לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חסד של (א)מת

חסד של (א)מת

המתת חסד, נושא רגיש ומהותי שכדאי להשקיע בו מחשבה ולהעלות כמה שאלות עקרוניות אל פני השטח.

מאת מאיר לופיאנסקי

משמעות המושג חסד, היא נתינה למילוי צורך של מישהו אחר. הצורך המדובר יכול להיות גשמי או רוחני, והחסד יכול להיעשות על-ידי חלוקת סלי מזון למשפחות ברוכות-ילדים או צרות, או על-ידי חיוך לאדם הזקוק לעידוד – כפי שתומצת בתלמוד הבבלי "טוב מלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב [=עדיף זה הגורם לחברו לחייך, מהנותן לו כוס חלב]". הביטוי "חסד של אמת", דהיינו החסד האמיתי והאופטימלי, מתייחס לחסד שאנו גומלים עם המת כאשר אנו מתעסקים עם צרכיו וקבורתו. חסד הוא נתינה לשם נתינה, ואין בו שיקולים מסוג "שמור לי ואשמור לך", שכן כאשר גומלים חסד לאדם שכבר אינו בן החיים, אין לנו שום אפשרות של קבלת החזר על הטובה שעשינו.

משמעות המושג מוות, היא לקיחה של החיים. לעומת המושג חסד, המוות לא נחשב לתופעה רצויה במיוחד. למוות אין תורים משתרכים ליד הקופות, 'מוסף השבת' של גלובס לא כלל אותו ברשימת המתנות המומלצות לחג, וגם איש ה'חברה-קדישא' לא מעורר בנו תחושות נוסטלגיה חלומית. ובכלל, לא נעים לדבר עליו ואפילו לא להיזכר בו.

אולי בגלל השוני התהומי בין שני המושגים, הביטוי 'המתת חסד' מצלצל לרבים ללא ספק כאוקסימורון (=ביטוי שפרטיו סותרים זה את זה), היות שקשה לנו להניח שאפשר לגמול חסד באמצעות המתה.

כמובן שניתן להתגבר על ה"קשיים הלשוניים" המורים על הסתירה באמצעות שימוש במונח המדעי להמתת חסד – "איתנזיה", אבל בבסיס העניין עדיין נותרת בעיה לא פתורה, העולה בכל פעם מחדש לכותרות ויוצרת פולמוס סביב נושא המתת החסד.

שאלות פתוחות

במדינת ישראל, כמו בשאר מדינות המערב, הדיון התקשורתי בנושא המתת החסד הופך במהרה לוויכוח בין שתי דעות קיצוניות – הדעה הליברלית והדעה השמרנית, כשה'ליברלים' מצדדים בהתנתקות, ממכונת ההנשמה כמובן, וה'שמרנים' בהימנעות.

נראה כי בימינו, ימים בהם לכל אדם יש דעה מוצקה בכל נושא שהוא, קל מאוד לבחור את אחד מן הצדדים המצוטטים בתקשורת ולדבוק בו – אך כאשר מדובר בנושא מורכב ובעייתי כמו המתת חסד, נושא אשר השלכתו על זכויות האדם וחייו מרחיקות לכת, כדאי להשקיע מחשבה נוספת ולהעלות כמה שאלות עקרוניות אל פני השטח, לפני שמחליטים על דעה זו או אחרת.

האמנם מניעת חיים מאותו אדם הנוטה למות היא מעשה שכולו טוב, ואף שקול לגמילות חסדים? או שמא הינו רצח ככל הרציחות? למרות שייתכן ולמבצע יש גיבוי חוקי או חברתי.

האם הרופא שמנתק את מכונת ההנשמה הנו רוצח או גומל חסדים? האם אמורה משפחת האדם המומת לשלוח לו פרחים ביום השנה להמתה? או שמא מדובר בפושע שרגלינו לא תדרוך על מפתן מרפאתו? ומה לגבי המת עצמו? מה הוא אומר על כל מה שקרה, כעת לאחר המוות כשהוא מבין את הצד השני של המטבע, האם רוצה הוא להתחרט?

גם בין המצדדים בהמתת חסד, הרבה שאלות ופרטים נשארו בלתי פתורים.

המותר לנתק אדם בידיים ממכונת ההנשמה או אולי רק לא לחבר אותו בחזרה כאשר נותק מסיבה כלשהי? האם 'המתת חסד' מתייחסת אך ורק לחולה סופני או שמא תקיפה גם לגבי חולה במחלה 'רגילה' שסובל ייסורים קשים במיוחד וסיכוייו להחלים זעירים? האם קרובי המשפחה רשאים להחליט או רק לייצג את דעתו של החולה, או שמא הם לא מהימנים?

כל כך קשה ההכרעה בשאלות הללו ועדיין לא גמרנו. מי הוא זה שיינתק בפועל? הרופא, בן-משפחה, עורך-הדין, שופט או אולי מחלקת ההוצאה-לפועל? ומה בדבר חולה נפש הסובל ייסורי נפש נוראיים? האם גם אותו מותר להמית? ומה נאמר לאותו אדם שחייו הם מעגל אין-סופי של מצוקה וכאב כלכלי, נפשי וחברתי ומבקש לסיימם? האם נתיר לו?

לא אנסה לענות על כל השאלות הנ"ל אם מפני קוצר הנט ואם מפני טורח הקורא ואם בגלל בורותי בעניין הגדול הזה. אבל אחרי הכול התשובה הישירה לבעיה הזאת נתונה לשאלה העקרונית והבסיסית: של מי הם החיים הללו? מי נתן לנו אותם? ומי לוקח אותם?

במשנה בפרקי אבות (פרק ד, כב) מופיעה הפסקה הבאה: "על כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד, על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת". ובכך בעצם ענתה לנו המשנה חד משמעית: החיים עצמם לא נתונים לבחירתנו ואינם בבעלותנו, וככאלו, אין לנו את האפשרות להחליט אם להיות או לא להיות. וכאן יש להוסיף, כי הדברים האלו אינם אמורים אודות המעשים שלנו במהלך החיים עצמם, שבהם ניתנה לנו זכות הבחירה בין טוב לרע.

לא, אני ממש לא רוצה להוציא הלכה פסוקה מהמשנה הזאת וגם לא לרמוז לכיוונה, אבל המשמעות העקרונית אחת היא. מי אשר יכול לדון דיני נפשות שכאלו, צריך להעמיד את שיקוליו לא אל מול הערכים החברתיים המשפטיים והחוקתיים אלא אל מול רצונו של מי שנתן וציווה לנו את החיים.

***

מאמרים בנושא קרוב:

הטרגדיה של "מיליון דולר בייבי"
המנצח הגדול של האוסקר פוגע בבטן הרכה של סוגיות הערך עצמי וערך החיים.

 



 

 

מותה של טרי שיאבו, אפילוג
מותה של טרי שיאבו, מטשטש את הגבול בין רפואה למוסר ובין חיים למוות, ומהווה נקודת מפנה מטרידה בחברה האמריקאית.

 



 

 

30/7/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) יעל כץ, 14/1/2006 12:13

צינור לחיים ולמוות

לקריאה נוספת, הייתי ממליצה על הכתבה באתר "פזל", שעניינה חקיקת חוק החולה הנוטה למות בישראל:

http://www.notes.co.il/uripaz/15672.asp

(4) קובי, 27/10/2005 10:59

אדיר וכביר

מאמר חשוב אם הרבה נקודות למחשבה, חזק ואמץ, מחכים למאמר הבא.

(3) רונית, 2/8/2005 08:35

לחיים ולא למוות

לקריאה נוספת ראו:

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-3765-00.html?tag=16-34-48

(2) חיה, 31/7/2005 07:47

מעניין ועשיר

יישר כח על הכתבה היא מלאת תוכן ועשירה עם הרבה חומר למחשבה לא נראה שהבנתו של הכותב לוקה בחסר כמו שהוא מעיד על עצמו
תודה ומחכים לכתבה הבאה בקוצר רוח

(1) שלמה מוזזזזלמן, 31/7/2005 07:24

אחלה מאמר

מאד מסכים עם מה שכתבת הכתיבה שלך מצויינת

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub