לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 33: המרד הגדול

קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 33: המרד הגדול

בצעד שנראה כהתאבדות, מחליטים היהודים לצאת נגד רומא האדירה.

מאת

את ההתקוממות נגד רומא במאה הראשונה לסה"נ, נוכל להשוות להצהרת מלחמה ישראלית, בימים אלה, על אירופה המערבית ואירופה המזרחית גם יחד. עד כדי כך הייתה רומי עצומה.

אז איך בכל זאת החליטו היהודים לפתוח בצעד כל כך מסוכן וחסר סיכוי? לשאלה זו קיימות מספר תשובות. אך תחילה נכניס את הנתונים הבאים למשוואה:

  • קונפליקטים שהתעוררו בין העולם היווני-הרומי-הפגאני, לבין העולם היהודי המונותיאיסטי, כתוצאה מהבדלים אידיאולוגיים.

  • מחלוקות שנוצרו בין זרמי היהדות השונים: הפרושים, הצדוקים והקנאים, כתוצאה מתגובת היהדות לשלטון הרומאי.

  • רדיפות בלתי פוסקות, שהתרחשו מצד הרומאים כנגד היהודים, כתוצאה מהטלת מסים דרקוניים והסלמה עד לידי טבח גלוי.

כעת נבדוק את הדברים בזה אחר זה.

הבדלים אידיאולוגיים

בדומה ליוונים, גם הרומאים סגדו לאלילים רבים. ולא רק זה – בכל פעם בה כבשו אומה נוספת, הם נהגו לספח את אליליה לפנתיאון הרומי. ההיסטוריון הרומי וֶורו כותב, שבמאה הראשונה לסה"נ היו להם למעלה מ 3,000 אלילים!

הרעיון היהודי של א-ל בלתי נראה, הדורש בלעדיות ואינו יכול להצטרף לקדירה המשותפת, היה לגמרי בלתי נתפש בעיני הרומאים.

אבל חשוב מזה, לאמונות היהודיות התווסף גם סגנון חיים ייחודי, של ציות למצוות הנוגדות את תפישת העולם הרומאית. לדוגמא: יהודים שעמדו על כבוד החיים, סלדו מבני אדם שבנו אמפיתיאטראות רק כדי שהציבור יוכל להתלהב מצפייה באחיהם בני האנוש נשחטים, וככל שזה נעשה בצורה גרוטסקית יותר, כך טוב יותר. (ר' פרק 30)

התלמוד (מגילה ו' עמוד א') מנציח את ההבדל באמירה מאוד מיוחדת:

קיסריה וירושלים, אם אמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמין, ישבו שתיהן – אל תאמין, חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי – תאמין" (מגילה ו').

מבחינה היסטורית ידוע לנו, שקיסריה וירושלים ניצבו על עומדן באותו זמן.

מבחינה היסטורית ידוע לנו, שקיסריה וירושלים ניצבו על עומדן באותו זמן – הורדוס בנה בחייו את קיסריה, ובוודאי שלא החריב את ירושלים.

אז מהי אם כן משמעות הדברים?

בקביעה זו הציגו חז"ל עיקרון תיאולוגי, היסטורי ופוליטי בקשר למערכת היחסים המציאותית בין ישראל לרומא – בין צאצאיו של יעקב לבין אלו של עשיו.

הכוונה בדבריהם הייתה, שבמונחים של המאבק הרוחני העולמי, אין אפשרות שאחד הצדדים יעלה מעלה, מבלי שהשני ירד מטה. כשהיהודים למעלה והערכים היהודיים חזקים, הערכים הרומיים יורדים למטה, וההפך. זהו המאבק הקמאי בין הטוב לבין הרע.

מלחמות היהודים

לריאקציה היהודית לנוכחות הרומאים, ששלטו על ארץ הקודש ועבדו לאלילים – היו פרצופים שונים:

  • יהודים מתייוונים ומתבוללים – קיבלו בברכה את הנוכחות הרומית ובטווח המיידי הרוויחו מכך. הם כעסו על שאר היהודים שהתנגדו לשלטון הרומאי.

  • הצדוקים – רובם של הצדוקים היו יהודים עשירים שהתכחשו למקור האלוקי של התורה שבעל פה. הם שלטו (והשחיתו) בהנהגת המקדש, ושמחו לשתף פעולה עם הרומאים, על מנת לשמור על עמדות הכוח שלהם. הצדוקים ראו בסיעות היהודיות האחרות 'עושי בעיות'.

  • הפרושים – יהודים שהשתייכו לזרם המרכזי ולא רצו בשום קשר עם הרומאים, אבל יחד עם זאת היו מעשיים. הפרושים רצו מעל לכל שהיהדות תשרוד, ומלבד וויתור על עקרונותיהם הדתיים היו מוכנים להפיק את הטוב ביותר מהשלטון הרומאי. הם הסתייגו משאר הפלגים היהודיים – הן מאלה שניסו למצוא חן בעיני הרומאים והן מאלה שתמכו בהתקוממות.

  • הקנאים – כללו מספר קבוצות לאומיות קיצוניות. הם כעסו על הנוכחות הרומית ועל היהודים האחרים, שנראו בעיניהם כמשתפי פעולה טאקטיים או אקטיביים עם הרומאים.

  • הסיקריים (סיקרא=חרב) – קבוצה קרימינלית שהסתתרה לעיתים קרובות תחת מסווה של לאומניות. לרוב צידדו הסיקריים בצדוקים.

  • כיתות נוספות – קבוצות דתיות (כגון האיסיים) שהחזיקו בדעות קיצוניות והתנגדו הן לצדוקים והן לפרושים. לדוגמא, כת מדבר יהודה (מפורסמים ממגילות ים המלח) ציפו לסוף העולם במתכונתו הנוכחית בקרוב, ויצאו לחיות במדבר בכדי להימלט מהשחיתות ומהקלקול שבחיי העיר, ולהתכונן לאחרית הימים.

חז"ל כינו מחלה זו בשם: "שנאת חינם" – שנאה חסרת יסוד של יהודי כלפי יהודי אחר.

מקורות יהודיים מונים כ-24 כיתות נפרדות שהתקיימו במקביל. השקפות העולם המנוגדות שלהן היוו סימפטום למחלה, שפשטה בגוף האומה היהודית באותו זמן. חז"ל כינו מחלה זו בשם: "שנאת חינם" – שנאה חסרת יסוד של יהודי כלפי יהודי אחר.

לצערנו הרב, אנחנו רואים מצב דומה מאוד כיום. אין צורך להיות מומחה בתורת הפוליטיקה כדי להבחין, שבמידה רבה הבעיה הגדולה בארץ ישראל בפרט, ובעולם היהודי בכלל, היא שנאת החינם של יהודים כלפי יהודים. ישנן קבוצות של אשכנזים, ספרדים, חילונים, דתיים, חסידים, ליטאים, וציוניים. אומה יהודית מוחלשת ממאבקים פנימיים, היא חלומם המתוק של האנטישמיים ושל כל שאר שונאי ישראל גם יחד.

רדיפות הרומאים

הדרך הברוטלית, בה ניסו הרומאים לסחוט כסף מהאוכלוסייה המקומית – בהטלת מיסים ולעיתים אף בביזה גלויה, הוסיפה שמן למדורה הבוערת בלאו הכי. הדבר היה נכון במיוחד לגבי כמה מהנציבים (הממונים) של יהודה, שהיו אכזריים ורודפי בצע באופן יוצא דופן.

ההיסטוריון פאול ג'ונסון בספרו History of the Jews (ההיסטוריה של היהודים), מסביר מדוע היוותה תופעה זו כוח מצית בקונפליקט:

הגויים שהתייוונו ... יצרו את שירותי הרשות המקומיים, וגובי המיסים ... היו ידועים באנטישמיות שלהם ... בטיפשותה, התעקשה רומא למנות את נציבי יהודה מאזורים גויים דוברי יוונית – כשהאחרון וחסר הרגישות מכולם, גסיוס פלורוס הגיע מאסיה הקטנה היוונית.

פלורוס שכנע את נרון להסיר מיהודי קיסריה את אזרחותם, ולהפוך אותם בעצם לזרים, הנתונים לחלוטין לחסדה של האוכלוסייה היוונית-רומית. היהודים התקוממו כמובן, ומחאתם דוכאה בצורה אכזרית, שגבתה הרוגים רבים וחילול בתי כנסת. הפוגרום התפשט לערים אחרות בהן ניצלה האוכלוסייה ההלניסטית את הזדמנות להיפטר מהיהודים – בתים יהודיים נפרצו, נבזזו ונשרפו.

פליטים יהודיים, שנשבעו לנקמה, התחילו לזרום לירושלים.

אבל פלורוס רק הסלים את המאבק, תחילה בכך שהתיר את הרסן ואפשר לחייליו לטבוח בלמעלה מ 3,600 יהודים שלעגו לו, ואחר כך במעצרם של יהודים זקנים, בהלקאתם ובצליבתם הפומבית. (ע' יוסיפון, מלחמות היהודים)

כעת לא הייתה דרך חזרה. היהודים הרימו נשק.

יציאה נגד עוצמתה של האימפריה הרומאית, לא הייתה שונה מהתאבדות, ואכן, מלחמת היהודים תסתיים בטרגדיה נוראית. אבל כאשר היא התחילה בשנת 66 לספירה, היו בה כמה הצלחות מדהימות, כולל פלורוס שנמלט על חייו מירושלים והצבא הרומי שבודד והוכרע.

לצערנו, האימפריה הרומית לא יכלה לסבול עלבונות כאלה לאורך זמן.

לצערנו, האימפריה הרומית לא יכלה לסבול עלבונות כאלה לאורך זמן. ההיסטוריון היהודי רבי בערל וויין בספרו Echoes of Glory (הדי תהילה) משרטט בצורה ברורה מה שהתרחש זמן קצר לאחר מכן:

הצלחת היהודים בסילוקה של רומא מירושלים, גרמה להלם באימפריה הרומית כולה. היא גרמה להתעוררות גל של פוגרומים רוויי דם נגד יהודים, במיוחד בקיסריה, אלכסנדריה ודמשק. אלפי יהודים נטבחו בפרעות אלה, ואלפים נוספים נמכרו לעבדות בשווקי רומא.

חכמי ישראל יעצו להתפייס עם הרומאים, כשהם צופים ומבינים שהתגרות נוספת ברומא תוביל לנקמה רומית קשה וכואבת עוד יותר, ואז ללא ספק תחריב רומא את כל הארץ ותכלה את אזרחיה היהודים.

בהתחשב בכך שהצדוקים היו ממילא פרו-רומאים והפרושים החזיקו בעמדה מתונה, חוכמתם עשויה הייתה לגבור. אבל, הקנאים הקיצוניים לא אפשרו זאת. הם נשבעו להילחם עד מוות, יצאו למלחמה נגד הכוחות הרומיים שעשו את דרכם לעבר ירושלים, ורצחו 6,000 חיילים רומיים. מעניין לציין, כי הניצחון התרחש בדיוק באותה נקודה בה ניצחו המכבים את היוונים, והקנאים – שראו בכך את יד ההשגחה שעוזרת להם – התעודדו להמשיך הלאה.

כתשובה, מיהרה רומא לשלוח ארבעה לגיונות תחת פיקודו של המפקד הרומי המנוסה ביותר - אספסינוס.

האסטרטגיה של אספסינוס הייתה לדכא תחילה את המרד בפריפריה, ואז להגיע אל המטרה הסופית – ירושלים.

29/1/2005

מאמר 36 מתוך 68 בסדרת Jewish History (Hebrew)

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) זיו, 28/7/2011 20:20

טעות חמורה לראות את המחלוקות היום כשנאת אחים. אפילו מתמיהה!

אמנם יש ביננו מחלוקות רבות בעניינים רבים, ואעפ"כ בגדול יש כבוד והערכה איש לרעהו, יש מסירות נפש כפשוטה בצה"ל ביננו, ספרדים ואשכנזים נישאים זל"ז, דתיים לומדים מייתרונות של 'חילונים' שאינם אצלם, חילונים מתעניינים עוד ועוד בפנימיות וקדושה, והראיה הגדולה ביותר- חזרנו לארצנו, כלומר התנקינו משנאת חינם.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub