לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ראול ולנברג, חלק 2: העקשנות שהצילה עשרות אלפים

ראול ולנברג, חלק 2: העקשנות שהצילה עשרות אלפים

ולנברג פרץ את גבולות היצירתיות והאומץ במירוץ שלו להצלת חיי יהודים.

מאת

ראול ולנברג, חלק 1: "המלאך"

"נדמה לי", כתב פקיד שבדי בכיר, "שמשרד החוץ שלנו חושש במקצת מפעילותו של ולנברג. הם חשים שהוא קפץ אל המים בעוצמה רבה מדי ועושה יותר מדי גלים".

משרד החוץ השבדי לא היה היחיד שהחזיק בדעה הזו. עמיתיהם ההונגריים הרגישו גם הם שהציר החדש מגזים בדרישותיו להנפקת דרכוני חסות. הם הקציבו לו מכסה של 1000 דרכונים בלבד. ולנברג התעקש, עמד על שלו, וזכה לבסוף בהיתר להנפיק 1,500 דרכונים. אלא שגם המספר הזה לא סיפק את הדיפלומט הנמרץ: הוא הפעיל שלל הבטחות ואיומים, עד שהמכסה המותרת הוגדלה ל-4,500 דרכונים. למעשה, הוא הנפיק יותר מפי שלושה. החוק היה דבר שולי במאמצי ההצלה שלו: גניבת דעת, סחיטה, שוחד, הכל היה כשר בעיניו. "הוא הדהים אותנו בשיטותיו הבלתי-מקובלות", הודה עוזרו, פר אנגר, "אבל עד מהרה התברר שזו הייתה הגישה הנכונה".

אוגוסט 1944

באוגוסט 1944 קרה דבר שגרם לולנברג לחשוב שהוא יכול לפרק את המחלקה המיוחדת שלו בשגרירות ולחזור לשבדיה. שליט הונגריה, הורטי, פיטר את ראש הממשלה הפרו-גרמני ונטל מידיו של אייכמן את האחריות לפתרון 'הבעיה היהודית'. הצעד עורר תדהמה כללית. הורטי היה בעל ברית נאמן לגרמנים עד אז, והם, בתמורה, הניחו לו לשמר את סמכויותיו גם אחרי שפלשו להונגריה. אבל לחץ בינלאומי עז וההכרה שתבוסתה של גרמניה קרובה גרמו להורטי לשקול מחדש את הנאמנויות שלו. ולנברג שמח על ההתפתחות הזו והתכונן לשיבה מהירה הביתה.

האופטימיות התבררה כמוקדמת מדי. באוקטובר הכריז הורטי, בנאום ששודר ברדיו, שהוא מעוניין בשלום עם הסובייטים, שהתקדמו לאט אבל בהתמדה לכיוון הונגריה. הגרמנים איבדו את הסבלנות כלפי בן בריתם לשעבר. חיילים גרמניים השתלטו על ארמונו של הורטי והדיחו אותו מתפקידו. סלאשי, שהיה מנהיג התנועה הנאצית ההונגרית 'צלב החץ', הועלה לשלטון במקומו. אחד הצעדים הראשונים של המושל החדש, היה לתת אור ירוק לאדולף אייכמן להיפטר מהיהודים בכל דרך שנראית לו.

דיפלומטים אחרים יכלו לחקות את פעולותיו של ולנברג, אבל איש לא השתווה לו בדבקותו במטרה.

האור הירוק לאייכמן היה אור אזעקה אדום עבור ולנברג. הוא גנז מייד את חלומותיו לשיבה מוקדמת למולדתו ונחלץ לעזרה. הוא לא הסתפק עוד בדרכונים: הוא התחיל לבנות את 'הבתים השבדיים': בניינים שעוטרו בשלטים כגון 'הספרייה השבדית' ודגל שבדי גדול התנופף בחזיתם. בבתים האלה יכלו היהודים למצוא מפלט. בגלל עקרון החסינות הדיפלומטית, הנאצים לא יכלו להציב את כף רגלם באותם בתים בלי רשות מהשגרירות השבדית, והם נאלצו לחרוק שיניים מהצד בעוד הבניינים מתמלאים בכ-15,000 איש. נציגויות ניטרליות אחרות, כמו שוויץ וספרד, החליטו גם הן ללכת בעקבות ולנברג. הן הבינו את דחיפות השעה ואימצו את רעיונותיו היעילים של הציר השבדי, מנפיקים תעודות חסות ופותחים 'בתים מוגנים' משלהן.

דיפלומטים אחרים יכלו לחקות את פעולותיו של ולנברג, אבל איש לא השתווה לו בדבקותו במטרה. הוא סרב בתוקף להרים ידיים. כשממשלתו החדשה של סלאשי הודיעה שהדרכונים השבדים המוחזקים בידי יהודים אינם תקפים עוד, הוא טרח להתיידד עם הברונית אליזבת, אשתו של שר החוץ ההונגרי, ולשכנע אותה להביא לביטול ההחלטה. הברונית לחצה על בעלה, והדרכונים הוכרזו שוב כתקפים.

לפעמים נדרש ולנברג למאמץ גדול בהרבה כדי לבצע את עבודת ההצלה שלו. עוזריו מעידים על עקשנותו הרבה שסירבה להיכנע לרשע שהשתולל בבודפשט. מספרת אגנס מנדל אדצ'י, שנמנתה על צוות עוזריו היהודים: "ראול הלך אחרי המגורשים (לאושוויץ) עד הגבול האוסטרי. פעם אחת עוזרו, פר אנגר, היה איתו ולראול היה ביד ספר שחור גדול. בדרך לתחנת הרכבת הוא עצר והתחיל לצרוח על הנאצים בגרמנית, הוא דיבר גרמנית מושלמת... 'איך אתם מעזים לקחת את האנשים שלנו, הם כולם נמצאים תחת חסותי' ואז הוא צעק לעבר המגורשים: 'כל האנשים שמחזיקים במסמכים שהנפקתי שיסתובבו.' בין המגורשות הייתה אחת מחברותי הטובות. היא חשבה – מה כבר יכול להיות? הם הרי יהרגו אותנו בכל מקרה".

החברה החליטה להסתובב, על אף שלא היה ברשותה שום מסמך. אימה ואחותה עשו כמוה. ולנברג הורה להם לעלות על המשאית. אז הוא פתח את הספר והתחיל לקרא שמות בקצב של מכונת ירייה.

"האנשים תפסו את הרעיון", אומרת אגנס. "אלו שעוד יכלו ללכת, הלכו אל המשאית, בין אם השם שלהם נקרא ובין אם לא. הוא החזיר איתו לבודפשט אלף איש, אל הבתים המוגנים. בדרך חזרה פר אנגר שאל אותו: "ראול, לא ידעתי שיש לנו ספר עם כל השמות. מתי עשית את זה?" וראול התחיל לצחוק בהיסטריה ואמר: "כשאני אעשה את זה, אני אראה לך", "והוא פתח את הספר השחור ולא היה שם אפילו שם אחד. שום דבר".

יצירתיות בהצלת חיים

ולנברג מתח את גבולות היצירתיות שלו כדי להציל חיי אדם.

יהודים שהועלו כבר על רכבות חשבו שגורלם נחתם, אבל ולנברג חשב אחרת. הוא ניצל את בורותם של הגרמנים בשפה ההונגרית כדי לאסוף מסמכים בהונגרית – פוליסות ביטוח, רישיונות נהיגה, ודרכוני חסות שפרטיהם טרם מולאו – ולהגיע אל תחנות הרכבת. שם הוא היה עולה על הפסים, קורא לאנשים ומכריז 'שיש לו את המסמכים שהם שכחו לקחת'. כשאנשים טענו לבעלות על המסמכים הנותנים להם חסות, הגרמנים השתכנעו. לקרוא את המסמכים הם לא ידעו, וסמכותיותו של ולנברג עוררה יראת כבוד אפילו אצל הנאצים. הוא לא התנצל, התחנן או גמגם: בגו זקוף הוא דרש שיצייתו לו. עמידתו האיתנה הרשימה תמיד את הגרמנים מעריצי הכוח. גם כשהוא הרחיק לכת וטיפס על הקרונות כדי להגיע אל היהודים הלכודים בתוכם ולתת להם את "תעודות החסות" המפוברקות, הם לא העזו לפגוע בו.

במרוץ שלו להצלת חיים לא היה בכלל קו גבול.

אבל הרכבות לא היו קו הגבול האחרון מבחינתו של ולנברג. במרוץ שלו להצלת חיים לא היה בכלל קו גבול. אפילו לא הדנובה, שהנאצים ההונגרים עשו בה שימוש להשמדה מהירה וחסכונית. הם הובילו יהודים לנהר, קשרו יחד כל שלושה אנשים וירו בקשור האמצעי, כך שכל השלושה נפלו אל הנהר הקפוא למחצה.

בלילה השלישי להרג הגיע ראול למקום, יחד עם צוות גדול מעוזריו. לכאורה לא היה מה לעשות. הנהר היה מלא באנשים שנורו קודם לכן, שגורלם נחרץ. אבל ולנברג סרב להרים ידיים.

"מי מכם יודע לשחות היטב?" שאל את אנשיו.

אגנס, העוזרת היהודייה שצוטטה למעלה, ועוד שלושה גברים, אישרו שהם שחיינים טובים. "הבה נלך", אמר ולנברג. הם התגנבו אל הגדה השנייה מבלי שההונגרים ישימו לב אליהם: הם היו עסוקים מידי בקשירת חבלים ויריות.

ארבעת האנשים נכנסו אל המים הזרועים בקרח והתחילו למשות החוצה אנשים רבים ככל שיכלו. ולנברג הגיע עם מכוניות שבהם המתינו רופאים ואחיות אשר קיבלו את פני היהודים שחולצו מהנהר, המומים ורועדים מקור.

חמישים יהודים ניצלו בדרך זו, לפני שהמצילים הפכו קפואים מכדי להמשיך. אבל: "ללא ולנברג", מסכמת אגנס מנדל אדצ'י, "לא היינו מצילים אפילו אדם אחד".

ארוחת ערב עם אייכמן

אייכמן, שעבד במלא המרץ לחסל את יהודי הונגריה, ידע גם הוא מה טיבו של יריבו החדש. ולנברג ניחן במרץ גדול משלו, והקדיש את זמנו כדי לסכל את תוכניותיו, במסירות שגרמה לו להקציב לעצמו ארבע שעות שינה ביממה בלבד. ולנברג טרח גם הוא לתהות על קנקנו של הממונה על היהודים. הוא הזמין אותו ואת סגנו לארוחת ערב בשגרירות השבדית, בתקווה לגלות את חולשותיו של מנהל הרצח הנאצי.

אחרי הארוחה התיישבו שני הגרמנים לדיון פוליטי עם ולנברג ושניים מעוזריו השבדיים. לולנברג לא היה באותו זמן אינטרס מיוחד לרצות את אייכמן, לפיכך הרשה לעצמו לדבר בחופשיות בגנות הנאציזם, כשהוא סותר אחד לאחד את עקרונותיו. "הוא פרק את הדוקטרינה הנאצית לחתיכות, ועשה זאת באופן מבריק", נזכר עוזרו.

אייכמן ניסה בתחילה להגן על האידיאולוגיה של מפלגתו, אבל עד מהרה נכנע לעליונותו האינטלקטואלית של בן שיחו.

"אף פעם לא האמנתי בנאציזם", התוודה. "אבל הוא נותן לי עושר וכוח. לכן אעשה כל מה שביכולתי כדי להאריך את תקופת השלטון הנאצי, על אף שאני יודע שנובס לבסוף. ואני מזהיר אותך, אדוני הציר, שאעשה כמיטב יכולתי להפריע לך בעבודתך. הדרכון השבדי שלך לא יעזור לך אם אחליט שצריך להיפטר ממך. תאונות קורות, גם לדיפלומטים ניטרליים".

זמן קצר לאחר מכן התנגשה משאית כבדה ברכבו של ולנברג. בדרך נס לא נפגע איש. אייכמן היה, כפי הנראה, האיש שעמד מאחורי ניסיון ההתנקשות. הוא רצה להוציא לפועל את איומו, או לפחות להטיל אימה על ולנברג.

אבל ולנברג לא התיר לעצמו להתיירא כשהצלת בני אדם עמדה על הפרק.

הפרק הבא: "אחד מהאנשים שבזכותם שווה לחיות"

 

1/7/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) מלאך זו לא מילה, 9/5/2013 14:03

למה אף פעם לא מדברים עליו? יישר כוח על הכתבה!

בן אדם מלאך. חבל מאוד שלא יודעים מה עלה בגורלו. צריך לפתוח חקירה. אנו חייבים לו את זה לפחות.

(5) עפרה, 18/4/2010 18:16

תודה

אמנם ידוע לי סיפורו של ראול וולנברג, אך הפרטים שציינת הוסיפו צבע ותוכן למידע שברשותי, מלבד שעלינו לזכור אדם זה שפעל כאור בתקופה חשוכה, עלינו לזכור שבנו בני האדם הכוח לשנות דהברים, לו נמצא את האומץ לכך. וכמה עצוב ולא הוגן שכנראה סופו של ראול וולנברג היה כסופם של אנשים אחרים, שכל עוולם היה שנולדו בזמן ההוא במקום ההוא.

(4) , 12/12/2008 05:02

דוד שלי וילי,שהיה הנהג הפרטי של ראול ולנברג , נעלפ יחד איתו לאחר המלחמה וגורלם לא נודע.. כנראה שגוועו באחד המחנות בסיביר..הרוסים לא העזו להודות בכך למשפ'' ולנברג שלא חסכה באמצעים ומאמצים לנסות ולאתר את השניים..

(3) שיהיה לו ביישר כוח גדול, 16/4/2007 11:16

לצדיק הזה

!!!

(2) יעל, 9/7/2006 01:25

למה לא עשו עליו סרט?

למה לא מלמדים עליו יותר?
למה אין יום הנצחה עבורו?

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub