לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




זכרון השואה: 6 לקחים חשובים

זכרון השואה: 6 לקחים חשובים

מתוך נאום הפתיחה של פרופסור ארווין קוטלר בטקס הזיכרון לשואה במטה האירופאי של האו"ם.

מאת

בכל פעם שאני מדבר על השואה, אני עושה זאת במידה רבה של ענווה, ובתחושת כאב עמוקה.

אני תמיד נזכר במה שהוריי לימדו אותי בעודי ילד קטן – כלל מלא עומק וכאב שקלטתי רק שנים רבות אחר כך – שיש דברים בהיסטוריה היהודית, שהם איומים מכדי שנוכל להאמין בהם, אבל לא איומים מכדי שֶיִקרו; אושוויץ, מיידאנק, דכאו, טרבלינקה – אין מילים לכל אלה. מילים יכולות אולי להקל על הכאב, אבל הן גם מגמדות את הטרגדיה. כי השואה הייתה מרושעת ואכזרית באופן יוצא דופן - ברצח העם הייחודי לה, שבו הביולוגיה חרצה גורלות; במלחמה נגד היהודים, שבה - כפי שניסח זאת חתן פרס הנובל, פרופסור אלי ויזל: "לא כל הקרבנות היו יהודים, אבל כל היהודים היו קרבנות."

לקח ראשון: חשיבות זיכרון השואה

הלקח הראשון שאני רוצה להעלות הוא חשיבות הזיכרון עצמו. משום שכאשר אנחנו זוכרים את ששת מיליון הקרבנות היהודים של השואה – שהושמצו, שעברו דמוניזציה, שנלקח מהם צלם אנוש, כהכנה להצדקת רצח העם – אנחנו חייבים להבין שהרצח ההמוני של ששת מיליוני היהודים ומיליון הגויים, אינו דבר השייך לסטטיסטיקות מופשטות.

לכל אדם יש שם – לכל אדם יש זהות. כל אדם הוא עולם שלם. כפי שאומרים חכמינו, "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא". ומי שמאבד נפש אחת, מאבד עולם מלא. בהתאם לאמת הזו, מצווים אנו במצווה התמידית – שכל אחד מאיתנו, בכל מקום שהוא, יהיה ערב לגורל זולתו.

לקח שני: הסכנה בעידוד ממלכתי לשנאה ולרצח עם

הלקח הנצחי של השואה מבוסס על ההבנה, שרצח יהדות אירופה לא הצליח רק 'בזכות' תעשיית המוות וטכנולוגיית הטרור, אלא גם בגלל אידיאולוגיית השנאה הממלכתית. הלקח עולה מההבנה שהכל התחיל בזילות, בדמוניזציה של השונה. כפי שקבע בית המשפט הקנדי באישור החוקתי של חוק האנטי-שנאה, "השואה לא החלה בתאי הגזים – היא התחילה במילים". אלו הן, כפי שמציג זאת בית המשפט, עובדותיה המצמררות של ההיסטוריה. אלו תוצאותיה הקטסטרופאליות של הגזענות.

השואה לא החלה בתאי הגזים – היא התחילה במילים

ארבעים שנה אחר כך, בשנות התשעים, לא רק שלא הפנמנו את הלקחים האלה, אלא הנחנו לטרגדיה לחזור על עצמה. כך היינו עדים שוב לצמיחת השנאה והשיסוי בעידוד ממלכתי, אשר דירדרו אותנו שוב, בבלקן וברואנדה, לרצח עם.

וכעת, כאשר אנחנו נפגשים, אנו עדים שוב לשיסוי ממלכתי לשנאה ולרצח עם, שמוקדו הוא אחמדינג'אד באירן – ואני מבדיל בין נשיא איראן אחמדינג'אד לבין העם האיראני, שרבים ממנו מגנים בעצמם את הערותיו. משום שהנשיא אחמדינג'אד מכחיש את השואה הנאצית ויחד עם זאת מסית לשואה מזרח תיכונית. בכך, קודם כל, הוא פוגע בזיכרון היהודי, כשהוא מתכחש לשואה, דבר שהעצרת הכללית של האו"ם גינתה בעבר; ושנית, הוא מפר את האיסור לעסוק ב"הסתה ישירה וציבורית לרצח עם" אשר באמנה נגד רצח עם. הפרה אשר מזכירי האו"ם, הגנראל קופי ענאן ובַן קִי-מוּן כינו "מזעזעת" ו"לא מתקבלת על הדעת". אכן, הפרה בוטה היא זו, של אמנת היסוד של האו"ם, שאוסרת הסתה ואיומים כאלה.

לקח שלישי: קשר השתיקה

רצח יהדות אירופה לא הצליח רק בגלל תרבות ההסתה הממלכתית, השנאה ותעשיית המוות, אלא גם בגלל פשעי האדישות, בגלל קשר השתיקה.

אנחנו נפגשים היום ב-Salle des Assembl'es של 'חבר הלאומים' לשעבר. כאן, במקום הזה, התחנן לשווא נשיא אתיופיה לשעבר לקבל הגנה מתוקפנותו של מוסוליני ב-1935. הפאשיזם התקדם, משיג נצחונות בזה אחר זה. ובמקום הזה, בעוד סופת המלחמה המתרגשת צוברת כוח, עם כניעתה של צ'כוסולובקיה להיטלר ב-1938, חלפו תחינות נוספות להגנה מבלי שזכו לתשומת לב. התגובה הייתה שאננות בינלאומית, חוסר הצלחה להגיע להחלטה מוסרית, והתוצאה - מלחמת עולם ורצח עם.

אנחנו מתכנסים כאן על גדות אגם ג'נבה. כאן, ב-1938, דנה הקהילה הבינלאומית בתחינתם של מאות אלפי פליטים יהודיים נואשים, שרצו לברוח מהרדיפות המתחזקות בגרמניה הנאצית ובאוסטריה. אבל האומות הפנו מהם את מבטן. אומרים שבאותו זמן, העולם התחלק לשניים: מקומות שבהם לא הרשו ליהודים להישאר, ומקומות שאליהם יהודים לא הורשו להיכנס. היטלר הסיק את מסקנותיו.

כשאנחנו מתכנסים כאן היום כדי לזכור את השואה באולם כנסים היסטורי זה, עם נציגי הקהילייה העולמית והחברה האזרחית, הבה נתחייב שלעולם לא נהיה שוב אדישים לאלימות, שנאה והסתה.

היינו עדים לאדישות מזעזעת והעדר התגובה גם בימינו, שדירדרו אותנו אל הבלתי-נתפס – טיהור אתני בבלקנים – ולזה שעליו כמעט ואי אפשר לדבר – רצח העם ברואנדה. 'אי אפשר לדבר', משום שהיה אפשר למנעו. אף אחד לא יכול לומר שלא ידענו. ידענו, ולא עשינו כלום, בדיוק כפי שאנחנו יודעים וצריכים לפעול כדי לעצור את רצח העם בדרפור, מתעלמים מלקחי ההיסטוריה, בוגדים באנשי דרפור ומזלזלים בדוקטרינת האחריות להגן.

בעולם שבו אנו חיים, יש מעט מדי אנשים שמוכנים לקום ולעמוד, שלא לדבר על לנקוט עמדה

האחריות היא שלנו, לשבור את חומות האדישות, לנתץ את קשר השתיקה והיעדר התגובה – לקום ולנקוט עמדה, ולא להסתכל סביב כל הזמן, כדי לבדוק מה עושים האחרים, לפני שאנו מקבלים החלטה בעצמנו; משום שבעולם שבו אנו חיים, יש מעט מדי אנשים שמוכנים לקום ולעמוד, שלא לדבר על לנקוט עמדה. מה שמזכיר לי את דבריו של אדמונד בורק: "הדרך הבטוחה ביותר להבטיח את ניצחון הרשע בעולם היא שמספיק אנשים טובים לא יעשו כלום."

משמעותם של אדישות והעדר תגובה היא תמיד עמידה לצדו של המתעלל, ולא של הקרבן. שלא יהיו טעויות – אדישות מול רוע, היא הסכמה שבשתיקה עם הרוע עצמו – וזו שותפות בפשע.

לקח רביעי: האחריות לעשות צדק עם פושעי מלחמה

אם המאה ה-20 – שמאופיינת בשואה – הייתה עידן האכזריות, היא הייתה גם עידן הפטור מעונש. בודדים ממבצעי הפשעים הועמדו לדין; וכך, בדיוק כפי שאסור שיהיה מקום לשנאה, מקום לקנאות עיוורת, אסור גם שיהיה מקום כלשהו לאויבי האנושות האלה. בהקשר זה, צריך לראות את ייסודו של בית הדין הבינלאומי הפלילי, כהתפתחות הדרמטית ביותר בחוק הפלילי הבינלאומי מאז נירנברג – להרתעה מאכזריות המונית, להגנה על הקורבנות ולהעמדת העבריינים לדין.

לקח חמישי: האחריות לומר את האמת לבעלי השררה

השואה לא התאפשרה רק בגלל ה"בירוקרטיזציה של רצח העם", אלא גם בגלל "שותפות האליטות" – רופאים, מנהיגי כמורה, שופטים, עורכי דין, מהנדסים, ארכיטקטים, מחנכים וכדומה. צריך רק לקרוא את ספרו של גרהארד מולר על "הצדק של היטלר", כדי לאמוד את שותפותם בפשע ועבריינותם של השופטים ועורכי הדין; או לקרוא את ספרו של רוברט ג'אן-ואן-פלט על הארכיטקטורה של אושוויץ, כדי להזדעזע מחלקם המעשי של מהנדסים וארכיטקטים בתכנון מחנות המוות, וכן הלאה. פשעי השואה, אם כן, היו גם פשעי האליטות של נירנברג. כפי שמנסח זאת אלי ויזל, "רצח בדם קר ותרבות לא שללו זה את זו. אם השואה הוכיחה משהו, זה שאדם יכול גם לאהוב שירה וגם להרוג ילדים."

ולכן, מוטלת עלינו חובה לומר את האמת לבעלי השררה, ולשמור שהשלטון יהיה נאמן לאמת. אלה שעליהם מוטל חינוכם ואימונם של האליטות צריכים להבין שלימודי השואה מחזקים את הפרספקטיבה שלנו שנותנת תוכן לעקרונות בהם אנו דוגלים – על צדק ועל אי צדק.

לקח ששי: ההגנה על החלשים כמבחן לחברה הוגנת

השמדת יהדות אירופה לא התרחשה רק בגלל פגיעותם של החלשים, אלא גם בגלל חולשתם של הפגיעים. אין זה מפתיע שסדר עדיפותם של הנאצים בטהרת הגזע – חוקי העיקור, חוקי הגזע של נירנברג, תוכנית המתת החסד – כוונה כלפי אלה ש"חייהם לא שווים"; ואין פלא, כפי שמציין פרופסור הנרי פרידלנדר בחיבורו על "מקורותיו של רצח העם", שהקבוצה הראשונה שיועדה להמתה הייתה של המוגבלים היהודיים – כל ה'עיגון' במדע המוות, החזות ה'רפואית' של הטיהור האתני, ואפילו הסטריליזציה של אוצר מילות ההשמדה.

וכך, האחריות שלנו כנציגי מדינות – ובאופן מוסרי, כאזרחי העולם – היא להשמיע את קולם של חסרי הקול, תוך שאיפה להעניק כוח לחסרי הכוח – בין אם הם מוגבלים, עניים, פליטים, זקנים, נשים קרבנות אלימות או ילדים חסרי אונים – החלשים שבחלשים.

את הלקח החשוב ביותר, אולי, בזכויות האדם, קיבלתי דווקא מבתי, היום בת 27, כשהייתה רק בת 15. היא אמרה: "אבא, אם אתה באמת רוצה למצוא מבחן אמיתי לזכויות האדם, תמיד תשאל את עצמך, בכל עת, בכל מצב, בכל מקום בעולם, 'זה טוב לילדים? האם מה שקורה כאן טוב לילדים?' זה המבחן האמיתי לזכויות האדם, אבא."

סיכום

מי שנשאר אדיש, אשם בעצמו

הרשו לי לסיים בכמה מילים לניצולי השואה – מכיוון שאתם הגיבורים של האנושות. אתם ראיתם וסבלתם את האכזריות האיומה ביותר שהייתה, אבל איכשהו מצאתם במעמקי האנושיות שלכם את האומץ להמשיך, לשקם את חייכם כמו גם את קהילותיכם. וכך, אתכם ובזכותכם, ובזכות צדיקי אומות העולם – כמו ראול וולנברג – אנחנו זוכרים שלכל איש יש שם וזהות – שכל אדם הוא עולם ומלואו – שכאשר אנו מצילים אדם אחד אנחנו מצילים עולם מלא.

אנחנו זוכרים – ואנחנו מתחייבים – ואסור שזה יהיה עניין רטורי אלא התחייבות אמיתית לפעול! – שלעולם לא נהיה עוד אדישים לשיסוי ושנאה; שלעולם לא נשתוק שוב מול הרשע; שלעולם לא נקבל גזענות ואנטישמיות; שלעולם לא נתעלם מתחינתם של החלשים; שלעולם לא נישאר אדישים מול אכזריות המונית ואי העמדה לדין.

נדבר ונפעל נגד גזענות, נגד שנאה, נגד אנטישמיות, נגד אכזריות המונית, נגד אי צדק – ונגד פשע הפשעים שרק משמו אנחנו אמורים להתחלחל – רצח עם.

נילחם תמיד באדישות, בעמידה מהצד מול עוולות. משום שבמה שאנחנו אומרים, וחשוב יותר - במה שאנחנו עושים, נעיד על עצמנו כעם, נעיד על עצמנו כבני אדם. משום שבימינו, יותר מתמיד, מי שנשאר אדיש, אשם בעצמו.

יהי רצון שיום זה לא יהיה רק עצרת זיכרון כפשוטה, אלא זיכרון שידחף אותנו לפעול, כפי שהוא צריך להיות.

פורסם ב: 8/8/2009


אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) , 11/8/2009 12:08

מאמר מרתק

חשוב, חשוב, חשוב. שאלה קשה שעולה לפעמים היא אם אנחנו היינו במקום הגרמנים ימ''ש, האם אנחנו היינו מתנהגים אחרת? המאמר הזה נועד להראות לנו איזה לקחים קשים אך חשובים ניתן לנו להסיק בכדי שאנו לא נהיה- ואני ישתמש במילים אירוניות- כמו צאן ההולך אחרי ממשלתו בלי יכולת הבחנה עצמית ובעיוורון, והרי כמו שכתוב במאמר השואה הרי התחילה במילים, בהצתה לשנאה. ולסיכום- מאמר חובה.

(1) אנונימי, 9/8/2009 07:26

חשוב מאוד

כנסו ללינק של המאמר על ראול וולנברג - תצאו נדהמים

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub