לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כמה פעמים אפשר לעשות את אותן הטעויות?

כמה פעמים אפשר לעשות את אותן הטעויות?

דוקי יכלה להשתעשע עם תשע הנשמות שלה; לנו יש רק אחת.

מאת

דוקי הייתה כדור פרווה חתלתולי רגיל בגווני אפור ולבן. היא לא הייתה מהסוג שזוכה בתחרויות חתולים, אבל בכל זאת הייתי מאוהבת בה כשהייתי בת שנתיים.

"חתולה טיפשה", אמרה אמא שלי לאבא. "אני אומרת לך שהיא לא מאה אחוז." לאמא שלי היה איזה קטע שלילי ביחס לחתולים.

אבא שלי בכלל לא הבין למה היא מזלזלת באינטליגנציה של דוקי. עד לאותו יום שבו ישבנו במרפסת ביתנו בקומה השלישית, ודוקי רצה, זינקה ו...צנחה שלוש קומות מהמרפסת עד לרחוב.

אמא שלי טסה למטה, ובתוך רגע יצאנו בהולים אל הווטרינר. דוקי הצליחה לשבור שתי רגליים. עד היום אנחנו שומרים תמונות ישנות שלה עם רגליים חבושות ומקובעות.

במשך כמה שבועות, דוקי לא הייתה ניידת במיוחד. היה ממש מעורר רחמים לראות אותה מדדה בבית, וחיכינו ליום שבו תחזור לחיוניות השובבה שלה.

כולנו התרגשנו ביום שבו הוסרו הקיבועים, ודוקי התלהבה יותר מכולם. החזרנו אותה הביתה מהווטרינר והנחנו לה לרוץ חופשייה בבית.

דוקי טסה דרך הדלת האחורית אל המרפסת, ושוב זינקה למטה.

"יש לה נטיות אובדניות!" צעקה אמא שלי בדרך לקיבוע החוזר אצל הווטרינר.

"למה לא בנינו גדר בטיחות?" קונן אבא שלי.

"לא העליתי בדעתי שהיא עד כדי כך סתומה," ענתה לו אמא.

ועכשיו, תגידו לי אתם, לא כולנו מתנהגים לפעמים כמו דוקי?

נמהר כמה עשורים קדימה. אני יושבת במטבח בתוך שלולית של אור שמש, מתבוננת בילדיי המשתובבים בחדר. ולרגע אני מאושרת.

אני מסתכלת על אחד מהם. נראה שהוא לא מסוגל לעבור ליד משהו בלי לקלקל אותו. ניסינו להרחיק דברים מהישג ידו, אבל יש לו ידיים ארוכות כמו לתמנון. אני מסתכלת על בני האהוב, כולו בן חמש, ורואה איך הוא תוחב מטבע של 10 אגורות לתוך סדק במיקרוגל. אני מזנקת כמו לביאה ורצה למיקרו.

"למה עשית את זה?" אני צועקת.

"מה עשיתי?" הוא שואל.

אני לוחצת על הכפתור ומראה לו את הנורה המהבהבת שאומרת: תקלה במיקרוגל.

"אי אפשר שסתם ככה תקלקל דברים!" אני מקוננת. "זה עולה כסף! עכשיו אני צריכה לקרוא לטכנאי ואני לא יודעת מתי הוא יוכל לבוא ו..."

אני ממשיכה עוד ועוד, לא חוסכת במילים כמו "תמיד" ו"כמה פעמים", ובינתיים מתכרכמות פניו של בני כמו נייר אלומיניום מעוך.

כשאני מסיימת, אני נועלת את עצמי בחדר, מחשבותיי מסתחררות כמו טחנת רוח. למה אני צריכה לתת לרגשות שלי להישפך כמו רעל על הילד האהוב שלי? איך יתכן שמושא האהבה העמוקה שלי גרם לי לכעוס כל כך? האם המיקרוגל כל כך חשוב לי בהשוואה לביטחון העצמי של בני?

הרגשתי כאילו קפצתי מהקומה השלישית, ואיבדתי את כושר האיזון. למחרת, קיבעתי את עצמי ופתחתי בתהליך השיקום הארוך של הילד, כדי להשיב לו את בריאותו. שטפתי אותו במחמאות, הערות חיוביות וקבלה ללא תנאי. הכל נראה טוב יותר, גם הוא כבר נראה טוב יותר.

עד שהוא שפך את השמן.

ראיתי איך הוא מתפשט אל מתחת לארונות, למקומות שמעולם לא ניקיתי קודם ולא התכוננתי לנקות אף פעם. ראיתי אותו מחלחל לסדקים ולבקיעים, כאילו המטבח שלי הוא סצנה מסרט אימה. זה שוב היה הוא.

ושוב זינקתי מהמרפסת הידועה.

כל מילות ה"תמיד" וה"כמה פעמים" שלא רצו שאשתמש בהן יותר, נשפכו יחד עם השמן. עמדתי מולו ופתחתי שוב את כל הפצעים הרגישים שעמלתי כל כך קשות לרפא. באותו לילה, שוב לקחתי אתי למיטה תמונה של פנים מכורכמות, ויכולתי לשמוע את קולה של אמי מהדהד "לא העליתי בדעתי שהיא עד כדי כך סתומה."

למה אנחנו בני האדם חוזרים על אותן שגיאות שוב ושוב כמו על מנטרה טיפשית? למה אנחנו קופצים מהמרפסת ברגע שמסירים מאיתנו את הקיבועים, בגילוי מטורף של חירות פרועה? למה אנחנו חוזרים על אותן התנהגויות הרסניות, שליליות וגסות, לפעמים רגע אחרי שאנחנו מתאוששים?

כמה פעמים אנחנו קופצים מאותו רף מסוכן שוב ושוב ושוב...? אותה תבנית מוכרת באותה מערכת יחסים. אותה תגובה מכוערת באותה סיטואציה ידועה.

התקשרתי לאמא שלי כדי שתבהיר לי כמה פרטים בסיפור.

"מה עשית אחרי שדוקי קפצה בפעם השנייה?" שאלתי אותה.

"סוף סוף בנינו גדר", היא ענתה.

אני מתארת לעצמי שאבא שלי הבין בסופו של דבר שהוא מגזים בהערכת האינטליגנציה של דוקי. גם אני צריכה לבנות גדר.

התחלתי להשתתף בקורס להנחיית הורים על פי היהדות. למדתי כיצד להסתכל אחרת על הילדים. למדתי כיצד לבנות אותם במקום לקרוע אותם. למדתי כיצד לעבוד על פיתוח האישיות שלי במושגים של שמירה על סדר עדיפויות והשקפה נכונה, אפילו מול מיקרוגל משותק.

עמלתי קשות על הגדר הזאת, אבל שלב אחרי שלב, בניתי אותה. היום, היחסים שלנו גולשים מעבר לשמן השפוך ונוחתים בכתם האור.

בכל זאת, חלק מהגדרות האחרות בחיי עדיין נמצאות בתהליך בניה. אנחנו יכולים ללמוד לאט ולבנות לאט. ולכל אחד מאיתנו יש המון מרפסות פתוחות שמהן הוא יכול עדיין לקפוץ, למרות שאין לנו רגליים אחוריות שיעזרו לנו לנחות.

בינתיים, הכי טוב שנעיף מבט באדמה הקשה שמחכה לנו למטה, ונזכור כמה עמוקה היא הנפילה. אחרי הכל, לא יכול להיות שאנחנו עד כדי כך סתומים, נכון?

21/6/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) עבאס עבאס, 20/2/2012 17:09

כפר יפיע ת"ד 5063 מיקוד 16955

בימים אלו משתדל לא לשאול את עצמי למה,אם אני שואל למה התשובה, כך, זה מה יש ,ומעדיף בלי הסברים, ובלי חפירות,.אני בן אדם , אז מה עושה? פשוט עושה, מתקן את המחשבות שלי, עושה כל מה שביכולתי לעצמי, חושב על עצמי , מרגיש דפיקות לב, מרגיש לחץ דם עולה, מרגיש לחץ בראש ,שם לב שזה לא אני ,מה שאני לא רוצה, עוד פעם יש לי התקף. מנסה לדבר עם עצמי , שכנראה משהו השתבש, ועושה כל, אבל כל ,אבל באמת כל מה שביכולתי,( כי בכל זאת אולי אשקר לעצמי שזה מה שאני יכול לעשות ועושה,) ,ואז מקבל פיצוי מעצמי, . כי התאמצתי,.

(6) יואלוש, 26/6/2008 14:40

וי

בס"ד
יפה בדיוק מה שאני היתי צריכה לקרוא על נפילה שוב ושוב למה באמת אנחנו חוזרים על טעויות או זה כי לא הפנמנו כנראה לקרוא יותר חומר על הנושא יעזור בעזרת השם השם תמיד עוזר למי שמבקש עזרה השם המלך

(5) עידית, 25/6/2008 03:43

וווואוווו!!! מקסימקסימקסים!!!

ממש יפה,וכ"כ נכון!
יישר כוח!

(4) ריקי, 23/6/2008 10:48

ומה אם יקח מסמר ויכניס לשקע החשמל?

צריך לשים לילד גבולות - אבל בלי להתעצבן

(3) כ"כ במקום הזה, 23/6/2008 01:44

ולא בקשר לילדים דווקא ,אלא לעבודת מידות בכלל

השאלה הגדולה מהי הגדר? ספרי מוסר? שעורים?

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub