לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הפשע שלא ביצעתי

הפשע שלא ביצעתי

הדרך לשינוי אמיתי מתחילה בהודאה: "אני עשיתי את זה!"

מאת

לשופטת בית המשפט המחוזי, אליס גילברט, היה רעיון חדשני. היא דרשה מכל מי שהואשם בבית המשפט שלה – על פשעים שנעים בין רצח אלים לנתינת המחאות בלי כיסוי – לכתוב מאמר בן 2000 מילים שיענה על 4 שאלות:

  1. כיצד העבירה שביצעתי השפיעה עלי?

  2. כיצד העבירה השפיעה על המשפחה שלי?

  3. כיצד העבירה השפיעה על הקהילה?

  4. מה ניתן לעשות כדי למנוע עבירות מעין אלה בעתיד?

בביקור שערכתי לא מזמן במישיגן, התארחתי אצל השופטת גילברט (שהיא במקרה קרובת משפחה שלי). התפעלתי מהרעיון המבריק שלה לדרוש מהנאשמים להתעמת עם תוצאות מעשיהם, מה שוודאי הביא להפחתת כמות הפשעים החוזרים במחוז שלה. אחרי 28 שנים על הדוכן, השופטת גילברט יצאה לגמלאות, אולם במרתף ביתה היא עדיין שומרת על שני ארגזים של מאמרי חובה (עם שמות מחוקים). מכיוון שמאז ומתמיד התעניינתי בתהליך ההתפתחות הנפשית של האדם, ביקשתי לקרוא חלק מהם.

בחרתי בעבירות החמורות ביותר: נהג שיכור שהרג נערה; תלמידת תיכון שילדה תינוק, דחקה אותו לארון הבגדים שלה והלכה לבית הספר, ובחור ששדד תחנת דלק ורצח קונה תמים. מתוך ציפייה רבה ישבתי לקרוא את העימות הדרמטי של בני אדם מול האני האפל שלהם, גילוי הנזק שהם גרמו לעצמם וליקיריהם, ושיטפון ייסורי המצפון שודאי ישתחרר מחשבון נפש כן כזה.

שום כלום! מה שמצאתי במקום זה היה רצף של מאמרים שמסבירים מדוע הכותב לא אשם באמת בפשע שהוא ביצע, תוך התעלמות מוחלטת מארבע השאלות. כל נאשם פירט באריכות – חלקם אף ביותר מ-2000 מילים – כיצד הנסיבות אילצו אותו לבצע את הפשע הנורא, ושהעברה נעשתה לגמרי לא באשמתו של הכותב.

למה כל כך קשה לאנשים להודות שהם טעו?

הנהג השיכור, אותו אני מכנה 'פרנק', פתח בתלונה שלמרות שהוא עצוב ש"הנערה הצעירה ההיא שהייתה אמורה להיות בחיים, כבר לא" (הוא אפילו לא יכול היה להזכיר את המילה מתה), אין שום סיבה שהחברים והמשפחה שלה יטרידו אותו בשיחות טלפון ובמכתבים, גם בבית וגם בעבודה. פרנק המשיך ותיאר מה באמת קרה באותו לילה חשוך כשהוא נהג במשאית. זאת הייתה אשמת מזג האוויר; הגשם גרם לראות לקויה, למעשה אפסית. זאת הייתה אשמת הנערה עצמה והגבר שהיה איתה; הם פגעו בכלב (הוכחה לראות לקויה!) והיא ישבה באמצע הכביש וניסתה לעזור לכלב, בעוד שהגבר התרשל בתפקידו להפנות את התנועה לעקוף אותה. זאת הייתה אשמת המשטרה, שלא עשתה לפרנק מבחן נשיפה לבדיקת רמת האלכוהול בדם, שהיה מוכיח מעבר לכל ספק ששתי כוסות היין שהוא שתה לא יכולות לשכר אדם במשקלו.

אגב, מדוע באמת המשטרה לא עשתה מבחן נשיפה לפרנק? משום שגם הוא וגם בת לווייתו דוריס, טענו שדוריס נהגה. לכן המשטרה בדקה את נשיפתה של דוריס. רק מאוחר יותר החוקרים גילו שלמעשה פרנק נהג). פרנק עמד על דעתו שהשוטרים הגרועים היו צריכים לגלות כבר בזירת אירוע התאונה, שהוא נהג (למרות שקריו), ושהיה עליהם לבחון את נשיפתו מייד.

ובאשר לתלמידת התיכון והתינוק המת, היא לא ידעה שהיא בהיריון עד שהתינוק התחיל לצאת, והיא עשתה כל שביכולתה כדי להציל את חייו של התינוק ו...

למה כל כך קשה לאנשים להודות שהם טעו? הצעד הראשון בתהליך התשובה, בתהליך שינוי ההתנהגות שלנו, הוא להודות: "אני עשיתי את זה!". להתוודות על עבירותינו, לא בפני כומר או כל אדם אחר, אלא בפני א-לוהים. לנסות להשתנות מבלי להודות על השגיאות, זה כמו לנסות לעשות סקי בלי שירד שלג.

המכשול הראשון: "תיאוריית השכבות"

שלושה מכשולים עיקרים מונעים מאיתנו, בני האדם, להודות בטעויותינו. הראשון הוא ההרגשה ש"אני מושחת כמו חטאיי". האגו האנושי הוא שולחן רעוע מכדי להעמיס עליו כמה מאות קילוגרמים של מעשים רעים. אם אני מודה שהעתקתי בבחינות, אז אני רמאי עלוב ונבזה. אם אודה שהתפרצויות הזעם שלי יוצרות טראומה אצל ילדיי/עובדיי/חבריי, אז אני מפלצת אכזרית וחסרת שליטה. מעשיי הרעים אינם רק הלבוש שמכסה על המהות העצמית שלי; הם הופכים להיות צלמי ודמותי האמיתיים.

לתפיסה מוטעית זאת ניתן לקרא התרמית של שְרק. שְרק, המפלצת הירוקה והחביבה, הסביר באחד מסרטיו ש"מפלצות הן כמו בצל, הן מורכבות משכבות", כלומר הן ישויות מורכבות ורב שכבתיות של מרכיבי אישיות. מכיוון שגם לבני אדם יש שכבות, ההיקש השגוי הוא שבני אדם גם הם דומים לבצלים. זוהי אנלוגיה קטלנית, משום שאם מקלפים את הבצל, שכבה אחרי שכבה, בסוף מוצאים... כלום.

הפחד הזה, שאנחנו שום דבר מעבר לסכומם הכולל של תכונות האופי שלנו ומעשינו, ושאין בנו שום דבר בפנים, מוביל לייאוש קיומי שמביא להצטדקויות ותירוצים על חשבון הודאה אמיתית בחסרונותינו. צידוקים ותירוצים אינם אלא קנים רצוצים שנועדו לתמוך בשולחן הרעוע.

אם נסיר את שכבות האישיות והמעשים, נגלה שבפנים זוהרת נשמה א-לוהית טהורה ומושלמת

היהדות מתנגדת לתיאוריית השכבות הנ"ל ומסבירה שבני האדם ביסודם הם נפש א-לוהית. אם נסיר את שכבות האישיות והמעשים, נגלה שבפנים זוהרת נשמה א-לוהית טהורה ומושלמת, שלא ניתן לקלקל.

נשמה זאת היא כמו שלהבת של נר. אי אפשר ללכלך, להכתים או לפגום בה בכל אופן שהוא. החטאים הם כמו וילונות שנמתחים סביב השלהבת. שכבות רבות של וילונות כהים, וילונות מחשיכים במיוחד, יכולים להסתיר את השלהבת עד שאורה בלתי נראה לחלוטין, אולם האש עצמה לא נפגעת.

ככל שהאדם מזדהה בצורה עמוקה יותר – דרך ביצוע ההוראות הרוחניות של התורה – עם הליבה הרוחנית הפנימית והמושלמת הזאת, עם הנפש הא-לוהית התמימה שאינה יכולה להיפגם, כך יהיה לו יותר אומץ להודות בחטאיו. האדם מבין שהחטא אינו פוגם במהותו הבסיסית כמו שלכלוך שנשרף אינו פוגם באש. לכן, תשובה מותנית בעיצוב התפישה העצמית שלנו בתור נשמות, ובהתחברות ליסוד הפנימי הטוב שלנו. מנקודה זאת, הודאה בטעויות כבר אינה מעשה משתק ומעורר רגשות אשמה, אלא הצעד הראשון בהסרת המסך שמאפיל על הנשמה.

המכשול השני: "אני לא יכול להשתנות"

בתי ואני מתכננות טיול להוואי. אתמול ביליתי יותר משלוש שעות מתישות על האינטרנט. השוויתי מחירי טיסות, בחנתי חבילות נופש, קראתי תיאורים על מלונות שונים, חקרתי את האפשרויות השונות לאוכל כשר וביררתי על טיולים למאווי. לא הייתי משקיעה כל כך הרבה זמן או אנרגיה, אלמלא הייתי מאמינה שבסופו של דבר בתי ואני אכן נגיע להוואי. אילו הייתי משתעשעת בדמיונות על נסיעה למקום בלתי אפשרי – אם משום שהמקום הוא יציר הדמיון, כמו אטלנטיס, ואם משום שהוא מחוץ לתחום עבור יהודים, כמו סוריה – לא הייתי משקיעה את עצמי בתכנונים לקראת המסע.

כדי להודות במעשים הרעים שלנו, כדי לצאת למסע המכונה תשובה, עלינו להאמין שאכן ביכולתנו להגיע אל היעד: שינוי אמיתי. תחת הביטחון הזה חותרת התפיסה המוטעית שאומרת שמכיוון שמעשינו מוכתבים על ידי הגנים שלנו או על ידי הסביבה, איננו יכולים להשתנות. אם תשובה היא האטלנטיס או הסוריה שלנו, לעולם לא נצא למסע.

היהדות עומדת על כך שלבני האדם יש בחירה חופשית בתחום המוסר. כן, הכל נקבע בידי שמים, חוץ מהבחירות שלנו בין טוב לרע. אנחנו יכולים לבחור לא לרמות במבחנים, לא לצעוק על הילדים, לא לרכל, לא לנטור טינה וכו'. למעשה, הבחירה החופשית היא מה שמבדיל את האדם מממלכת החיות.

התפיסה המוטעית שאומרת ש"אני לא מסוגל להשתנות", מתחזקת מכישלונותינו הקודמים להגיע אל היעד הרצוי. כמו שאמר מרק טווין, "להפסיק לעשן? פשוט מאוד! עשיתי את זה כבר עשרות פעמים." אם ניסינו להפסיק לעשן (או לצעוק, או להעתיק, או לרכל) הרבה פעמים, ובכל פעם נכנענו לכוח ההרגל, אנחנו הופכים להיות קרבנות נוחים לתיאורית ה"אני לא יכול להשתנות".

אולם, האם איננו מכירים מישהו שעישן במשך עשרות שנים ואז, אחרי התקף לב, נגמל באופן חד וחלק ולא הכניס לפה אפילו סיגריה אחת? האם איננו מכירים אלכוהוליסטים לשעבר, שהצליחו להפסיק לשתות בעזרת תוכנית 12 השלבים? אני באופן אישי מכירה אנשים שדרך גישת המוסר היהודית, שינו את עצמם מיצורים צרחניים, שצעקו על הילדים שלהם כמה פעמים ביום, להורים שכמעט ולא מרימים את קולם.

חוברת הנסיעות ליעד שנקרא "תשובה", מבטיחה שזהו מסע ארוך ומייגע, אבל אפשר להגיע לשם. ומי שמגיע, רואה שהמאמץ היה שווה.

המכשול השלישי: "א-לוהים חלש מידי"

המכשול השלישי שמונע מאיתנו להודות בכנות בחטאינו, הוא חוסר האמונה שלנו שבאמת ניתן לתקן את ה'בלגן' שעשינו. התהליך משנה החיים של התשובה גורם לנו להשתנות בצורה כל כך מהותית, עד שהתוצאה של תהליך התשובה שלנו היא שא-לוהים עושה נס של מחיית העבירה שעשינו - כאילו שהיא מעולם לא נעשתה. אם אנחנו עושים את הצעדים הנחוצים של וידוי, חרטה וכוונה אמיתית להשתנות (וכשהמעשה נגע גם באחרים, בקשת סליחה ובמידת הצורך פיצוי), אז א-לוהים מתקן את ה'בלגן'.

לרוע המזל, רבים מאיתנו מאמינים שא-לוהים יכול לנקות קצת קטשופ שנשפך על רצפת המטבח, אבל לא ששה טון של נפט שנשפכים לאוקיינוס. עלינו להזכיר לעצמנו שא-לוהים הוא א-לוהים, ושמעצם הגדרתו הוא יכול לעשות הכל.

לפני הרבה שנים מישהי, שאני מכנה בת-שבע, הגיעה לירושלים כשהיא נושאת סוד אפל וכבד. בת שבע התגלגלה לאחת התוכניות שמלמדות יהדות למבוגרים בעלי רקע יהודי מינימאלי. כשהגיע חודש אלול, ובת שבע התחילה ללמוד על תשובה, היא נרתעה. העבירה שהיא עשתה הייתה כל כך חמורה, עד שהיא הייתה משוכנעת שלא תהיה לה שום דרך לחזור עליה בתשובה.

היא הייתה משוכנעת שאין שום דרך לנקות מנשמתה את כתם ההרס של משפחה שלמה

כשבת שבע הייתה בת 19, היה לה רומן עם אחד הפרופסורים שלה. הפרופסור ההוא היה נשוי, עם ילדים. עבור בת שבע הצעירה, הרומן היה לא יותר מהרפתקה, אבל מסתבר שהפרופסור לקח את מערכת היחסים שלהם ברצינות והתגרש מאשתו, שעברה בעקבות זה התמוטטות עצבים. לבת שבע לעומת זאת, לא היו כוונות להתחתן בגיל כל כך צעיר. היא עזבה את הפרופסור, אולם הוא לא חזר למשפחה שלו. עם השנים, תוצאות המעשה של בת שבע רדפו אותה. וכשבסופו של דבר היא למדה על התשובה, היא הייתה משוכנעת שאין שום דרך לנקות מנשמתה את כתם ההרס של משפחה שלמה.

אחת המורות של בת שבע לקחה אותה לרב גדול שאמר לה, "הבעיה שלך היא שאת חושבת שא-לוהים יותר מידי חלש בשביל לנקות עברות גדולות". הוא הסביר לה שהחטא שלה באמת גדול, אבל היא חייבת להבין שא-לוהים יותר גדול. בת שבע התעקשה שהיא ודאי לא יכולה לתקן את הנזק שהיא גרמה. הרב יעץ לה ללמוד הלכות לשון הרע. כשנשים אחרות יראו שבת שבע אינה מרכלת או מגלה סודות, הן יבואו אליה לספר לה על הקשיים שלהן. בסופו של דבר, אישה שמתמודדת עם ניסיון דומה תתייעץ איתה, ובת שבע תוכל להרחיק אותה מהחטא. זה יהיה התיקון שלה.

עם א-לוהים אין סופי, תמיד אפשר לעשות תשובה. כשאנחנו מבינים שהחטאים שלנו אינם מגדירים אותנו, שאנחנו יכולים להשתנות באמת, ושא-לוהים יכול לנקות אותנו אפילו מהעבירות החמורות ביותר, אנחנו יכולים להיות מספיק אמיצים להודות שטעינו. וזוהי תחילתה של התשובה.

5/9/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) אנונימי, 14/9/2017 14:33

תודה על המאמר. תזכו למצוות!

(7) דנה, 30/11/2010 06:33

מחזק מאוד

(6) אביגיל, 10/9/2010 08:42

אשרי המעמיקים לחשוב

עצם המחשבה, שניתן להרהר בעומק המחשבה על מעשינו, ולא להיטפל לתירוצים המנסים רק לזקק את החטא, מאלצת את הקורא להעמיק בחשיבה על תוצאות מעשינו. מי יודוע, אם רבים יעמיקו לחשוב, אולי יפחתו העוונות מן הארץ אביגיל

(5) אנונימי, 9/9/2010 08:13

סוף סוך משהו מבהיר את התמתום האנושי

קולע לכל המטרות

(4) חרות, 7/9/2010 21:28

מדהים!מדהים!לקרוא ולהתחזק... כ"כ מעודד.. תודה ענקית! יברכך ה'!!!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub