לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חלומות על היטהרות

חלומות על היטהרות

ההליכה למקווה הפכה לאובססיה. רציתי בכך, גם אם לא ידעתי מדוע.

מאת מרים סגן

אני מתגוררת בצד המערבי, הלא אופנתי, של סנטה פֶה (ניו מקסיקו, ארה"ב), בשכונה קטנה וחסרת יחוד. בתים לבנים וחצרות מטופחות, בהן צומחים פרחי נוי, ובתים מוזנחים, שהדשא גדל בחצרותיהן פרא, ומושלכים בהן חלקי מכוניות. אנשים זקנים עומדים בהן ומשקים את המדשאות בצינורות. בכל בית יש כלב, וכל כלב נובח עליי כשאני עוברת ברחוב. המבקרים העיקריים כאן, הם אור הירח ושיכורים שיוצאים מחנות המשקאות. אף אחד כאן לא יזכה בלוטו.

ולמרות הכול, יש ברחובות האלה להט דתי. שכנתי המבוגרת, גרייס סי באקה, עונדת סיכה של הבתולה מגוואדלופה, קדושה קתולית מקסיקנית. בחלונות רבים עומדים פסלי קדושים קתוליים מעוטרים במחרוזות תפילה. במורד הרחוב נמצאים בית ספר לריפוי הוליסטי, וכנסיה ספרדית, ובפינה ניתן להבחין בבעלי, רוברט, נוהג בג'יפ צ'רוקי שזגוגיתו הקדמית סדוקה. הוא כהן דת זֶן בודהיסטי, ראשו מגולח והוא עונד צמיד חרוזים בודהיסטי.

מעבר לפינה

מעבר לפינה, ברחוב פרנקלין, ניצב ביתה של המורה לעברית שלי. כשאני הולכת על המדרכה, אני יכולה לחוש ברוח התפילות שעולות מהאספלט כמו ערפל דק אחרי הגשם. לבי פועם בחוזקה כשאני עולה בשביל לביתה ונוקשת על הדלת. במטבח הזה, על שולחן מכוסה שעוונית מיושנת בדוגמת תחרה, למדתי את הפעלים העבריים וכיצד להדליק נרות שבת. דאגתי לשלומן של נשותיו של יעקב, ולאחותי רחל. למדתי אלף-בית שנשכח בעבר.

גידלו אותי באמונה, שעל אף היותי יהודיה, עניין נחשב כשלעצמו, הדת אינה אלא אמונות טפלות ובורות. אבי העביר לי את המסר הבא: אלוקים נועד לילדים ולמפגרים, אין כזה דבר, והחשוב ביותר: אבי הוא זה שמחליט במה להאמין. בלי אלוקים, בלי רב, בלי בית כנסת, סמכותו הרוחנית של אבי במשפחתנו הייתה מוחלטת. הוא שלט בכול, והוא הכריז: את אתיאיסטית.

לא העזתי להמרות את פיו עד גיל ארבעים כמעט. אט אט התחלתי לחוש משיכה לדת. התקנתי מזוזה על משקוף הסטודיו החדש שבניתי. סיפרתי לחברתי קרול שאני כמהה למשהו יהודי. כשהיא סיפרה לי שאישה חסידית מלמדת קבלה מעבר לפינה, פשוטו כמשמעו, ידעתי שעליי ללכת וללמוד אצלה. כשהתקשרתי ליהודית וסיפרתי לה כמה מופתעת הייתי, היא אמרה: "כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע".

התחלתי לחלום. אני רואה אותיות, גדולות וכהות, עולות ובאות מתוך שערים, ברגע בו אני עוצמת את עיניי.

מהרגע שהתחלתי ללמוד את האלף-בית העברי, התחלתי לחלום. אני רואה אותיות, גדולות וכהות, עולות ובאות מתוך שערים, ברגע בו אני עוצמת את עיניי. אני קוראת כל מה שאני יכולה להשיג על יהדות, פמיניזם, נשים ורוחניות. אני מנסה למצוא לעצמי מקום בשבט, שבעבר חשתי שנועד לגברים זקנים בטליתות, ושאין בו מקום עבורי. רעיון המקווה, מקווה מים, חוזר ועולה שוב ושוב. יש בו את האות מ"ם החביבה עליי. ככלות הכול, שמי מרים, ויש בו שני מ"מים ובאר מרים הוא מקור מים, מקור להשראה, לריפוי, שמלווה אותי בכל אשר אלך.

לאחר שיעורי העברית, לוקחת אותי יהודית לחצר האחורית שלה, להראות לי משהו. אנו עוברות בשביל צדדי, שבסופו היא פותחת לי דלת למה שנראה לי קודם לכן כחממה. בפנים ישנו מקווה, בריכה שנועדה רק לי. זהו המקווה היחיד בניו מקסיקו, אולי היחיד בטווח של 1,500 ק"מ. והוא נמצא ממש מעבר לפינה.

אני חוזרת הביתה וחושבת: "אני צריכה להיכנס לעניין". זה הפך לאובססיה. אני רוצה בזה, ואין לי מושג מדוע. אני מתחילה לחלום על המקווה, והחלומות דבקים בי ואינם מרפים. לבסוף אני אומרת ליהודית: "אני רוצה להיכנס למקווה". אני יודעת שיש בוודאי המון חוקים, וכך הוא. היא אומרת לי לקרוא ספר על הדרך בה יש לטבול. אני מתחילה לקרוא. אני יודעת שעליי לחכות למחזור שלי, אך לא קולטת שעליי להתנזר מקשר אינטימי למשך שנים עשרה ימים לפחות.

אור כחול

אני שוכבת לצדו של בעלי. אני אומרת לו שלא אעשה את זה, זה מגוחך. אבל הוא זה שמעודד אותי לעשות זאת, ואני מתעקשת לעשות זאת כראוי. זהו אדם שמגלח את ראשו, יש לו שם יפאני, והוא ישב בעבר שבוע ימים בישיבה מזרחית מול קיר. הוא מאמין בכוחם של טקסים. גם הוא היה פעם ילד יהודי מניו-ג'רסי. הוא תמיד ראה את האובססיה היהודית שלי בחיוב. נדמה כאילו הוא מאמין אף יותר ממני, שזהו הדבר הנכון עבורי. "שנים-עשר יום", אני אומרת לו, ומקווה באיזשהו מקום שהוא יתעקש ויכריז שאני מושכת עד כדי כך שאינו יכול לעמוד במשימה. אבל הוא אומר לי שזה בסדר גמור מצדו.

אני לא אוהבת את ימי ההפרדה בינינו, ולא למדתי הרבה מהתקופה הזאת, פרט לדברים הרעים שכבר ידעתי: אני נזקקת ותלותית, ופוחדת לצאת החוצה. אני לא עושה את זה בשביל הנישואין שלי. ככלות הכול, אנחנו יחד כבר שתים-עשרה שנים, יש לנו בת, ועברנו יחד מחלה, ומוות ומשכנתא. והחשוב מכול: אף על פי שרוברט שהה מדי פעם במנזרי זן ויש בינינו כל-כך הרבה שוני, למרות הכל בחרנו דרך משותפת ללכת בה.

כך שאני ממשיכה בדרכי – לא רק למען נישואינו, כי אם למען עצמי. לפחות הפסקתי לחלום מדי לילה על מקווה שאיני יכולה להיכנס אליו. כשמגיע הלילה המתאים, אני טובלת ממושכות באמבטיה, מקרצפת את גופי בליפה ואת פניי בתחליב ניקוי יוקרתי. אני נחה ומתבטלת. קרני השמש השוקעת נוגעות בחלון האמבטיה. אני הולכת לשיעור הקבלה בבית הכנסת, חוזרת הביתה ולוקחת מגבת, ואז נוהגת למקווה. השעה עשר בלילה, ואני לא הולכת ברגל בשכונה בשעות אלה. אני שרה לעצמי בטויוטה הכחולה שלי, מחוץ לבית, מחוץ לזמן, בחסות החשיכה.

אני טובלת תחת המים שוב ושוב. עכשיו אני צוחקת, מתלבשת, וחוזרת הביתה.

נדמה שאור כחול זורח בחלל המקווה. אני יורדת בסולם אל הבריכה. כמעט שאינני יכולה לנשום לאחר הטבילה הראשונה, לבי פועם בעוצמה, ריאותיי כאילו רוצות לנשום מים ולא אוויר, הכול הופך כחול. אני מלאת שמחה – זה אמיתי. אני בבריכה, הבריכה בתוכי, לכאן אני שייכת. יהודית מחזיקה צעיף מעל לראשי, ואני חוזרת אחריה על מילות הברכה. ראשי ריק, לא הייתי יכולה לעשות זאת בעצמי. אני טובלת תחת המים שוב ושוב. עכשיו אני צוחקת, מתלבשת, וחוזרת הביתה.

זהו ראש חודש אלול, החודש שבסופו חל ראש השנה. הלבנה אינה נראית בשמיים. עשיתי זאת כדי לציין את השינוי שעברתי בחיים. עשיתי זאת משום שקיוויתי או ידעתי בלבי, שיש מקום עבורי, כאישה, בין יהודים. בריכה זו בביתה של יהודית, שסימני הגשם של ניו-מקסיקו ניכרו עליה, הייתה השער שלי, ההתחלה.

טבלתי בבריכה, באות מ"ם, בשמיים הכהים, נטולי הירח, ובשם שלי.

*קטע מתוך הספר: Total Immersion: A Mikvah Anthology בעריכת רבקה סלונים.

 

25/11/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) ש.ת., 26/11/2012 09:45

המקווה הוא המקום הכי טהור שיש

בכל מקום שאני שם זה מרגיש הכי טהור והכי נקי שיש. זו בין המצוות הכי מדהימות שיש לאישה. תודה רבה לך ה'!!!

(1) אנונימי, 27/11/2005 15:02

גם אני התחלתי לחזור ליהדות דרך המקווה

פעמים רבות נראה לי שהטבילה במקווה היא זו ששטפה מעלי את קליפות הטומאה וטמטום הלב בם נשמתי היתה מכוסה.
ורק לאחר טבילות חודשיות קבועות במקווה נשמתי היתה די נקיה על מנת לרצות לחזור בתשובה:
הרגשתי שאני מאד רוצה לשמור תורה ומצוות!
להשתייך לעם היהודי על כל המשתמע מכך.
וזה בהחלט חסד עצום שה' עשה איתי.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub