לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אוכל לנשמה

אוכל לנשמה

בקבוק יין יקר וטוב שקיבלנו במתנה, גרם לי להיזכר בחלק מאוד מוזנח בחיים שלי – הנשמה שלי.

מאת

אתם נוסעים על 120 באוטוסטרדה של החיים, ומרגישים נפלא. אתם יכולים להשיג כל הנאה שקיימת, בתשלום מתאים – וכמו שאומרים, כסף יכול לקנות היום כמעט כל דבר. בכל פנייה בדרך יש עוד דברים לקנות: עוד מעמד, עוד כסף, עוד אוכל – כל מה שתוכלו לרצות אי פעם, ובשפע.

החיים נהדרים כל כך שאנחנו כמעט לא מבחינים בשלט קטן – שנמצא הרחק בהמשך הדרך. על השלט כתוב: סוף.

ככה זה. גם כשהחיים הם כמו שאנחנו רוצים שהם יהיו - חוויה טובה וארוכה - המוות שאחריהם הוא לנצח. לפי הדרך שבה רובנו חיים, אפשר לחשוב שאנחנו אלמותיים. בין כל התשוקות שלנו, כל המאמצים שלנו לחיות בנוחות וכל השתקת החרדות שלנו, מה הפלא שאין לנו זמן לחשוב על החלק הכי חשוב שלנו – הנשמה? אנחנו עשויים להצליח להתעלם ממנה כשאנחנו במרוץ החיים, אבל לא נוכל להתעלם ממנה כשנעזוב לבסוף את הגוף מאחורינו; לאחר המוות.

נשמה, אמרת? הנשמה אף פעם לא הופיעה בספר הביולוגיה של מט"ח. אי אפשר למדוד אותה בבדיקות דם. גם לא רואים אותה בסי.טי... ולמרות זאת רובנו, אם לא כולנו, מודעים לכך שיש לנו נשמות. א-לוהים העניק לכל אדם משהו א-לוהי, החלק בנו שמחפש תמיד הנאות רוחניות – כמו נתינת צדקה – שבאות על חשבון הנאות חומריות.

היינו מצפים שהנשמה היקרה והקדושה הזאת תרומם אותנו מעלה למצב קבוע של כמיהה רוחנית. אבל זה לא ממש עובד כך. א-לוהים הכניס את הנשמה לתוך גוף ארצי וגשמי – והשאר היסטוריה. טלוויזיה ברוחב שני מטר וגיבובי המילים של הקומדיה המתנגנת ברקע, מונעים מאיתנו להתמקד בתמונה הגדולה - והנצחית.

רוב הזמן, אנחנו עסוקים במלחמת הקיום היומיומית. אז איך אפשר לתת לנשמה שימוע הוגן?

יש רגעים שבהם מתברר לכל אדם חושב שמטרת החיים היא הרבה יותר עמוקה – לפעמים בזמני משבר, ולפעמים לאחר שאלה של ילד חכם וסקרן מהרגיל. אבל רוב הזמן, אנחנו עסוקים במלחמת הקיום היומיומית. אז איך אפשר לתת לנשמה שימוע הוגן?

ובכן, אפשר על ידי התבוננות בשלט הקטן שבסוף הדרך.

הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) מסביר: הקיום שלנו בעולם הזה הוא הכנה לעולם הבא, שבו נקצור את השכר הנצחי הגדול ביותר: קרבת א-לוהים. במלים אחרות, מטרת החיים היא החיים שלאחר המוות.

יין טוב

איך זה עובד במציאות?

ביום ממוצע אני מוצאת את עצמי מעורבת בפעילויות רבות. כמה מהן ארציות למדי; אחרות אולי קטנוניות לחלוטין; וכמה מהן עשויות להיות משמעותיות. אני יכולה להתחיל את היום בטיפול בילדים שלי (משמעותי), ואז ללכת לקנות במכולת (ארצי), ואז להיכנע לפיתוי לבדוק אם יש משהו חדש בחנות הבגדים (קטנוני).

אם אסתכל על חתך של החיים שלי, האם אוכל לומר בכנות שאני ממלאת את מטרת קיומי? אולי חלק מהזמן. בהחלט לא רוב הזמן. אני יכולה להצדיק את עצמי באמירה שאני שואפת להתקדמות, לא לשלמות. אני פשוט עושה את הכי טוב שאני יכולה, וכל עוד אני ממשיכה לטפס כלפי מעלה, אני בסדר.

אבל כאן נמצא הבלוף: בסופם של חיי (מלאי הכוונות הטובות), יגיע תורה של הנשמה שלי להתייצב ולעמוד לדין. לאחר תקופת חיים של קנייה במכולת, נסיעות לקניון, אוכל טוב ושאר ההנאות החושיות… איך תדע הנשמה שלי להעריך את קרבת הא-ל?

חוויה שעברתי לאחרונה העניקה לי הבנה חדשה.

אורח שהגיע לשבת נתן לנו שני בקבוקי יין יקר וטוב. בעלי ואני לא מאלה ששותים יין, אבל לאחר שהתחיל האורח שלנו לתאר כמה היין הזה מיוחד, רצינו לטעום. הוא מזג בהתרגשות כוס לכל אחד מאיתנו, ואנחנו טעמנו באופן חד פעמי. לאחר ההלם הראשון, כל מה שיכולנו לעשות זה להתאפק מלפרוץ בצחוק! היין היה פשוט מגעיל! ובכל זאת, החבר שלנו, אדם שמבין ביין, נהנה ממנו מאוד.

רוחניות דומה במידת מה ליין טוב. אנין הטעם, שרגיל לפתח את הטעם הרוחני שלו, יתענג על הרוחניות שלו – בעולם הזה, כמו גם בעולם הבא. אבל הטירון, שעובר את החיים בפזיזות, ולעולם אינו עוצר לחשוב על הנשמה הא-לוהית – איך הוא יכול לצפות ליהנות מרוחניות בעולם הבא?

יש שאומרים, שגן העדן או הגיהינום שלאחר המוות, יהיו בעצם עניין של תחושה - תחושתה של הנשמה בעולם רוחני לחלוטין. תחושה זו תלויה באופן המסע של הנשמה בחיים. לאדם אחד, חוויית השהות בנוכחותו המתמדת של א-לוהים היא הנאה שלא תיאמן (גן עדן אמיתי!). אדם כזה הזין את נשמתו כל חייו וטיהר אותה, והוא נהנה סוף סוף מהשכר על מאמציו. אדם אחר, לעומתו, נמצא בצער נוראי. הוא לא רכש כל ניסיון קודם עם א-לוהים, הוא התעלם מהנשמה שלו כל חייו. השהות בנוכחות הא-ל זרה לו, לא רצויה ומבלבלת – ממש גיהינום.

כלים פרקטיים

רוב האנשים היום מומחים בהזנת הגוף הגשמי שלהם. אנחנו רעבים? אז אנחנו אוכלים. צמאים? אנחנו שותים. אנחנו לא מאושרים? אנחנו אוכלים, שותים, קונים, מתפרצים על אחרים, או הולכים לפסיכולוג. בא לנו לברוח מהכל? רואים סרט. צריכים ריגושים? עולים על רכבת הרים.

אין ספק שכל עוד מדובר בצורך גשמי, קל למצוא אותו. אתם יכולים לדמיין מישהו אומר: "קשה לי להתחבר לצד החומרני שבי"? – תראו לו את הדרך לקניון הקרוב, וזה יפתור את הבעיה. אבל כשמגיעים ל"איך אני יכול להתחבר לנשמה שלי?" התשובה הרבה פחות ברורה. אז הנה כמה דרכים שמצאתי כדי להגביר את המודעות הרוחנית שלי – בדרכים חזקות ומשמעותיות.

לימוד

למדו לבד או עם שותף. תעשו את זה בטלפון או פנים אל פנים. בכל הערים הגדולות יש שיעורי ערב למבוגרים, וארגונים שמקשרים בין אנשים שרוצים ללמוד תורה בטלפון.

אם אתם כבר לומדים, אבל מתקשים להתחבר לאני הפנימי שלכם, נסו ללמוד משהו אחר, או עם מישהו אחר. כמו שכתוב במשנה: "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ".

הקשבה

לא יכולים לצאת, או למצוא זמן ללמוד? אז נצלו טוב יותר את זמן ההאזנה לתקשורת יחד עם עבודות הבית שלכם. יש משהו שמתאים לכל אחד – מרצים מצחיקים, מרצים רציניים, וכל נושא תחת השמש – היסטוריה, פילוסופיה, שלום בית, חינוך ילדים... רק תבקשו. תוכלו למצוא באינטרנט, בחנויות, או לשאול אותן מחברים. זה לא נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה; זה נכנס בשתי האוזניים, ישר לנשמה.

מדיטציה

לסוג המדיטציה שאני מתכוונת אליו אין שום קשר לגורו או יוגה. זאת פשוט ישיבה שקטה וניסיון לבלום את שאון החיים, מאמץ ליצור קשר עם הרוחניות. אפשר לעשות את זה בכל זמן במשך היום או הלילה, בכל תנוחה שהיא, ולאמץ לשם כך כל סוג של טכניקה. המטרה שלי במדיטציה היא לקחת נשימה עמוקה – לחסום את החומרי ולהטעים את הנשמה שלי טעימה קטנה של רוחניות, לאחר שהתעלמתי ממנה במשך זמן רב כל כך.

גיליתי את הדבר הבא: חומרנות ועבודה רוחנית פועלים ביחס הפוך: ככל שהאדם מעריך יותר את החומריות, ככה הוא (או היא) מעריך פחות את הרוחניות, ולהיפך. אז, ברגע שאנחנו מתחילים להטעין את עצמנו ברוחניות, אנחנו כבר לא זקוקים לפתרונות של פלסטרים חומריים, שבהם אנחנו משתמשים בטעות תוך ניסיון למלא את החבית-ללא-תחתית שלנו. למעשה, אנחנו מגלים שהחבית חסרת התחתית הזאת היא בעצם הנשמה הרוחנית שלנו, שזועקת למעט מזון. ולחשוב שניסינו להאביס אותה במותגי אפנה ובעוגות קצפת!

אז צאו לדרך – תאכלו, תשתו, ותיהנו מהחיים. אבל תעשו לעצמכם טובה, כזאת שתעמיד אתכם במקום טוב להרבה מאוד זמן (להכי הרבה זמן שאפשר - לנצח): תנו לנשמה שלכם שעת פינוק אמיתי, היום. ניסיתי את זה, והתחושה היא ממש משכרת. כמו יין טוב. כלומר… כמו שמספר ידידי אנין הטעם.

16/6/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) שבי, 4/7/2013 19:24

טעם החיים!

בתור אחת שכתבה מאמרים, אני יודעת כמה מזיעים עד שמאמר יוצא טוב... והמאמר שלך פשוט נפלא ומעורר!! שתזכי לחזק ולהתחזק עוד!

(5) אנונימי, 28/3/2007 03:11

מאוד מאוד אהבתי את המאמר

קיבלתי נקודות ראות חדשות ואת אלה שהיו לי התחזקו .למשהי חילונית כמוני זה תענוג וקריאה בצמא
תודה רבה
ויוי

(4) אדי, 20/8/2006 23:30

קודם כל תודה על המאמר, מעניין ומפרה את הדעת.
לאריה (מס' 3): מה שאתה מבקש נשמע כמו איזה מתכון או משהו. אין דבר כזה לשכוח את הצורך הרוחני: או שאתה זוכר אותו או שהוא מזכיר לך ששכחת...

(3) אריה, 9/8/2006 12:39

ישר כוח עונג אמיתי לחיים בעלי משמעות. השאלה: מה עושים כדי לא לשכוח גם מחר וגם לאחר מכן?

(2) אחת, 7/8/2006 10:01

אני ינסה להפנים את זה,

בד"כ קוראים דברים כאלה ולא מפנימים אותם כ"כ,
והמאמר הזה כמה שהוא פשוט ונכון, ממש אהבתי את זה.
אני מסכימה עם כל מילה,
תודה רבה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub