לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




למה דווקא אני ניצלתי?

למה דווקא אני ניצלתי?

שאלתה של אמי, מדוע היא ניצלה כאשר כל כך הרבה אנשים נהרגו סביבה, מלווה באופן מתמיד את חייה.

מאת

"למה אני? למה אני דווקא ניצלתי, כשכל כך הרבה אנשים נהרגו?"

בשאלה הזאת סיכמה אמי את סיפורה של העיר הפולנית קיילצה, כאשר היא סיפרה לי אותו בפעם הראשונה. אמי ניצולת שואה, ש"למזלה" משפחתה הוגלתה מפולין לסיביר ולא נשלחה למחנות הריכוז, אחרי שהם חצו את הגבול לרוסיה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1945, כשהמלחמה הסתיימה, אמי כבר ראתה כיצד שני הוריה, שניים מאחיה ואחות אחת גוועים לאיטם מרעב ומחלות. היא ושני אחיה ששרדו – אחותה הגדולה אסתר ואחיה הקטן ניסן – יצאו בדרכם חזרה אל עיר הולדתם בפולין, עיירה בשם אוסטרוב מזיובחי, שנמצאת במרחק של כ-100 ק"מ מוורשה. באותם ימים הם האמינו שאם רק יצליחו לחזור הביתה, הם יוכלו לשקם משהו מחייהם בעבר.

בדרכם דרומה, הצטרפו אמי ואחיה לקבוצה גדולה של פליטים יהודים, רובם ניצולי שואה. הקבוצה שנסעה במשאית מחופה, מנתה בסופו של דבר 50 איש. הקבוצה הייתה עוצרת ונחה בכל עיר או כפר שהיו מוכנים לצייד אותם במזון ומים ולתת להם מקום ללון. קיילצה הייתה אחת מערי פולין שבה עצרה הקבוצה, ב-3 ביולי 1946 אחר הצהריים, ובקשה מחסה. בקומה השנייה של "הבניין היהודי" שבמרכז העיר היה "קיבוץ". בבניין שכנו חיילים יהודיים, ניצולי מחנות ריכוז וציונים שחיכו להזדמנות לעזוב את פולין לפלסטינה.

במשך המסע אמי, אחותה ואחיה הקטן התיידדו עם שני גברים יהודיים צעירים שגויסו לצבא הרוסי במלחמה. גם הם קיוו לשוב לערי מולדתם בפולין. לאחד קראו פסח - שמאוחר יותר נישא לאמי חנה והפך להיות אבי. השני היה מנדל - שיינשא לאסתר (אחות אמי) ויהפוך להיות דודי. כל החמישה היו יחד בירכתי המשאית, והמתינו עד שכל שאר הנוסעים ירדו. בינתיים הם שמעו כיצד ראש הועד היהודי בקיילצה – שגר אף הוא בבית היהודי – מונה ראשים.

"...38, 39, 40. זהו! העשרה שנשארו צריכים לחזור למשאית; אין לנו מקום לעוד אנשים בקיבוץ. הנהג ימשיך לקיבוץ הבא, ושם תוכלו לרדת."

עשרת הנותרים כללו את חמשת האנשים מקבוצתה של אמא. היא ואחיה התחילו למחות מיד בקול. "לא, בבקשה!" אמי התחננה. "אנחנו נוסעים במשאית כבר יומיים. אנחנו רעבים ומותשים. בבקשה תן לנו להישאר."

ניסן בן ה-15 שהחלים ממחלה, התחיל לבכות מרה, וגם אסתר הצטרפה לתחנונים אל האחראי: "אנחנו לא מבקשים מיטות. נשמח לישון על הרצפה – רק תן לנו להישאר! בבקשה, אל תחזיר אותנו למשאית הזאת."

הפצרותיהם ודמעותיהם נגעו לליבו של מנהל המחנה, אבל לא הייתה לו ברירה; גם כך יכבידו 40 הפליטים הנוספים שהוא קיבל על המשאבים הקיימים. ובכל זאת, הילדים והצעירים האלה נראו כל כך מורעבים ושבריריים, והפנים שלהם עדיין שידרו את המוראות שהם עברו. הוא לא יוכל לשלוח אותם בלי ארוחה אחת לפחות וכמה שעות מנוחה.

"תוכלו להצטרף אלינו לצהריים בחדר האוכל. אבל כל העשרה יצטרכו לעזוב לפני הלילה. אני מצטער, פשוט אין לנו מקום להשאיר אתכם ללילה."

האחים הבוכיים ושני ידידיהם, עם חמשת היהודים האחרים, נשארו בבית היהודי למספר שעות, התרעננו במזון ובמנוחה, וחזרו בעצב למשאית באותו ערב. הם עזבו את קיילצה, כפי שהתבקשו, לפני השקיעה והמשיכו במסעם.

כמה ימים אחר כך הגיעו חדשות מצמררות אל אמי ובני קבוצתה הקטנה. בבוקר שלאחר עזיבתם, ב-4 ביולי 1946, הותקף הבית היהודי בקיילצה. הפולנים הפיצו שמועה שהיהודים חטפו ורצחו שם ילדים פולניים. הפוגרום שבא אחר כך – וכלל את המשטרה הפולנית, חיילים ואספסוף מקומי – הביא לרציחתם של ראש הקהל היהודי ועשרות משוכני הבית. רבים מהפליטים היהודים שנשארו בבית באותו הלילה בו לא נתנה לקבוצתם של הוריי מחסה – נטבחו. אמי, שני אחיה והגברים שיהפכו להיות אבי ודודי – הצליחו כולם להינצל מאימת השואה – וכעת בדרך נס ניצלו מהפוגרום בקיילצה שלאחר המלחמה.

"למה אני?" שאלה אמי. "למה אני ניצלתי מהפלישה הנאצית כשרוב היהודים בכפר שלי מתו? למה אני ניצלתי מסיביר כשרוב המשפחה שלי מתה שם? ומדוע אני הייתי אחת מאותם בודדים ברי מזל שסולקו מקיילצה, כשכל אלה שנשארו באותו לילה נרצחו? למה?"

בפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור שלה ואת השאלה שבאה בעקבותיו, הייתי עדיין ילדה, ואמי ניסתה להשיב עליה בעצמה. "אולי אלוקים נתן לי להישאר בחיים כדי שאת ואחותך תוכלו להיוולד." בצעירותי, התענגתי על תשובתה, משום שהבנתי שקיומנו יכול להיות כל כך חשוב לעולם.

שאלתה לא נבעה מרגשות אשמה, אלא מאמונה שיש מטרה לחייה

כנערה הייתי תוהה פעמים רבות אם שאלתה של אמא לא נולדה מתוך "רגשות אשמה של ניצולים" – היא ניצלה בעוד שהאחרים מתו. אולם כבוגרת, הבנתי שהשאלה שלה כלל אינה קשורה לרגשות אשמה. אמא פשוט האמינה שהשאירו אותה בחיים משום שיש מטרה לחייה, ואת המטרה הזאת היא שאפה למלא בלהט והתלהבות.

אחיה והיא גדלו בעוני באירופה של לפני המלחמה, וכדי שבנותיה באמריקה יחיו בלי מחסור, היא עבדה משרה מלאה במפעל, כדי להוסיף על שכרו של אבי כחייט. החינוך היהודי הרשמי שהיא קיבלה בעיירתה הפולנית הוגבל ללימוד קריאה בעברית, כדי שהיא תוכל להתפלל בעזרת סידור. לבנותיה באמריקה, היא הצליחה לגרד מספיק כסף כדי לשלם שכר לימוד שיאפשר לנו לקבל חינוך יהודי בתיכון - כך שנוכל גם לקרוא את התפילה מהסידור וגם להבין את מה שאנחנו אומרות, ולהפיק תועלת מכל האספקטים של לימודי היהדות. בעוד שבפולין האנטישמית נאסר על היהודים לרכוש השכלה גבוהה, היא דאגה שבנותיה יקבלו דיפלומות מקולג'ים. אמי לא הוציאה מפיה תלונה, היא הייתה מלאת הכרת תודה על האפשרות לעבוד קשה, כדי להתקדם לעבר מימוש מטרותיה.

אמי עכשיו בשנות ה-80 לחייה ובכל פעם שהיא מספרת כיצד ניצלה מהשואה ומהפוגרום בקיילצה, היא חוזרת ושואלת את אותה שאלה. מה שמפליא אותי בשאלתה הוא, שהיא ממוקדת בהצלתה ולא בסבל שהיא עברה. היא הייתה יכולה לשאול בקלות – ואיש לא היה מאשים אותה על כך – למה היא נענשה לסבול כל כך בתקופת השואה, לאבד את משפחתה וחבריה, לחוות את ייסורי הפלישה הנאצית לפולין, לסבול מאנטישמיות אלימה, ולהתייסר בקשיי ההגליה למחנה העבודה בסיביר.

מובן שמדי פעם היא מעלה שאלות כמו למה קרתה השואה, כשהיא מנסה ליישב אסון בלתי נתפס בממדיו כמו השואה, עם אמונתה באלוקים טוב ואוהב שמשגיח על העולם ועל כל דייריו. אבל בדיוק האמונה הזאת היא שמעוררת אותה לשאול את השאלה האחרת לעתים יותר קרובות, תוך התמקדות בהצלתה המופלאה ולא בהתנסויותיה שוברות הלב והטרגיות. וכשהיא מנסה להבין את הסיבה לסבל שלה ואת מטרת קיומה, היא מתנחמת בידיעה שלמרות שהיא איבדה את אביה בסיביר לפני שנים רבות – אביה שבשמים תמיד היה איתה.

אמי לימדה אותי בשאלתה להבין שלמרות שהרבה פעמים אנחנו לא מסוגלים להבין את הסיבה לאסון, אנחנו עדיין יכולים לראות את מעורבותו התמידית של אלוקים בחיינו, ולהעריך את כל הניסים שהוא מרעיף עלינו.

19/2/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) נפתלי פרימור, 21/2/2012 13:19

גלבר 16 ירושלים

התיעוד הוא חשוב, לנו ולדורות הבאים.במשפחתי קורות דומים: "קורות חנה ואליהו פשמיסלבסק וצאצאיהם"ראה בגוגל. בנוגע להשגחה העליונה ולאלוקים הרחמן: סבל של אימא שרואה את ילדיה מתים ברעב, מיליונים ששואלים: למה, סלחנו לאלוקים, סלחנו לרוצחים סלחנו אך חשוב לתעד, אולי התשובה תבואנה בהמשך. תודה

(1) מדענית, 19/2/2012 16:48

תודה רבה על המאמר, הוא מאשר את מה שאמי אומרת שלא יודעים מה טוב

אמי ומשפחתה הקרובה, נצלו מהשואה והגיעו לארץ מוורשא שבפולין שנה אחת לפני המלחמה, כי סבי העשיר פשט את הרגל, נהיה מובטל והמשפחה נשארה כמעט ללא כסף. נשאר רק כסף לסרטיפיקטים ולנסיעה של ההורים, הסבתא ושתי הילדות לארץ וזה קרה כמובן כדי שאני אגיע לעולם. לכן, לא להצטער עם לא הולך לנו

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub