לא יכולה לתאר את חיי בלי ספריה.

לא שאי פעם ניסיתי לעשות זאת בכלל. בתור חובבת-קריאה מובהקת שגדלה במדינה שבה ספריות ציבוריות ועירוניות הן עובדת חיים ברורה מאליה, מעולם לא עצרתי לחשוב כמה בת-מזל אני או להתפעל מעצם קיומו של מוסד המציע ספרים להשאלה. מבחינתי, קיומן של ספריות זמינות היה תמיד ברור מאליו: כמו השמש והאוויר, חנויות מכולת ורמזורים.

כמו בהרבה דברים בחיים, מסתבר שמה שברור מאליו לאחד, הוא כיסופים עזים לאחר. כך הרגשתי כשהזדמן לי לקרא בשבוע שעבר כתבה של עיתונאית אמריקנית, נעמי סק, על ספריה צנועת-מימדים, בלתי ממוחשבת, שלא מחזיקה ברשותה אף ספרים נדירים או כתבי יד מקוריים: הספרייה הראשונה בעיר פיקיין, בסנגל.

סנגל איננה מדינה שזוכה לאזכורים רבים על ידי אנשים שלא גרים בה. ובכל זאת היא מדינה גדולה באפריקה, עם אוכלוסיה של כמעט 12 מיליון בני אדם. ומתוך האוכלוסייה הזו, רק 40% יודעים קרא וכתוב. זו אחת המדינות העניות בעולם, עם אחוזי אבטלה של למעלה מ-60%.

ובתוך כל זה – ספריה. חדר קטן שהוא הספרייה הציבורית היחידה בפיקיין, עיר בה מתגוררים 2,000,000 איש.

שני מיליון בני אדם. ספריה אחת. אני מתגוררת בעיר של 180,000 איש וביקרתי כבר בארבע ספריות ציבוריות שונות, כולן במרחק הליכה מביתי.

היא מנצלת את שעת הפסקת האוכל שלה בבית הספר כדי לרוץ לספריה ולקרא עוד פרק, ועוד אחד

דמי המנוי לספריה הם 2 דולר לשנה. שלא במפתיע, רבים לא יכולים לעמוד גם בתשלום המזערי הזה. הם קוראים את הספרים שמעניינים אותם בהמשכים, בשעות בהן הספרייה פתוחה. פטימה נדויה בת ה-14 היא אחת מאלו. היא סיפרה לעיתונאית שהיא מנצלת את שעת הפסקת האוכל שלה בבית הספר כדי לרוץ לספריה ולקרא עוד פרק, ועוד אחד. היא מכירה כל פינה בספריה ומצביעה לפני העיתונאית "כאן הרומנים, כאן ספרי הילדים", מדפים בודדים מוקצים לכל ז'אנר, כמובן. "פעם אהבתי לקרא את ספרי הילדים, אבל עכשיו אני גדולה יותר והשתניתי. כי אתה מתקדם כל הזמן. עכשיו אני בת 14 וקוראת ספרים הרבה יותר ארוכים."

בהמשכים, כמובן.

בספריה כולה יש 11,000 ספרים, אומר מנהל הספרייה. במבט מסביב, נראה שהמספר האמיתי הרבה יותר נמוך, מעידה נעמי סק. יהיה אשר יהיה המספר האמיתי, הוא רחוק מלהספיק לצרכים האמיתיים של העיר ושל התלמידים שבה, אבל, כמו שאומרת הספרנית המתנדבת (אין תקציב לשלם לה) "זו התחלה טובה!"

אני מנסה להתאים את המספרים ולמצוא בהם היגיון, אבל המתמטיקה פשוט לא עובדת. עיר של שני מיליון איש, 11,000 ספרים לכל היותר- והתחלה טובה?

אולי טוב שהכתבה מלווה בתמונות ואני יכולה לראות את האנשים היושבים בספריה, שקועים בקריאה, ועל פניהם אותה הבעה שרק אוהבי הספרים מכירים: ההבעה שמעידה שרק גופם נמצא בחדר הצר, ורוחם רחוקה, נישאת על כנפי המילים בעקבות המחבר.

הספרייה לא מספיקה, אבל היא מביאה סיפוק שקשה לתאר. הספרנית המתנדבת מבינה את העונג שמוצאים בספרים תלמידים כמו פטימה: כשהיא הייתה תלמידה, היא מעולם לא הייתה בספריה. הספרייה הקרובה ביותר היתה בבירת סנגל, דקר, שנמצאת במרחק של יותר משעה נסיעה. הספרייה מקבלת תקציב של אלפי דולרים בודדים ונסמכת בעיקר על תרומות, אין לה שום ציוד ממוחשב ופרטי השאלת הספרים נרשמים בעט על כרטיסי נייר, וכמעט כל הספרים שם הם משומשים. התוספת החדשה לספריה הייתה מתנתה של השגרירות האמריקנית: סט אנציקלופדיה בצרפתית, האנציקלופדיה הראשונה בשפת הדיבור המקומית שנכנסת לספריה. התלמידים בעיר מאושרים בה, על אף שמדובר באנציקלופדיה שהודפסה לפני 16 שנה והרבה פרטים בה אינם מעודכנים.

ועדיין, הספרייה היא מקור גאווה לעיר.

את הכתבה הזו קראתי שוב ושוב, מנסה לקלוט את מלא משמעותה. אפריקה איננה רחוקה מאיתנו – קרובה בהרבה מארצות הברית למשל – אבל בהרגשתנו היא רחוקה כמו הירח. ובכל זאת, היא שם והיא מלאה אנשים שצמאים לאותם דברים כמונו, רק שהם יודעים להעריך אותם כשהם מקבלים אותם, גם אם בפיסות קטנות, בלגימות מזעריות.

אופנתי עכשיו לדבר על המשבר הכלכלי האיום והנורא בעולם. אבל רואי השחורות הקיצוניים ביותר לא מדמיינים מצב שבו דמי מנוי של 2 דולר יהיו יותר מידי עבור רוב אוכלוסיית המערב. ואף אחד לא רואה אותנו חוזרים להשתמש בדפים ועטים מחוסר תקציב לציוד מחשבים. והספריות שלנו, כך נראה, לא עומדות בפני סכנת סגירה.

בזמני המחסור שלנו, יש לנו שפע רב כל כך!

מה עם כל הדברים שאנחנו בכלל לא מעלים על קצה דעתנו לכלול ברשימת הברכות להן זכינו?

כולנו מכירים את הפילוסופיה שממליצה לנו למנות את הדברים הטובים בחיינו ולהודות עליהם. אבל גם כשאנחנו מבצעים את התרגיל הזה, האם אנחנו עובדים נכון בכלל? אם אנחנו נבונים מספיק, נודה תמיד על בריאות ועל משפחה, על חברים ועל סיפוק בעבודה: אבל מה עם כל הדברים שאנחנו בכלל לא מעלים על קצה דעתנו לכלול ברשימת הברכות להן זכינו?

מים זורמים. בגדים להחלפה. מערכת ניקוז עירונית. אורות רחוב. מרפאה תורנית בכל שעה.

ספריות רחבות ידיים ועמוסות כרכים.

השוואת מצבנו למצב של אנשים אחרים היא נטייה אנושית מאד. אבל למי אנחנו משווים? המערב העשיר עדיין הינו המיעוט בעולם שבו, אם יש לך כסף גם בחשבון הבנק וגם בארנק, אתה שייך ל-8% העשירים ביותר בעולם. הספרייה הסנגלית אינה אנומליה כמו שנראה ממבט ראשון: היא הרבה יותר מייצגת אוניברסאלית מאשר, למשל, ספריית האוניברסיטה העברית.

צריך לקוות שגם הספרייה בסנגל – ויוזמות דומות לה – יהפכו דומות יותר לחברותיהן במערב. אבל אפשר גם לקוות שההנאה הטהורה שתושבי פיקיין שואבים מהספרייה לא תתעמעם, גם ביום בו יהיו בספריה הרבה יותר מ-11,000 ספרים.

ולמה רק תושבי פיקיין? הספרייה הסנגלית היא שיעור עבור כולנו. בימי העוני שלנו אנחנו עדיין עשירים, בשגרה אפורה עוד עומדים לרשתותינו אינספור משאבי תעסוקה, ובזמנים בהם נראה לנו שכל הדברים הטובים קורים לאחרים, אנחנו עדיין מבורכים בלי הרף, ופשוט לא שמים לב למזלנו הטוב.

 

13/12/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) זאב, 19/1/2009 15:11

מרגש

מכניס למימדים הנכונים

(4) עירית, 17/12/2008 03:45

מקסים!!

(3) אנונימי, 14/12/2008 10:27

כל אדם מבורך בדברים אחרים

אכן, יש לנו כל מיני דברים שהופכים את חיינו לנוחים יותר.
זה לא ששוכחים אותם, אלא שפשוט אלו אינם הדברים שהופכים אנשים למאושרים.
אלו הן תשתיות לצמיחה שהפכו לכורח חיים שאנחנו נשחקים בכדי לקים אותו.

(2) יעל, 14/12/2008 07:58

איזה יופי!

וכמה אנחנו צריכים את התזכורת הזאת כל יום!
ממש עוזר לי לקבל דברים בפרופורציה!

(1) ספרנית, 14/12/2008 07:40

כשאני מוצאת בספרית אפרת ספר מענין

זה ממש עושה לי את היום.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub