על פי מחקרים שונים, אחד ממאפייני האישיות המשותפים לרוב האנשים שהגיעו לגיל מופלג הוא, 'רמה נמוכה של תחושת דחיפות'.

בעידן המודרני, שבו קצב החיים הנמהר הפך לדבר שבשגרה, נדמה שרמה נמוכה של תחושת דחיפות הוא עניין לאיכרים בני שבט האוקינאווה בלבד, החיים אי שם בקצה העולם.

אולם כיצד באמת, אנו החיים בתוך כל הקצב וההמולה שמסביב, יכולים לעצור את תחושת הדחיפות שבתוכנו ולתת לעצמנו את הזמן לשלווה ולחיבור עם הרצון העמוק והייעוד הפנימי שלנו מבלי להסתחרר יחד עם כל האנדרלמוסיה שמסביב?

לחיות בזכות ולא בחסד

יש מושג בתורת הקבלה הנקרא "נהמה דכיסופא" (לחם של בושה). פירוש הדבר הוא שכאשר האדם מקבל תרומה מאחרים הוא מתבייש בה, בעוד שאם הוא מקבל שכר תמורת עבודתו ההנאה שלו גדלה פי כמה. חכמנו ז"ל בטאו את ההבדל באמרה המוכרת "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חברו".

הצורך לחיות בזכות ולא בחסד, הוא אחת מהסיבות שבגללן ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. שלא כמו על המלאכים, על הנשמות שלנו הוטל להיכנס לתוך גוף גשמי ולרדת לעולם הזה תוך התמודדות עם כל הקשיים והניסיונות שבדבר, כל זאת כדי שהאדם יוכל לצבור לעצמו זכויות על ידי בחירתו במעשים טובים – מתוך רצונו של האלוקים להיטיב עם ברואיו ולהעניק להם את טובו בזכות ולא בחסד.

הנשמה מול הגוף

הנשמה והגוף מהווים למעשה שני ניגודים, כי בעוד שהנשמה שואפת להשיג את ייעודה על ידי מעשים, הגוף החומרי תאב דווקא להישגים ולהצלחות שינעימו לו את החיים.

יוצא אם כן, שמבחינת הנשמה צרכי הגוף יכולים להסתכם במה שדרוש לקיומו התקין בלבד, כאשר המטרה האמיתית מבחינתה היא צבירת זכויות באמצעות המעשים. לעומת זאת, מבחינת הגוף המצב הפוך לחלוטין: המעשים הם האמצעי להביא הנאות ועינוגים גופניים.

עצם מלאכת האכילה תהפוך בסופו של דבר גם היא לעשייה רוחנית

כאשר מודעים להבדל התהומי שבין הגוף לנשמה, מבינים שהשאיפה הגדולה ביותר של האדם הרוצה להתקרב אל השם יתברך, היא להגיע למצב של שבירת התאוות. בעל התניא כותב שישנם צדיקים שהגיעו לדרגה בה הם אינם חשים כלל בתאווה גופנית כלשהי. הדרך להגיע לדרגה הזו או לפחות להתקרב אליה היא על ידי עשיית כל דבר ל"שם שמיים", כלומר גם כאשר מדובר בצרכי הגוף, אם האדם יזכור תמיד שהוא אוכל לצורך קיומו בלבד ושקיומו דרוש אך ורק בכדי שיוכל להגשים את העשייה שהיא ייעודו האמיתי בעולם הזה, אזי עצם מלאכת האכילה תהפוך בסופו של דבר גם היא לעשייה רוחנית ותגרום לו לתחושת סיפוק ואושר רוחני גדול כל כך, עד שההנאה הזו תאפיל לחלוטין על ההנאה הגשמית של הגוף מעצם האכילה.

ואכן, כאשר האדם מתמלא בסיפוק רוחני, אזי תאוותו החומרית הולכת ודועכת מכיוון שלא ניתן לחוות סיפוק רוחני ותאווה חומרית בו זמנית. כל אחד יכול להבחין בכך גם על עצמו, בזמן שאנחנו מלאי סיפוק אנחנו מרגישים פחות את הרעב התאוותני, ולהפך כאשר אנו נמצאים במצב רוח גרוע הצורך שלנו בסיפוקים גשמיים הולך וגדל בהתאם. הרמח"ל בספרו המפורסם, דרך ה', מתאר תהליך זה במילים הבאות:

"ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלמות המתועד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלמות, ונדחה ממנו ח"ו."

חיים של לחץ

ואיך כל זה קשור לאורח חיים לחוץ?

כאשר אנו באים מתוך תפיסת עולם שאומרת שהחומריות אינה אלא אמצעי לרוחניות, גורם לנו הדבר להסתפקות במועט מבחינה חומרית, מה שמביא אותנו לתחושת ביטחון ושלווה שמפנה לנו את הראש מהעיסוק בחומר לעיסוק במטרה האמיתית של חיינו, עשיית הטוב והישר מתוך תחושה של כל המרבה הרי זה משובח.

סיפוק ואושר עשוי היה להיות הרגש הזמין ביותר לו רק היינו אכן מסגלים לעצמנו אורח חיים כזה של עשייה, אולם כאשר אנו נסחפים אל תוך החמדנות של העולם שמסביב ובמקום להשיג על מנת לעשות אנו עושים על מנת להשיג, לא רק שאנו במו ידינו מפספסים את ההזדמנות שניתנה לנו ליהנות מהדרך אל המטרה, דהיינו מהמעשים, אלא שגם ההנאה החומרית מתבררת לנו כמוגבלת ביותר.

כך יוצא שלעיתים הרדיפה החומרית גורמת לנו דווקא יותר כאב מאשר הנאה, כי בעוד שההישג הרוחני נתון לבחירה חופשית וביכולתו של האדם לבחור בין טוב לרע בכל עת, היכולת להגיע להישגים חומריים אינה מובטחת כלל ועיקר. עקב כך הסגידה להישגים חומריים עשויה לגרום לאין ספור אכזבות וחרדות כתוצאה מהפסדים ואובדן, הפוגעים באופן ישיר בבריאותנו הנפשית והגופנית. לעומת זאת, ההישג הרוחני שלא תלוי בתוצאה, הנמצא לחלוטין בשליטת האדם והיכולת ליצור ממנו סיפוק והנאה, הוא בלתי מוגבל "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

אם נלמד לאכול על מנת לעשות ולא לעשות על מנת לאכול, אולי כבר לא נזדקק יותר לבני שבט האוקינאווה כדי להבין את סוד אריכות הימים וחיי הרוגע.