לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מלאכים בחשיכה

מלאכים בחשיכה

סיפור ההצלה המופלא בתעלות הביוב של לבוב.

מאת

היה זה סוף חודש מאי בשנת 1943, ויהדות לבוב בערה. מתוך 100,000 יהודי לבוב – הקהילה היהודית הפולנית השלישית בגודלה – נותרו כ-8,000 איש בלבד. "הם הורגים את המשטרה היהודית! זה הסוף!" נשמע הקול בגטו.

בנייני ענק, רחובות שלמים הועלו באש. יהודים התרוצצו לכל עבר. מאות זינקו אל תעלות הביוב, בתקווה שהכלבים הגרמניים האכזריים ובעליהם החייתיים לא פחות, לא יצליחו לאתר אותם. ילדים יהודיים נלכדו והושלכו למשאיות חונות, כמו שקי תפוחי אדמה. נשים חסרות אונים שחזו בגורל ילדיהן השליכו את עצמן מחלונות הקומות הגבוהות. כריסטינה שיגר הקטנה ראתה בעיניה את כל האימה והזוועה הזאת.

קבוצה קטנה של יהודים התכוננה במשך חודשים לקראת הרגע הזה. יעקב ברסטיקי הבין שגורלם של יהודיה המעונים של לבוב עומד להיות בקרוב גורלו שלו. יום אחר יום הוא חפר יחד עם מספר יהודים נוספים, בעזרת כפות, מזלגות וכלים קטנים שונים ברצפת הבטון בדירתו של יהודי בשם וייס, כדי ליצור גישה לתעלות הביוב.

מנהיג הקבוצה היה איגנץ שיגר. מספר שבועות לפני השמדת הגטו, הם פרצו דרך וירדו אל תעלותיה של לבוב. בעודם מחפשים בתעלות אחר מקום שיוכל להיות 'ביתם', הם התגלו על ידי שלושה פועלי ביוב פולנים.

שלושת הפולנים יכלו להסגיר אותם בקלות לנאצים, תמורת מעט מזון יקר ערך

שלושת הפולנים יכלו להסגיר אותם בקלות לנאצים, תמורת מעט מזון יקר ערך. בלית ברירה, הסבירו וייס ושיגר לפולנים מה הם עשו ומדוע. פולני בעל פני מלאך בשם ליאופלד סוחה התרשם מאוד מדבריהם. הוא צעד בעקבות החופרים, ועלה יחד איתם מתוך רצפת הדירה שבגטו. סוחה ראה לפניו אם יהודייה אמיצה, המאמצת בחוזקה שני ילדים אל ליבה. מראה הקטנים המפוחדים נגע מאוד לליבו, והוא חייך לעברם חיוך רחב.

ליאופלד סוחה לא היה סתם פועל ביוב; הוא היה המפקח הראשי של כל עובדי הביוב בלבוב. הוא הכיר את מקומות המחבוא הטובים ביותר, וידע כיצד להרחיק מהיהודים את הפקחים הגרמנים צמאי הדם.

עבור כריסטינה שיגר, אחיה פאוול וכל היתר, הבריחה אל התעלות הייתה סיוט. היא לוותה בצעקות וצווחות שנלכדו והדהדו בתוך ארובת האבן, כשהיהודים נכנסו לתוך עולם קר וחשוך. קולה המחריש של זרימת המים החריד את כריסטינה. עולמה התת-קרקעי היה מאוכלס בחולדות שלא ניסו להסתיר את קיומן, והיא לא יכלה לראות לאן היא הולכת.

למעשה, מערכת התעלות התת-קרקעיות הסבוכה של לבוב, הייתה יצירת אמנות מורכבת, אשר תוכננה בראשית המאה ה-20 על ידי מהנדסים איטלקיים. נהר הסחי זרם וגעש בעוצמה רבה, בזרמו בתוך רשת תעלות ברוחב 10 מטרים, מתחת לרחובותיה ואתריה העיקריים של העיר, וסחף עמו כל מי שהתקרב אליו יתר על המידה, כולל את קובה, דודה האהוב של כריסטינה.

אדם נוסף שירד אל מתחת לפני הקרקע באותו יום מר ונמהר במאי 1943, היה יהודי נמרץ ורב תושייה בשם מנדק מרגוליס. שמו הופיע במספר רשימות גירוש, אולם הוא הצליח בכל פעם להתחמק. ומכיוון שמנדק הכיר בגטו את קלרה קלר שנשאה בעיניו חן, הוא שכנע אותה לנסות להציל את עצמה בבריחה אל התעלות, ולהותיר את אחותה מיינה מאחור.

סוחה הבטיח לשיגר להגן על 20 יהודים – תמורת תשלום

סוחה הבטיח לשיגר להגן על 20 יהודים – תמורת תשלום. בני הזוג שיגר סיפקו את חלק הארי של התשלום, לאחר שהצליחו לשמור על סכום כסף וחפצי ערך שצברו עוד לפני המלחמה. סוחה היה מביא בכל יום את האוכל שהצליח להשיג, יחד עם חדשות מהמקום שנקרא כדור הארץ. הוא היה נותן להם עיתונים, ולוקח את בגדיהם לביתו לניקוי מידי שבוע. בפסח הוא דאג להם לתפוחי אדמה.

עם הזמן, 20 היהודים הצטמצמו לעשרה. חלקם נפטרו, לאחר שחיו בתנאים תת-אנושיים במשך מספר חודשים; חלקם יצאו מהתעלות מתוך טירוף מוחלט. תינוק שנולד נחנק על ידי אמו כדי להציל את חייהם של האחרים, שרעדו לשמע קול בכיו מעורר הרחמים.

קבוצת היהודים הקטנה נאבקה לשמור על חזות כלשהי של חיים יהודיים במקום מחבואם התת-קרקעי. יעקב ברסטקי, שהיה חסיד, מצא מקום נקי יחסית להניח בו תפילין בכל בוקר.

פאולינה שיגר שאלה את סוחה אם הוא יכול להביא לה מעט נרות. היא רצתה להכניס את אורה של השבת לתעלות. סוחה אהב את מי שאהב את א-לוהים כמותו, והוא גם התלהב מהאתגר. בכל יום ששי, סוחה היה מקבל את הכסף מאיגנץ ומאוחר יותר פאולינה הייתה מדליקה את נרותיה.

סוחה שוחח עם הילדים. הוא שיחק איתם וניסה לרומם את רוחם של כל היהודים 'שלו'. הוא לקח את כריסטינה למקום שבו תוכל לראות אור החודר אל התעלות, כשהיא ישובה על כתפיו.

מנדק מרגוליס היה עורך גיחות אמיצות אל הגטו כדי להביא כל מה שנותר מאחור, ויכול להקל במעט על חייהם. הוא החליט להינשא לקלרה אחרי המלחמה. בסופו של דבר הם גילו שמיינה, אחותה של קלרה, נשלחה למחנה ינובסקה. קלרה האשימה את עצמה על כך שנטשה אותה.

בעולמם השטני של מחנות הריכוז, למחנה ינובסקה היה שם רע במיוחד. היו משאירים שם אנשים בתוך מיכלי מי קרח במשך הלילה, כדי לבדוק כמה זמן ייקח להם לקפוא למוות. בכל בוקר היו מוכנים חבלי תליה בכיכר הרחבה, והיהודים היו "מוזמנים" "להתנדב" להיתלות. למרבה הצער, אף פעם לא חסרו לכך מתנדבים. למרות כל זאת, מנדק החליט להתגנב לתוך ינובסקה כדי להציל את מיינה ויהודים אחרים שאולי יצליח לשכנע לבוא בעקבותיו לתעלות.

היה זה סיכון מטורף, ממש בלתי אפשרי - אבל מלאכים יכולים לעוף

היה זה סיכון מטורף, ממש בלתי אפשרי - אבל מלאכים יכולים לעוף. מנדק החליף זהות עם פועל כפייה יהודי אשר שלף מתוך קבוצת העבודה שלו, באחת מגיחותיו האמיצות אל מחוץ לתעלות, ובאותו ערב התגנב לתוך גטו ינובסקה עם קבוצת העבודה.

קצת יותר מיום אחר כך הוא מצא את מיינה מאחורי גדר. מיינה סיפרה לו שהיא פשוט לא מסוגלת לחיות בתוך תעלת ביוב, והיא כתבה מכתב לקלרה, בו התחננה אליה לא להאשים את עצמה, וברכה אותה בחיים.

מנדק פגש יהודים נוספים, ועודד אותם לברוח. הם הודו לו ובירכו אותו, אולם הם היו חלשים ומפוחדים, והמלאך שב לתעלות לבדו.

לאחר מספר חודשים הכסף של שיגר אזל. הם נפגשו עם סוחה, שהסביר להם שסיכון גדול כל כך חייב תגמול; שבצורה כזאת אי אפשר לצפות מרובלסקי וקובלוב, שני חבריו הפולניים, לעזור לו. הם איחלו זה לזה שלום והצלחה, ונפרדו.

למחרת נשמע קול פסיעות מוכר. היה זה סוחה! הוא כל כך התמסר לשמירה על חייהם, עד שלא מצא כל אלטרנטיבה אחרת, מלבד להשתמש בכספו האישי. יחד עם זה הוא חשש שכאשר חבריו יגלו שהכסף מגיע ממנו, הם ייסוגו מנכונותם לעזור. לכן הוא ביקש משיגר להעמיד פנים כאילו הוא מצא עוד כסף, ושהכסף שמשולם לרובלסקי וקובלוב הוא באמת 'כסף יהודי'.

יום אחד סוחה גילה ליהודים את המניע האמיתי שלו להצילם. לפני המלחמה הוא היה פושע מועד, ובילה זמן ניכר מאחורי סורג ובריח. משימת הצלה זאת הייתה דרכו להוכיח שהוא באמת אדם שונה, ושהוא שב לא-לוהיו.

כנפיים מגוננות סוככו על היהודים הנחבאים. הם ניצלו מפולני שפתח בור ניקוז וצעק: "זה נכון! יש יהודים בתעלות!" (סוחה העביר אותם למקום בטוח יותר). הם ניצלו מהמוקשים שהגרמנים הטמינו ימים ספורים לפני שברחו מלבוב, עם התקרבותו של הצבא הרוסי. סוחה וקובלוב צעקו, עם כל הסמכות שגברים בסרבלי עבודה יכולים להשיג מול חיילים גרמניים לבושים בקפידה. הם הזהירו אותם שצינורות הגז מונחים בדיוק מתחתם, באדמה אותה הם חופרים כדי לטמון מוקשים, ושהם עלולים לפוצץ את כל הרחוב, כולל אותם עצמם.

הם שיקרו, והצילו את היהודים שמתחת לקרקע.

הם ניצלו מהפשרת השלגים וגשמי האביב העזים בחורף 1944. המים מלאו את האגן בו שהו והגיעו עד לצווארם. כריסטינה צעקה ליעקב החסיד, "תתפלל יעקב! תתפלל לא-לוהים שיציל אותנו!" יעקב התפלל והמים פחתו. ששים שנים אחר כך הוא אמר, "זה היה נס."

לאחר 14 חודשים של חיי מחתרת, סוחה הרים את מכסה הביוב, ובישר ליהודים שהם חופשיים

סוף כל סוף הגיע יום השחרור המיוחל. ביולי 1944, לאחר 14 חודשים של חיי מחתרת, סוחה הרים את מכסה הביוב, ובישר ליהודים שהם חופשיים! כמו יצורים מכוכב אחר, כפופים משהיה ממושכת במחבואים נמוכי תקרה, עשרה ניצולים מרוטים, רזים ומטונפים, מצאו עצמם מוקפים בפולנים שפערו פיותיהם בתמיהה: "באמת חיו יהודים בתעלות!" לאחר חודשים של אפלה, עיניהם הסתנוורו מאור השמש. הכל נראה אדום, "שטוף באור בצבע הדם". סוחה הכניס אותם לבית, לחדרים חשוכים, שם יוכלו עיניהם להסתגל בהדרגה לאור.

מספר חודשים לאחר השחרור, סוחה ובתו הקטנה רכבו על אופניהם ברחוב. משאית הגיחה בחריקה לעבר בתו. סוחה דיווש במהירות כדי לדחוף אותה מהדרך. הוא שוב הציל חיים – את חייה של בתו – אבל הוא עצמו נהרג, כשדמו ניגר אל תוך התעלה. היהודים 'שלו' שהתפזרו ברחבי פולין ואירופה, שבו כדי לחלוק לו כבוד אחרון.

כריסטינה עדיין לא יכולה לבכות. בתעלות היא למדה לסבול בדממה. גופה בולע את הדמעות. עד היום היא חרדה מקולם של מים זורמים ומרגעי חשיכה. אבל היא תרפיסטית – בעלת מקצוע רפואי שעובדת בקליניקה משלה בניו-יורק, והיא זכתה להקים משפחה יהודית. אחיה פאוול שירת בצבא והקים אף הוא דור חדש. איגנץ ופאולינה חיו את חייהם בארץ, שם המשיכה פאולינה להכניס את אורה של השבת לביתם.

יעקב עבר לפריס, שם גם הוא הקים משפחה יהודית והאריך ימים. כל דיירי התעלה, מלבד כריסטינה, נפטרו לעולמם של המלאכים.

מנדק וקלרה נישאו זמן קצר אחרי המלחמה. לאחר שעברו ללונדון מפולין, הם הקימו יחד עסקי קייטרינג כשר משגשגים, שעדיין פועלים בהנהלתם של צאצאיהם. מנדק היה רוקד במרכזו של כל אירוע שעבורו היה מספק את המזון, אוחז בידו את הקליינטים שלו ומחייך חיוך רחב, משום שעולמו היהודי קם לתחייה. כל שמחה יהודית הייתה השמחה שלו. עולם החושך שהוא פעם הכיר התמלא באור.

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 25 תגובות ב-25 דיונים

(25) יעל אטלני, 28/6/2010 14:03

למה........

למה לא הזכרתם את לעלוי נשמתו זה בכלל לא בסדר מצדכם?

(24) שייקה, 13/6/2010 12:19

האיש הצדיק הזה הוכר כחסיד אומות העולם

הוכרז כחסיד אומות העולם (עם אשתו, ככל הנראה, מגדלנה) ב-1978. מופיע בדף חסידי אומות העולם של פולין עמ' 90 http://www1.yadvashem.org/yv/en/righteous/stories/pdf/virtial_wall/poland.pdf

(23) אנונימי, 9/6/2010 15:35

מלאכים בחשיכה - תמצית

אכן מרגש מאוד, וגם בלתי נתפס. משתלב הייטב בתאורים שבספר "במשול צלב הקרס בלבוב". כניצול לבוב (יליד 1941) נוגע ומרטיט מאוד.

(22) יעל, 9/6/2010 15:13

חסיד אומות העולם!

אשריו שזכה ליהיות מחסידי אומות העולם!

(21) רוני, 9/6/2010 14:18

מרגש

דמעות זלגו על לחיי כמו מים. יהיה זכרם ברוך של כל היהודים שניספו

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub