לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




11 חודשי הקדיש שלי

11 חודשי הקדיש שלי

כיצד אמירת הקדיש על אבי שינתה את חיי.

מאת

אבא שלי, הרמן וייסמן, היה אדם צנוע, אך גם מלא שאיפות, בעל אומץ שקט והחלטיות עוצמתית. הוא שרד את הפוגרומים ברוסיה, כאשר אביו נרצח לנגד עיניו; הוא נמלט מרוסיה עם אמו ואחיו; סבל מעוני קשה, עבד שעות ארוכות ומפרכות בתקופת הלימודים שלו; לחם בגבורה ובענווה במלחמת העולם השנייה; היה שחקן, מחזאי ופרופסור באוניברסיטה. בתחילת מחלתה הקשה של אמי, כולנו היינו ילדים צעירים, הוא טיפל בנו לבד, ובו בזמן דאג לכל צרכיה של אמנו וטיפח קריירה מוצלחת.

בגיל 93, הוא היה הרבה יותר צעיר בשכלו וברוחו, מכפי גילו האמיתי. הוא כתב מחזות בחריצות רבה, זכה בפרסים על מחזות שכתב, וזכה שמחזות שלו יועלו על במותיהם של תיאטראות מפורסמים.

ביום שלישי אחד, השתנו לפתע חייו וחיינו. העוזרת שהייתה מבשלת ומנקה אצלו בבית מצאה אותו מבולבל, חולמני, עם סימני חבלה בראשו. הנוירוכירורג הבכיר שבדק אותו בבית החולים, נתן לנו תמונה עגומה באשר למצבו (שטפי דם דו צדדיים במוח או קרישי דם מסביב למוח), ורמז שלא נותרו לאבי יותר משעות חיים ספורות. בסופו של דבר, הוא הצליח לשרוד עוד מספר חודשים, עד כ"ו באלול, בו הוא מעד בחדר השירותים ומת במקום.

ככל שאני לומד יותר על האלוקים ועל הדברים החשובים באמת בחיים, גוברת הערכתי כלפי הערכים שאבי העניק לאחיותיי ולי, וגם לילדינו. אבי העניק לי את מתנת הנדיבות שלו, את הענווה שלו, את החמלה שלו, את האומץ שלו, את כוח הסיבולת שלו, את עוז הרוח שלו, את נחישותו ועקשנותו לעשות את הדבר הנכון, את המחויבות הברורה שלו לערכי הצדק, ומעל לכל, את האהבה שלו.

אז כיצד אוכל לגמול לאבי על כל המתנות שהרעיף עלי?

ידעתי מעט מאוד על אמירת הקדיש או על חשיבות העניין, אולם קראתי כל מה שיכולתי אודות הנושא, ובמוחי צצו שאלות רבות. כיצד יתכן שהמשפטים המוזרים האלה בארמית, שלא מזכירים במילה את נושא המוות או האבל, יכולים להיות כל כך חשובים לצבירת זכויות עבור אבי בשמיים? ומה בדיוק הכוונה ב"צבירת זכויות" לעילוי נשמת אדם?

בעודי דן עם עצמי בשאלות האלה, הייתי נחוש להגיע לבית הכנסת לפחות פעם ביום במשך 11 החודשים הקרובים, כדי לומר את הקדיש.

מדי יום, הייתי צריך למצוא מניין הקרוב למקום עבודתי בניו-ג'רסי. תוך זמן קצר מצאתי את "קהילת פועל צדק", בית כנסת עתיק שנמצא במרחק שני רחובות מהמשרד שלי. חברי בית הכנסת היו כמעט כולם מהגרים מרוסיה ואוקראינה.

המניין הזה הסתדר לי עם תפילת שחרית. ועבור תפילות מנחה ומעריב, גיליתי את בית הכנסת "בית יבנה" באזור מגוריי. לא עבר זמן רב, עד שהתחלתי להכיר את המתפללים הקבועים בכל אחד מבתי הכנסת הללו, וגם את קומץ המתפללים האחרים שמגיעים כמוני כדי לומר קדיש.

לא הייתי בטוח שבאמצעות אמירה יומיומית של הקדיש, תהיה לי איזו השפעה על זכויותיו בעולמות עליונים

חיי החלו חגים סביב אמירת הקדיש. נאלצתי לקבוע את לוח הזמנים שלי בעבודה, את תאריכי הנסיעות שלי וכן את לוח הפעילויות החברתיות שלי, סביב הניסיון להגיע לפחות למניין אחד בכל יום. בהדרגה התחלתי להכיר את שלוש התפילות השונות, ובהמשך רכשתי לעצמי כזה בטחון, שאפילו לא התבלבלתי במניינים בהם התפללו בנוסחים שונים לגמרי: אשכנז, ספרד, נוסח האר"י ז"ל, נוסח עדות המזרח וגם הנוסח התימני.

 לא ידעתי מהי בדיוק הסיבה שגורמת לי להיות נחוש כל כך להמשיך ולהתמיד באמירת הקדיש, אבל זה היה נראה לי חשוב. ידעתי שיש לי משימה, להרבות בזכויות עבור אבי בשמיים – למרות שלא היה לי ברור מה משמעות הדבר, ושבכלל לא הייתי בטוח אם אני מאמין שבאמצעות אמירה יומיומית של הקדיש, תהיה לי איזו השפעה על זכויותיו בעולמות עליונים. עבור האדם שהעניק לי כל כך הרבה. למעשה הענקתי לו משהו שלא היה בכוחי לתת לו כל עוד היה חי. הרגשתי חיבור, קשר מיוחד, קירבה שכפי הנראה חסרה לנשמות של שנינו.

בהירות וחיבור

היו לי ספקות: האם זה אמיתי? היכן הראיות? זה טיפשי! אך מדוע לדחות משהו שמרגיש כל כך אמיתי, משהו שעמוק בפנים אני יודע שהוא משמעותי ואמיתי יותר מכל מה שקורה בעולם שבו אנו מרבים לתור אחר סיפוק ונחמה, אולם לעיתים רחוקות בלבד מגיעים לאושר אמיתי ומתמשך?

אמירת הקדיש, מדי יום ביומו, גרמה לי לאושר מהסוג שמגיע עם המתנה השמימית שניתנה לעם היהודי לפני אלפי שנים, הזכות להיות העם הקדוש; המתנה, הזכות והאחריות להיות אור לגויים; מתנת התורה, ספר ההוראות שמראה לנו כיצד העולם הרוחני מאיר את העולם החומרי – המתנה שמעניקה הגיון וסדר לכל חוסר ההיגיון והסדר שאנו חווים בחיי ביומיום שלנו.

במהלך נסיעת עסקים לוושינגטון, נכנסתי לבית הכנסת "קשר ישראל" בג'ורג'טאון. חברי הקהילה ורבם קיבלו את פניי בחמימות. מדובר היה בקהל מתפללים מעניין - סטודנטים ואנשי סגל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, אנשי עסקים בדרכם לעבודה, פנסיונרים מבוגרים שחולקים ביניהם את החדשות העדכניות שהתרחשו בשכונתם הקטנה, פוליטיקאים ובתוכם הסנטור ג'וזף ליברמן, וממש לידי, ישב אדם עם שיער ארוך מאפיר שנעל מגפי בוקרים. מאוחר יותר גיליתי שהאדם הזה, בעל החזות החילונית, הוא ליאון וייסלטיר, כותב הספר "קדיש", המפרט את ההיסטוריה של תפילת הקדיש, ונותן התייחסות מיוחדת לחוויה של אמירת הקדיש – ספר שבדיוק אז התחלתי לקרוא.

אחד המקורות הקדומים ביותר הקושרים את הקדיש לאבלים, הוא סיפור על רבי עקיבא, שהציל את נשמתו של אדם רשע שנגזר עליו דין גיהינום. אדם זה הותיר אחריו אישה הרה שילדה לו בן. כאשר גדל אותו הילד, רבי עקיבא לקח אותו לבית הכנסת ולימדו לומר קדיש על אביו. מאוחר יותר הופיעה בפני רבי עקיבא נשמתו של אותו רשע, והודתה לו על שלימד את בנו לומר קדיש, ובכך הציל אותו מהעונש הנורא.

גדול המקובלים, האר"י ז"ל, כותב שאמירת הקדיש עוזרת לרומם את הנשמה מרמה רוחנית מסוימת לרמות נשגבות ביותר של קדושה וטהרה.

 ברגע שהבנתי את חשיבות מעשיי, הרגשתי בהירות עצומה וחיבור חזק – למרות שלא יכולתי להסביר זאת לאף אחד, הרגשתי חיבור מיוחד לקומץ החברים החדשים שלי, האנשים שאיתם התפללתי, שלא היו זקוקים לשום הסבר. הם הגיעו לבית הכנסת בדיוק מאותן סיבות שבגללן הגעתי אליו אני – מאותה הסיבה שכך נוהג עם ישראל כולו מזה עידן ועידנים.

השלווה, הידיעה, ההבנה, הוודאות בנוגע לדברים שבאמת חשובים בחיים, הפכו מהצצה רגעית לשלווה קבועה בחיי – בין אם התפללתי ב"חב"ד" בקליפורניה; "ישראל הצעיר" בסנט לואיס; "בית תקווה" בפלורידה – שם אפילו לא היה מניין קבוע בימים כתיקונם, אך קיימו שם מניין במיוחד בשבילי במשך שלושת הימים בהם שהיתי שם לצורך פגישות עסקים במלון קרוב; ובית כנסת ספרדי קטן בשכונת נווה צדק בתל אביב. וכמובן, החביבה עלי ביותר, מתוך כמעט שלושים בתי כנסת שונים ברחבי העולם בהם התפללתי במשך 11 החודשים הללו, הייתה אמירת הקדיש בכותל המערבי. שם, בכל שעה ביממה יכולת למצוא סוגים שונים ורבים של מניינים, בהם תוכל לומר את הקדיש.

הקדיש האחרון

ואז לפתע פתאום, זה נגמר.

בכ"ו בתמוז, היום האחרון ל'חיוב' שלי (היה זה בשנה מעוברת), אמרתי קדיש בתפילת ערבית ב"בית יבנה", בתפילת שחרית בבית הכנסת "פועלי צדק", ובתפילת מנחה בבית הכנסת של "מרכז גארמנט" במנהטן, לא רחוק מהמקום שבו הייתי אמור לשאת נאום מרכזי באירוע גדול. עמדתי שם, באותו בית הכנסת, והתכוננתי לומר את הקדיש האחרון, בסופם של 11 חודשי האבלות על אבי.

כמעט כולם כבר סיימו לומר את תפילת "עלינו לשבח". נותרתי עומד על מקומי. הגיע הזמן.

יתגדל ויתקדש שמה רבא...

התחלתי לרעוד בכל גופי.

בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה...

חשתי שאני עומד לפרוץ בבכי בלתי נשלט

לא הייתי בטוח שאצליח לסיים את הקדיש. חולשה תקפה את רגליי. חשתי שאני עומד לפרוץ בבכי בלתי נשלט.

יתגדל ויתקדש שמו הגדול, בעולם אשר ברא כרצונו.

הצלחתי למלמל עוד כמה משפטים בשפה הארמית:

יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא... עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

צעדתי לאחור שלושה צעדים על רגליי הכושלות. קדתי קידה לשמאל, תוך ניסיון לשמור על שווי המשקל, עושה שלום במרומיו,

קידה לימין, הוא יעשה שלום עלינו,

קידה לפנים, ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

שלושה צעדים אחרונים לפנים, והכל נגמר.

לא ציפיתי לתחושת האובדן, הריקנות והעצב העמוקה שתקפה אותי פתאום.

התיישבתי לכמה רגעים, ואז התפללתי תפילת ערבית. הייתי מטושטש, ואני לא זוכר שאמרתי "קריאת שמע" או שהתפללתי תפילת עמידה.

לפני שהספקתי להתעשת, ראיתי שכולם סביבי כבר סיימו את התפילה ונעמדו לומר "עלינו לשבח".

אחרי "עלינו", האבלים סביבי נותרו עומדים, כדי לומר קדיש. ואני, בניגוד אליהם, בפעם הראשונה ב-11 חודשים האחרונים, התיישבתי, שותק. חסר תחושה.

דיברתי עם הרב בתום התפילה. הוא אמר שתחושותיי נורמאליות. העצב שאני מרגיש יתעמעם בהדרגה במשך הזמן, והחיים יחזרו אט אט למסלולם.

המשימה שלי תמה. לא רק שהפכה לחלק מחיי, היא ממש הייתה כל חיי. המשימה שלי, החיבור הנפשי העמוק לאבא שלי הסתיים. הוא איננו. לא היה דבר שהצליח למלא את התהום שנפערה בתוכי.

צעדתי באיטיות לעבר המלון, המום כולי. איך אצליח לדבר שם עם מישהו? איך אצליח להתלוצץ בשיחות חולין בזמן הסעודה, עד שיגיע זמני לשאת את הנאום?

נכנסתי אל תוך האולם. מארגני האירוע קיבלו את פניי. ואז קרה משהו מפתיע. כאילו התהפך לו איזה מתג חשמלי. זרם מחודש של אנרגיה פרץ מתוכי. חזרתי לעצמי – מדבר, מתקשר, זורם. אבא שלי שוב היה בתוכי. הרגשתי טוב כשעמדתי מול הקהל. המתח התפוגג לו. הייתי שליו, המילים זרמו מתוכי בקלילות.

ברכב, במהלך הנסיעה הביתה, התפללתי. הודיתי לקדוש ברוך הוא. הודיתי לאבא שלי.

למחרת, הלכתי לבית הכנסת. למרות שכבר לא חלה עליי חובת אמירת הקדיש, עדיין הייתי זקוק לתחושת החום וההמשכיות. ומניין המתפללים היה זקוק לי, העשירי למניין. אני מחזיר טובה לכל מי שדאג לי במשך 11 החודשים הללו. אני מסייע לכל מי שממשיך את תקופת אמירת הקדיש שלו, אני רואה אנשים חדשים שמצטרפים לאומרי הקדיש, חלקם חסרי בטחון בפעמים הראשונות שהם אומרים את הקדיש, בדיוק כפי שהייתי אני 11 חודשים קודם לכן.

אני ממשיך ללכת לבית הכנסת, משום שנעים לי להצטרף לדורות רבים של יהודים שחיו לפניי והתברכו באותם המנהגים. אני ממשיך ללכת משום שזה גורם לאור שבתוכי לזרוח בעצמה גדולה יותר.

בשבועות שבאו לאחר שסיימתי לומר את הקדיש האחרון שלי, התהום נפערה ונסגרה במחזורים בלתי צפויים. תחושת העצב נמשכה, באה והולכת, אך באופן הדרגתי עוצמתה נחלשה. גם התהום החלה אט-אט להתמלא ולהפסיק להיפתח, בדיוק כפי שאמר לי הרב. תחושות העצב נדחקו הצידה על ידי הידיעה שאבי לא נעלם. הוא קיים בתוכי, הוא איתי בכל יום ויום. הערכים שלו, טוב לבו, החמלה, האומץ, כוח הסבל, עוז הרוח, ההחלטיות והנחישות לעשות את מה שנכון, מסירותו לערכי הצדק והמוסר, ומעל הכל, האהבה שלו, כל אלה נטועים בקרבי היום, מחר ותמיד. ואני מעביר את המתנות הללו הלאה לילדיי, כפי שהם יעבירו אותן הלאה לילדיהם, והלאה לדורות הבאים.

15/2/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-7 דיונים

(7) רועי, 2/3/2014 09:38

מאמר כביר -תודה ששיתפת

מקווה שהמאמר הזה יגיע לעוד אנשים רבים. ישר כוח,כייף לשמוע שיש יהודים אמתיים כל כך. כולי תקווה שיקומו אנשים בעקבות המאמר שלך ויזכו את נשמות יקיריהם בקריאת קדיש על יקיריהם. אין ספק שאת העוצמה מרגיש רק אדם שמעז לנסות,בין עם הדבר זורם בעורקיו ועל כמה וכמה אם הוא לא.

(6) nissim, 19/2/2014 19:00

מדהים, גם אני חשתי כך

קראתי את הטקסט והתרגשתי, בשנת 1999 נפטר אבי ז"ל ואני הקפדתי והשתדלתי להתפלל ולומר קדיש 3 פעמים ביום. מצאתי את עצמי מתפלל בשטיבלכים בבני-ברק, בירושלים, באילת ובערבה. 3 פעמים ביום במירוץ אחר מניין. גם התמדתי עם הזקן למשך 11 החודשים. כל זאת רק מהרצון האישי (הייתי יהודי פשוט, ללא רקע דתי כלל), רצון לזכות את נשמת אבי ז"ל. היום אני מבין קצת יותר ומאמין שעשיתי טוב בכך. מי ייתן ונזכה לחיים מלאים באור ובטוב.

Silvia S, 24/2/2014 22:37

מה אוכל לומר- זכות גדולה לבנים...

אבי נפטר לפני פחות מחודש ה' באדר א' . אני בת זקונים שלו ובתור בת רק אוכל לומר תהילים לעילוי נשמתו. חבל לי מאוד שאפילו בקבורה לא היה מי שיגיד עליו קדיש.
נפרדנו ממנו רק באמירת משניות ותהילים. זה מאוד עצוב, העובדה שנפטר ונקבר בחו"ל תוך זמן קצר. הספקתי לטוס מישראל לפרו והגעתי לפני הקבורה. אבי התייתם בגיל 8. גדל אצל משפחה מאמצת. איש גדול ומלא מרץ והשראה. אוטודידקט. חכם, ישר והגון. גידל משפחה ברוכת ילדים בערכים טובים ומידות טובות. הלך לעולמו במפתיע בגיל 95 בהרגישה שעוד החיים לפניו.
יהי זיכרו ברוך!!!

(5) חגית, 17/2/2014 06:58

מרגש ומחזק

(4) טליה, 16/2/2014 21:22

תודה מעומק הלב

קראתי את כתבתך והדמעות זלגו... איזה חיבור חשוב לאבא, ואיזו מחוייבות. כשאנחנו נותנים בצורה כזו, אנחנו ללא ספק מקבלים הרבה יותר ממה שנתנו.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub