לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שמלת המשי החומה

שמלת המשי החומה

שמלה בת 50, עם נגיעות של 'דיור' וגחלת מהשואה, מעוררת זיכרונות רחוקים.

מאת

אני נוגעת במשי המרשרש, ומריחה את ניחוח בושם הקלוש שעולה ממנו. אני מפסיקה לרגע את הניקיונות לפסח בדירתי בחיפה, ומרשה לזיכרונותיי לשוט למעלה מחמישים שנה לאחור, לזמן שונה ולמדינה רחוקה.

אוסטרליה, שנות הששים. נערות מחויטות עם תסרוקות נפוחות, שמחזיקות מעמד בזכות עננים של ספריי לשיער. שמלות נשף פרחוניות עם שכבות של תחתיות. כל כמה שבועות אני מקבלת הזמנה לחתונה.

כשחברתי הטובה ביותר מתארסת, אמא שלי חושבת שהגיע הזמן שגם אני אתחיל להיראות קצת יותר רצינית. "רוצה שמלה של גני קיי לאירוע?" היא שואלת.

זאת זכות נפלאה לקבל שמלה שנתפרה על ידי גני קיי. נשים ממתינות שבועות רק לפגישה הראשונה. לבגדיה יש שם של אופנת עילית, ואין זה מפתיע, משום שהיא הייתה תלמידה של כריסטיאן דיור. היא למדה את סודות התפירה של בגדים מקסימים אצל המאסטר עצמו.

אנחנו מתקשרות לסלון שלה, ואומרים לנו שההתייעצות תהיה בעוד ארבעה שבועות.

ביום המיועד, אנחנו מתקבלות על ידי גני הצעירה להפתיע.

"אז את רוצה שמלה לחתונה של חברתך", היא אומרת במבטא צרפתי. היא בוחנת אותי לרגע במבטה, ורואה אישה צעירה לא גבוהה במיוחד וקצת עגלגלה. "יש לי משהו שיהיה מושלם בשבילך." היא יוצאת מהחדר וחוזרת כמעט מיד, כשבידה גליל בד קטן. "יש כאן מספיק בד רק לשמלה אחת. הוא הוכן במיוחד עבור הסלון שלי."

שמלת המשי החומהשמלת המשי החומה

היא פורשת את הבד. אני נושמת עמוק. הבד ענוג – משי תאילנדי כהה בגוון השוקולד, מקושט ברקמת יד של ורדים זהובים. מעולם לא ראיתי דבר כל כך מקסים. "אנחנו נעקוב אחרי קו הגוף שלך כדי לתת לך גובה", אני שומעת את גני אומרת. ואני פשוט מהנהנת, מוקסמת מהבד המדהים.

גני מסמנת לי ללכת בעקבותיה אל חדר המדידה. אני מחכה שהיא תוציא סרט מידה ופנקס כדי לרשום את המידות שלי, אבל כל מה שאני רואה זה את גני באה אליי עם יריעת כותנה לבנה וזוג מספריים. היא כורכת את בד הכותנה סביב גופי ומתחילה לחתוך אותו, כשהיא משתמשת בגופי בתור קו המתאר.

"בחיים שלי לא ראיתי מישהו עושה דבר כזה", אני אומרת בפליאה.

"זה סוד ההתאמה המושלמת", אומרת גני. אחרי שהיא הידקה את הכותנה עם כמה סיכות מתחת לחזה וליד הכתפיים, היא אומרת, "עד כאן להיום."

אני חוזרת שבוע אחר כך. גברת קיי מובילה אותי הישר אל חדר המדידה. הכותנה נמצאת על השולחן, והמשי החום פרוש על קרש העבודה. היא מלבישה אותי בכותנה ומתאימה מחדש את קוי המתאר. ואז היא לוקחת את הכותנה ופורשת אותה על המשי. בעזרת סיכות היא מצמידה בזהירות את הבד הפשוט על החום היוקרתי ומתחילה לחתוך. אני עוקבת אחריה בזהירות ומרשה לעצמי לשאול, "איך הגעת ללמוד אופנה ותפירה בבית דיור?"

גני ממשיכה רגע לגזור בדממה, ואז היא מניחה את המספריים, מחשבותיה משוטטות בעבר שקשה לה לדבר עליו. "אחרי שהגסטפו לקח את הוריי, שכנה טובה הסתירה את אחותי ואותי בביתה והצילה אותנו."

המנהיגים היהודיים ביקשו מאדון דיור לקחת כמה בנות וללמד אותן מקצוע

גני עוצרת לרגע. "כשהמלחמה נגמרה התחלנו לחפש את המשפחה שלנו. חזרנו לביתנו, אבל הוא היה הרוס. חיפשנו אחר דודים, דודות, בני דודים. אף אחד לא נשאר. נשארנו לגמרי לבד. הקהילה היהודית פתחה בתי יתומים לילדים, אבל אנחנו היינו יותר מידי גדולות בשביל ללכת לבית יתומים וחסרות את ההשכלה הדרושה כדי לצאת לעבוד. המנהיגים היהודיים ביקשו מאדון דיור לקחת כמה בנות וללמד אותן מקצוע. היינו בין בנות המזל שהתקבלו. אחותי ואני עבדנו שעות ארוכות."

גני דברה ברכות כאילו לעצמה. "הגענו לסלון בשמונה בבוקר ויצאנו ממנו בחשיכה. למדנו הכל לאט ובדקדקנות. האם את יודעת כמה פעמים הייתי צריכה לפרום את מה שתפרתי, בגלל שהחתכים היו יותר מידי ארוכים או לא ישרים לחלוטין? או לה לה, רק מלחשוב על זה אני מתעייפת."

בשלב זה היא התאימה את הכותנה ואת המשי. "כשתבואי בפעם הבאה אני אראה לך למה אני מתכוונת כשאני אומרת תפירת יד."

שלושה ימים אחר כך אני שוב בסלון. גני מחליקה את השמלה מעל לראשי ורוכסת אותה מאחור. ואז היא מעמידה אותי מול מראה בגובה אדם. רקמת הורדים הזהובים תואמת לקוי גופי ויוצרת אשליה של גובה נוסף וחזות כללית תמירה יותר. זה נפלא. אני מאושרת.

גני פוסעת צעד לאחור. "אה בון," היא ממלמלת לעצמה. "צריך קצת שינויים."

אני פושטת את השמלה בחוסר רצון. "תחזרי מחר, יש שני דברים שלא מוצאים חן בעיני". בעיני השמלה מושלמת, אבל איך אני יכולה להתווכח עם האישה שיצרה את הקסם הזה.

למחרת אמי מלווה אותי לקחת את השמלה.

"זאת באמת יצירת אמנות", אמא שלי אומרת לגני.

גני מהנהנת לאישור. "נלך לחדר ההמתנה בזמן שהמזכירה שלי אורזת אותה."

כשאנחנו יושבות אמי שואלת את גני את השאלה שגם אני נורא רציתי לשאול בעצמי. "אז איך הגעת מפריז למלבורן באוסטרליה?"

גני מחייכת כשהיא עונה. "בשנת 1948, דודה שגרה במלבורן יצרה קשר אתי ועם אחותי. היא הצליחה לברוח מאירופה לפני המלחמה. היא הזמינה אותנו להצטרף למשפחתה באוסטרליה ולפתוח פה בחיים חדשים. חשבנו שזה רעיון מוצלח וכך הגענו למלבורן ב-1949. בהתחלה עבדנו מביתה של דודתי, אולם מהר מאוד היו לנו כל כך הרבה לקוחות, שהחלטתי לפתוח סלון."

"את לא מתגעגעת לפריז?" שאלתי.

"לא, החיים שלי בפריז היו אומללים. היינו עניות, היינו בודדות ויש לנו רק זיכרונות רעים. החיים שלי כאן טובים יותר. יש לי סלון משלי, יש לי בית, והדבר הכי טוב - יש לי את בעלי."

כשאנחנו יוצאות, גני מאחלת לי, "שתלבשי את השמלה החדשה לשעות שמחות רבות".

רקדתי בחתונתה של החברה שלי, וזכיתי להמון מחמאות על השמלה. השמלה ליוותה אותי לניו יורק ולאנגליה, אולם תחנתה הסופית הייתה בחיפה, שם לבשתי אותה כשנפגשתי עם בעלי.

חמישים שנה הן זמן ארוך לשמור שמלה, אבל אני לא מסוגלת להיפרד מנה. וכשאני עוטפת אותה בזהירות בנייר ומחזירה אותה לארון, אני חושבת על גני ומקווה שהחיים נתנו לה את השלווה שהיא חיפשה.

15/4/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) מי, 16/4/2015 11:13

באמת שמלה יפה

אין היום כאלה אכויות. עד מאה ועשרים בבריאות

(1) יהודית הדר, 15/4/2015 19:11

שמלת המשי החומה

סיפור מקסים בפשטותו, בעיקר הסוף בארץ . משואה לעתיד של תקוה בעזרת השם !

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub