הבה נבחן מקרוב את אותן ספירות מתוך העשר, המתייחסות לתבונה.

חוכמה, היא ה"קלט" אל תוך המחשבה. זהו המידע שלימדו אותנו, או הארה של השראה, כשרעיון קופץ לנו לראש. התניא (ספר חסידי קבלי), מתאר את החוכמה, כמורכבת מאותיות: "כֹּחַ – מה", כשהמשמעות היא – פוטנציאל, החוכמה היא פוטנציאל טהור. זהו רעיון שמחכה לפיתוח.

מלבד הפוטנציאל הטהור, יש לחוכמה תכונה חשובה נוספת – היא מגיעה מ"שום מקום". הבה נסביר זאת.

הפסוק (איוב כ"ח פס' י"ב) אומר: "וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא?"

אחת הדרכים לבאר פסוק זה היא כשאלה רטורית: "והחכמה, איפה אפשר למצוא אותה?" מתוך כוונה שקשה להשיג חוכמה. אבל הקבלה קוראת את הפסוק אחרת: "והחוכמה משום-מקום תימצא." משום שהמילה "מאַין" יכולה להיות מובנת גם במשמעות של "מאיפה" וגם "מן האַין" (ובמלים אחרות, משום-מקום).

ומכאן, שבלתי אפשרי לחקור בצורה שכלתנית אל מעבר לשלב החוכמה. ניתן לחקור, לדרוש, לחשוב, לנתח ולבדוק את פעולותיו של האלוקים, אך רק עד לנקודה מסוימת. מעבר לנקודה זו, התפישה האינטלקטואלית בלתי אפשרית, משום שהיבטים גבוהים יותר של האלוקות פשוט אינם עוברים בערוצי התובנה.

יש מאַין

הבה נמחיש נקודה זו:

טיוטה כללית של הצגה או מאמר מוגשים לעריכה. העורך הוא פרופסור שמסביר לתלמידיו את תהליך העריכה וכיצד הוא מתבצע. הוא מסביר, שמשפטים וביטויים המאורגנים בצורה כלשהי יוצרים את המשמעות הרצויה ושבחירה ספציפית של מלים, מציירת תמונה מסוימת וכו'.

עריכה היא טכניקה לוגית, שאפשר ללמד ולהסביר לאחרים. אבל אז נכנס המחבר לחדר והסטודנטים שואלים אותו: "איך אדם מגיע לרעיונות יצירתיים?" ככל שישתדל, לא יוכל המחבר למצוא הסבר מתאים. אולי הוא יציע מספר שיטות לעורר תהליכי חשיבה ורעיונות, אבל אין שום דרך ש"יצירתיות" תוסבר במונחים של תהליכים חשיבתיים – משום שהתהליכים החשיבתיים מתחילים רק לאחר שהרעיון עלה בראש.

בשפה המדוברת, כאשר אנחנו אומרים "חשיבה יצירתית", אנחנו מתכוונים לתהליך שקדם לחשיבה. לזה שבא מתוך ה"אין".

בשפה המדוברת, כאשר אנחנו אומרים "חשיבה יצירתית", אנחנו מתכוונים לתהליך שקדם לחשיבה. לזה שבא מתוך ה"אין".

ב"תרגום ירושלמי" למקרא, מתורגם הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" כ: "בחוּכמָא ברא ה' יַת שמיא ויַת ארעא" – התרגום מפרש את המילה "ראשית" במשמעות של "חוכמה". משום שהחוכמה היא תחילתו של התהליך.

חוכמה היא הארה רגעית שמגיעה משום מקום, ורק אז היא הופכת לתפישה הגיונית שמוקרנת להבנה מלאה ולמעשה (כפי שנראה כשנעסוק בספירות הבאות).