לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 24: פורים בפרס

קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 24: פורים בפרס

למרות הסתר פניו של האלוקים, התערבותו הניסית מורגשת בסיפור המגילה.

מאת

צבאות מדי, תחת הנהגתו של דריווש, וצבאות פרס תחת הנהגתו של כורש, צועדים אל תוך בבל וכובשים אותה. האימפריה הבבלית חדלה מלהתקיים ונטמעת בתוך האימפריה הפרסית החדשה.

למען הסדר הטוב, נבדוק מה כבר ראינו בחלק זה של העולם – ראשית, אשור, אחר כך בבל ואז פרס – כולן מעצמות מסופוטמיות אדירות שקמו בזו אחר זו, ולכולן היה "עסק" עם העם היהודי.

בשנת 370 לפנה"ס, מוציא כורש צו, המאפשר לכל העמים אשר הוגלו על ידי האימפריה הבבלית לשעבר, לשוב לארצות מוצאם. עותק אחד של צו זה מוצג במוזיאון הבריטי, ועל אף שבגרסא זו לא מצויה פניה מיוחדת ליהודים, אנו יודעים שהם כלולים בה כפי שכתוב בספר עזרא:

ובשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור: "כה אמר כורש מלך פרס. כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוקי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוקיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה, ויבן את בית אלוקי ישראל, הוא האלוקים אשר בירושלים. (עזרא א' פס' א'-ג')

חוזרים הביתה

על פניו נראה, שהיהודים יקפצו על ההזדמנות בשמחה, יארזו את הפקלאות ויצאו לדרך. אבל לא זה מה שקורה. כ-42,000 מתוך מיליון היהודים בבבל, מנצלים את ההזדמנות – רק 5% מאלה שיצאו בבכי לגלות, 70 שנה קודם לכן חוזרים, וכל שאר 95 האחוזים, בוחרים להישאר במקומם.

דבר דומה קרה בשנת 1948, עם הצהרת הקוממיות של מדינת ישראל. בזמן זה חיים בעולם כ-12,000,000 יהודים, אך רק 600,000, שהם 5% מכלל העם היהודי, עולים ארצה בפועל ומתיישבים בה. כל שאר העם – 95% - מעדיפים להישאר בגולה.

מדוע?

תשובה אחת מתאימה לשנת 370 לפנה"ס, לשנת 1948 ואף לימינו אלה. נחמד בגולה. יותר נוח לחיות בציריך, בלוס-אנג'לס או בטורונטו, מאשר בישראל. למה לעזוב אם יש לך בית יפה ומרווח בחו"ל, רמת חיים גבוהה, שתי מכוניות, ובתי ספר טובים לילדים?

אולם, גישה זו שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה היהודית, בעייתית. משום שעל אף שהאלוקים נותן מידי פעם פסקי זמן קצרים ליהודי הגולה, בטווח הארוך הוא לא מאפשר להם להישאר שם.

ככל שהגולה נראית מזמינה יותר כלפיהם, כך איומה יותר הריאקציה נגדם בסופו של דבר.

אחד מהתהליכים שאנו נוכחים בו שוב ושוב, הוא שכגודל עלייתם של יהודי הגולה, כך גם עומק נפילתם. ככל שהגולה נראית מזמינה יותר כלפיהם, כך איומה יותר הריאקציה נגדם בסופו של דבר. אנחנו רואים זאת במצרים – בני ישראל מוזמנים לשם ברוחב לב, הם מצליחים היטב ומשגשגים, וראו מה יצא בסוף – הם הופכים לעבדים. אנחנו רואים את זה בספרד. אנחנו רואים את זה בגרמניה. כל המקומות שפעם אהבו וקבלו בברכה את היהודים, הפנו להם בסופו של דבר את העורף. לכן, אם יהודים חושבים שהגולה היא בית, הרי הם טועים. ההיסטוריה מוכיחה, ש"בית" זה, לעולם לא יחזיק מעמד לאורך זמן. ישראל היא הבית היחידי ליהודים.

42,000 היהודים שחוזרים ארצה בשנת 370 לפנה"ס, מתחילים מייד בשיקום ירושלים, וכמובן, הדבר הראשון שהם רוצים לקומם מהריסותיו, הוא בית המקדש. זאת משום, שיהודי אינו יכול לחיות חיים יהודיים שלמים בלעדיו.

השומרונים, שמעולם לא אהבו את היהודים, שונאים את התהליך החדש, ולכן הם שולחים מייד הודעה אל פרס, ובה דורשים לאסור את המשך הבניה של היהודים. במכתבם הם טוענים, שאילו יורשה ליהודים לבנות את המקדש, הם ימרדו.

כתוצאה מאיומים אלה, פרס מקפיאה את אשרת הבניה. במשך 18 שנים אסור להעמיד שום מבנה. זו התקופה שבה מתחולל סיפור הפורים, המתואר במגילת אסתר.

ובינתיים, בפרס...

נחזור לפרס, שם מלך חדש יורש את מקומו של כורש. שמו של אותו מלך, אחשוורוש, והוא נשוי לוושתי, הניצולה היחידה ממרחץ הדמים בארמון המלכות של בלשצר, במהלך הכיבוש הפרסי (ע' פרק 23).

אחשוורוש עורך משתה, שמזכיר את משתהו של בלשצר שנערך כמה שנים קודם לכן. גם הוא ערך חישובים והחליט, ששבעים השנים שהוקצבו בנבואת ירמיהו עד לשיבת העם לציון, חלפו.

(ולמען הדיוק, 70 השנים הוזכרו על ידי ירמיהו בהקשרים שונים, האחד התייחס לזמן שבו הקב"ה "יזכור" את ירושלים, והשני הוא הזמן שבו הקב"ה "יפדה" את ירושלים. 70 השנים הראשונות – שנספרו מהכיבוש הראשוני של יהודה – הסתיימו, כאשר הורשו היהודים לשוב לארצם. 70 השנים השניות – נמנו מחורבן המקדש – ולא יסתיימו אלא 14 שנים מאוחר יותר, כשבית המקדש ייבנה מחדש).

למשתה זה הזמין אחשוורוש את היהודים, ולמרבית הפלא הם הגיעו – "לחגוג" את סופם. תופעה מזעזעת שממחישה עד כמה הרחיקו לכת אותם יהודים, שבחרו להישאר וליהנות מנוחיותה של גלות פרס.

השאיפה שלהם להשתלב בסביבה הייתה כל כך עמוקה, עד שיהודים אלה היו מוכנים להרים כוסית לרגל השפלתם הפומבית.

אף על פי ששנים קודם לכן ישבו היהודים ובכו על נהרות בבל, הם הסתגלו בהדרגתיות לנוחות שבגולה, עד לנקודה שבה הגיעו להנאה חיובית מסגנון החיים הפגאני וסיפוקיו. השאיפה שלהם להשתלב בסביבה הייתה כל כך עמוקה, עד שיהודים אלה היו מוכנים להרים כוסית לרגל השפלתם הפומבית.

לאחר מספר הילולות שיכורים המציגות (שוב) את כלי המקדש, מצווה המלך על אשתו להופיע, כשהיא לבושה בכתר מלכותה בלבד. המלכה מסרבת, ומוצאת להורג.

המלך מתפכח משיכרונו ומוצא את עצמו ללא מלכה. הוא שולח שליחים לאתר ולקבץ את כל הנשים המתאימות למלוכה מרחבי ממלכתו – ובדרך זו אסתר נלקחת לארמון. איש אינו יודע שהיא יהודיה, והדוד שלה, מרדכי (שגידל אותה בביתו), מצווה עליה לשמור על זהותה בסוד. המלך מתאהב בה, ומבין כל הנשים שנלקחו לארמון, אסתר היא זו שהופכת בסופו של דבר למלכה.

(הטוב ביותר הוא לקרוא את מגילת אסתר, יחד עם "מסכת מגילה" התלמודית, משום שפרטים מרתקים רבים אינם מופיעים במגילה עצמה. ובכל אופן, סיפור העלילה המלא חורג מעבר להיקף של "קורס מזורז בהיסטוריה יהודית". לרכישת ידע נוסף ניתן לעיין באתר הפורים).

המן העמלקי

לראש השרים של אחשוורוש קראו המן האגגי. אם השם הזה מצלצל מוכר (ולא לטובה), אין בכך כל פלא. אגג היה מלך עמלק, אשר שאול נמנע מלהרוג ובכך עבר על מה שצווה. המן הוא עמלקי ובלבו מפעפעת שנאה פתולוגית ליהודים. (לפירוט רב יותר בנושא האידיאולוגיה העמלקית עיינו בפרק 16 בסידרה זו).

כך יוצא שהמן מצליח להשיג את הסכמתו של המלך, להוציא צו חסוי להשמדת יהודי פרס ביום ה-13 בחודש העברי, הוא חודש אדר. ומאוד מעניינת הדרך שבה הגיע לבחירת התאריך המדויק לביצוע המזימה:

המן מטיל גורל – שנקרא פור.

מדוע?

גם זה חלק מהאידיאולוגיה העמלקית – כל ההתרחשויות קורות באופן אקראי – הכול מקרי. אין אלוקים שמושך בחוטים – ההתכחשות המוחלטת למציאות.

כך יוצא שחג זה שנקרא פורים – על שם המזל המקרי – בא לציין, שלמעשה אין דבר שקורה באופן מקרי. מתוך תפישת העולם העמלקית הזו מטיל המן את הגורל – ומהרגע שבו הוא משקשק את הקוביות, הכול מתחיל "להשתקשק" גם אצלו.

בעודו מצפה לכבוד מהמלך, הוא נאלץ להעניק את אותו כבוד לאויבו המושבע – מרדכי. המן זורח מגאווה כשהוא מוזמן לבדו עם המלך למשתה אצל המלכה – ושם הוא מגלה לתדהמתו, שהמלכה לא אחרת מאשר יהודייה בעצמה! הוא מואשם במזימה לרצוח אותה יחד עם עמה, וכשהוא מתחנן לרחמים ומשליך את עצמו על מיטת המלכה בתחנונים, המלך תופש אותו בפוזה הזאת ומאשים אותו בניסיון לאונס.

הגרדום שהכין עבור מרדכי, מקבל שימוש בלתי צפוי, כשהמן עצמו נידון למוות.

הדברים לא היו יכולים להיראות גרועים יותר בעיני המן, אבל אז מגיעה הנקודה המכריעה. הגרדום שהכין עבור מרדכי, מקבל שימוש בלתי צפוי, כשהמן עצמו נידון למוות. והיהודים, אותם רצה למחות מעל לפני האדמה, במקום להיות מושמדים, מקבלים אישור מלכותי להשמיד את אויביהם.

הדבר המרתק ביותר במגילת אסתר, המגוללת את הסיפור המדהים הזה, הוא שבשום מקום, לכל אורכה של המגילה, לא מוזכר שמו של הא-ל. חז"ל לומדים מכך, שמאז חורבנו של בית המקדש, הפכה נוכחותו של האלוקים לנסתרת. יחד עם זאת, על אף ההסתר, מבעד לעיני הפרספקטיבה ההיסטורית, אנחנו עדיין יכולים להבחין בפעולותיו – אלוקים המחולל נס אחר נס, על מנת לעזור לעם ישראל לשרוד, תוך מילוי הבטחתו לשמירה על קיומו הנצחי של עם ישראל.

התלמוד מגלה לנו, שמצב זה נחזה כבר בספר דברים, שם אומר האלוקים:

"ואנוכי, הסתר אסתיר פני ביום ההוא..." (דברים ל"א, פס' י"ח)

והמלים הסתר אסתיר, שנובעות מאותו שורש כמו השם אסתר, באות לרמוז על אותה תקופה ספציפית בהיסטוריה.

הסתר הפנים של האלוקים

בזמן שבית המקדש הראשון ניצב על מכונו, יכולנו לראות את נוכחותו של האלוקים בבירור. היינו יכולים לחוש באלוקים בירושלים. אמנם גם כיום, האלוקים תמיד נמצא כאן ואיתנו. אולם, מאז חורבן בית המקדש, הרמה הרוחנית שלנו נמוכה יותר ומאותה תקופה ואילך, יכולתו של היהודי לתקשר עם אלוקיו, הרבה פחות ישירה.

מחורבן הבית והלאה, האלוקים לא ימלא את תפקידו בהיסטוריה באותו אופן גלוי כפי שהיה לפני כן. יחד עם זאת, במבט לאחור אנחנו יכולים לגלות, עד כמה מופלאים וחיוניים לקיומינו היו דברים שנראו בשעתם כאסון.

זו הסיבה שבגללה נוהגים לשתות בפורים לשכרה, עד שלא יכולים להבחין מהו ההבדל בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי". דבר שרומז על כך שאפילו המציאות הגרועה ביותר, משרתת את רצונו של הא-ל (ובמחזה המושלם תפקידו של המן הרשע מוביל אל הטוב, לא פחות מתפקידו של מרדכי הצדיק). הדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים בעיני בשר ודם, וזו גם הסיבה שבגללה נוהגים להתחפש בפורים.

המלים שמתארות בצורה הטובה ביותר את פורים הן "ונהפוך הוא" – הסיפור כולו הפוך ומתהפך. ככל שההתרחשויות נראות בתחילה מקריות וגרועות, כך מתגלה בסופו של דבר שהן בעצם חלק מתוכנית אלוקית סבוכה ואחידה, שמובילה אל הסוף הטוב. דבר אינו קורה במקרה. הכול מתוכנן ומכוון מראש.

לכל דבר ישנה סיבה והקב"ה ידאג לכך, שאפילו בנסיבות הגרועות ביותר, תמיד יימצא ליהודים פתח מילוט.

תופעה זו למעשה, מסכמת את ההיסטוריה היהודית – בכל מאורע שהתרחש, אנחנו יכולים להביט לאחור ולגלות כיצד כל פרט מתאים למקומו. כך תמיד – אין התרחשות או אירוע מקריים בעולם. לכל דבר ישנה סיבה והקב"ה ידאג לכך, שאפילו בנסיבות הגרועות ביותר, תמיד יימצא ליהודים פתח מילוט, שיאפשר להם להמשיך ולמלא את ייעודם בעולם הזה.

"נס פורים" תם, והחלק הבא במשימתם הלאומית, הוא הקמת בית המקדש.

דריווש השני (אותו נוהגים לייחס כבנה של המלכה אסתר) יורש את מקומו של אחשוורוש כמלך פרס, ומרשה ליהודים לסיים את העבודה בה פתחו, בזמנו של כורש.

זהו זמן מיוחד מאוד בהיסטוריה היהודית, בהינתן להם הזדמנות שנייה, למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר.

18/9/2004

מאמר 45 מתוך 68 בסדרת Jewish History (Hebrew)

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) חגי בנסון, 22/2/2010 14:17

א. אני ממליץ למדיינים לעיין בשיעורו המצויין של הרב ד"ר יוני גרוסמן (ובכלל בכל השיעורים שלו על מגילת אסתר) http://www.etzion.org.il/vbm/archive/11-ester/01ester.rtf ב. באופן כללי, ובפרט בבואנו להציג את הנושא מול נוער בחו"ל (אני נמצא באנגליה) המסר צריך להיות קצת פחות פשטני, שהרי בסופו של הסיפור לא רק שמצב היהודים בפרס חזר להיות כמקודם אלא שהייתה להם עוד נציגות במלכות ומרדכי היה "דורש טוב לעמו". ואני מתכוון שמהסר מורכב יותר לא רק מסיבה טאקטית אלא גם במישור העקרוני! פורים שמח!

(6) אביב, 7/6/2009 12:30

תאריכים שונים

ב"ה הסיבה לתאריכים השונים היא ההבדלים בין התיעוד היהודי שהוא מדויק ורציף לאורך ההיסטוריה לבין התיעוד הקלסי שכמו שציין הרב בעבר לא היה לו מעולם לוח שנה קבוע (לעומת הלוח העברי) והוא מסתמך על עדויות שלעתים סותרות זו את זו ומשתנות (למשל הרודותוס ההיסטוריון היווני, כסינופון, והיסטוריון יווני נוסף מציינים שלוש גרסאות סותרות לזהותו של כורש והשושלת הפרסית, ההיסטוריוניום המודרניים פשוט בחרו להם את הגרסא המתאימה להם, שהיא בדרך כלל זו של הרודוטוס, לפי השיטה הזאת השלטון הפרסי נמשך יותר ממאה שנה כתוצאה מבלבול בשמות של מלכי פרס והוספה של כמה על ידי הרודוס כנראה, על פי המסורת היהודית שלטון פרס נמשך רק 52 ושמות המלכים שמורים גם הם בספרות היהודית מכאן נובע השוני בין תיעוד המסורת היהודית לבין התיעוד המקובל) הנה מאמר המגן על התיעוד היהודי ומציג אותו מתוך נקודת מבט שיוויונית יותר

(5) דן בן יעקב, 21/7/2008 03:11

בניה כיום - ל- 1

ידעו חז"ל- כי כיום אם יתחיל קבלן עשיר לבנות,- ביהמק"ש לא יקום, כי רק האישורים לבניה, יארכו כ - 200 שנה !ועוד לא הזכרנו את נפגעי חפציבה .לכן נאסר לבנות את ביהמק"ש - היום !איזה מזל.

(4) אליסף, 14/6/2005 08:42

בתגובה ל- 3, נכון...

אחשוורוש היה בנו של דריווש והוא מוכר יותר כ- קסרקסס, או קסרקס. השנים עליהם אנחנו מדברים הם אכן סביבות המאה ה- 5 לפני הספירה (בזמן המלחמה מול אתונה)...

(3) אנונימי, 25/3/2005 04:36

טעויות

לכבוד הרב שלום
קצת מוזר... אבל התאריכים שהרב מציין אינם התאריכים המקובלים להצהרת כורש וגם אחשוורוש איננו בדיוק יורשו של כורש.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub