לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הצצה על ההסטוריה של ירושלים

הצצה על ההסטוריה של ירושלים

סיפור אהבה בן 2,000 שנה של עם ישראל.

מאת

בשנת 70 לספירה איבדנו אותה.

הצבא הרומאי כבש את פארה של ישראל, העיר בה התעטרנו במשך כמעט אלף שנים. הרומאים חרשו את ירושלים, ושחטו או לקחו לעבדים את תושביה היהודיים.

ששים וחמש שנים אחר כך, בנה אדריאנוס קיסר רומי את העיר ״איליה קפיטולינה״, על חורבותיה של ירושלים. היהודים היחידים שהורשו להיכנס אליה היו העבדים. והשם 'ירושלים' נותר רק בספרי התפילה, שמהם אנו מתחננים לא-לוהים שלוש פעמים ביום, שנזכה לחזור לירושלים הבנויה.

במאה הרביעית, כשהאימפריה הרומית שינתה את פניה לאימפריה נוצרית-ביזנטית, היא אמנם החזירה לעיר את שמה, ירושלים, אבל לא החזירה לעיר את היהודים. ליהודים שעדיין חיו בקהילות תוססות בגליל וברמת הגולן, הותר להיכנס אל העיר רק פעם אחת בשנה – בתשעה באב, יום החורבן של בית המקדש וירושלים. הרונימוס, היסטוריון מאותם ימים כתב: "היהודים יכולים לבוא רק להתאבל על העיר, והם צריכים לקנות את הזכות לבכות על חורבנה של העיר".

הכיבוש הערבי בשנת 638 נטל את העיר מידי הביזנטים, והח'ליף עומאר, השליט המוסלמי, הרשה ליהודים לחזור אליה. מובלעת יהודית גדולה התיישבה בצפון הר הבית. הר הבית עצמו, היה כמובן, הכתר של ירושלים. אדריאנוס קיסר רומי בנה מקדש ליופיטר על חורבות בית המקדש; הביזנטים בנו שם כנסיה, וכעת המוסלמים יישרו את השטח ובנו עליו את כיפת הסלע ואת מסגד אל אקצה.

הצלבנים כבשו את ירושלים בשנת 1099, והרגו כל יהודי ומוסלמי

הנוצרים לא השלימו עם הכיבוש המוסלמי. אבירים מכל אירופה הגיעו ארצה במסע צלב. הצלבנים חזרו וכבשו את ירושלים בשנת 1099, והרגו כל יהודי ומוסלמי שהיו בה. דם בגובה הברכיים זרם ברחובות העיר הקדושה. זמן קצר אחר כך, הצלבנים הרשו לקבוצה קטנה של יהודים לחזור אל העיר – היו אלה יהודים שעסקו באמנות צביעת בדים. בנימין מטודלה סיפר על "כ-200 יהודים, שמתגוררים מתחת למגדל דוד".

מאה שנים אחר כך, המוסלמים תחת שלטונו של סאלח-א-דין הביסו את הצלבנים, ושוב ניתנה ליהודים גישה חופשית לירושלים. במסמך מאותה תקופה מתאר רבי שלמה בר שמשון כיצד הוא הגיע אל צידה המערבי של העיר, קרע את בגדיו וקונן על חורבנה.

הממלוכים המצרים כבשו את העיר בשנת 1250. כאשר הרמב״ן, רבי משה בן נחמן, הגיע לירושלים מספרד, הוא אפילו לא הצליח למצוא די יהודים למניין. באיגרת לבנו הוא כתב: "בירושלים עיר הקודש אני כותב אליך ספרי (איגרת) זו... ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, ירושלים יותר חרבה מן הכל... מצאנו בית חרב בנוי עמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית כנסת. כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה." הרמב"ן הקים מחדש את הקהילה היהודית בירושלים והיא גדלה.

בשנת 1516, הטורקים העותומנים כבשו את העיר. הסולטן סולימאן המפואר בנה מחדש את חומות ירושלים, ועודד את מגורשי ספרד להתיישב בה. נראה שסוף סוף מגיעה עדנה ליהודים לחזור לעיר הקדש, אולם פחות ממאה שנים אחר כך, המשטר הטורקי הסתאב, והטיל מיסים כבדים ואיסורים רבים על יהודי ירושלים. למרות הכל, המשיכו היהודים לצעוד בעקבות ליבותיהם ותפילותיהם ולחזור לירושלים.

באמצע המאה התשע-עשרה, ירושלים שבתוך החומות הייתה כל כך צפופה ביהודים, עד שחלק מהתושבים הציעו לצאת אל מחוץ לחומות. אולם בלי הגנתן של חומות האבן המאסיביות, הם יהיו נתונים לגחמותיהם של כנופיות שודדים נודדות שהיו מצויות באזור. השר משה מונטיפיורי עשה את הצעד הראשון לפתור את הבעיה, בבניית קומפלקס מוגן מחוץ לחומות. עשרים משפחות יהודיות אמיצות עברו לגור שם. מהר מאוד המובלעת היהודית הלכה והתפשטה, והעיר החדשה של ירושלים התרחבה הרבה יותר ממה שהחל להיקרא: "העיר העתיקה" - כמו חבורת ילדים שמקיפה את אמא שלהם.

הבריטים הביסו את הטורקים במלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1917, הגנרל אלנבי צעד בניצחון אל תוך חומות העיר העתיקה. הבריטים חילקו את העיר העתיקה לארבעה רבעים: הרובע המוסלמי (למעשה חצי משטח העיר העתיקה), הרובע הנוצרי, הרובע היהודי והרובע הארמני. החלוקה הייתה מלאכותית - על פי מפקד אוכלוסין של השלטון הבריטי עצמו, רוב התושבים ב"רובע המוסלמי" היו בכלל יהודים.

הבריטים שמרו על תקנותיהם המגבילות של התורכים ביחס לכותל, האתר היהודי המקודש ביותר בעולם. היהודים יכלו לגשת ולהתפלל רק בקטע צר של הכותל. נאסר על היהודים להביא איתם ספסלים או כסאות ישיבה. נאסר עליהם לשים מחיצה בדומה לזאת הקיימת בבתי כנסת. אותם יהודים שהעזו לתקוע בשופר בראש השנה או בסוף יום הכיפורים, נעצרו ונאסרו.

כאשר במאי 1948 הבריטים אולצו על ידי האו״ם לצאת מהארץ, החלה מלחמת העצמאות, והעיר העתיקה של ירושלים, כולל הר הבית והכותל, נפלו לידי הצבא הירדני (הלגיון הערבי). כל התושבים היהודיים גורשו. הגברים נלקחו כאסירי מלחמה לירדן, והנשים, הילדים והזקנים גורשו דרך שער ציון, כשהבתים ששמשו אותם במשך דורות נבזזים ונשרפים מאחוריהם.

לראשונה מזה שלושת אלפים שנה, העיר העתיקה של ירושלים הייתה נקיה מיהודים. ככר העיר ריקה. 'יודנריין'.

מדינת ישראל הצעירה, שנולדה באותו חודש, הפכה את ירושלים לבירתה. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, הצהיר שבלתי אפשרי לאמוד, לשקול או לבטא במלים את חשיבותה של ירושלים. "אם יש לעם ולארץ נשמה", הוא אמר, "הרי ירושלים היא נשמתה של ארץ ישראל ושל העם היהודי."

העיר החדשה של ירושלים הפכה למקום משכנם הסוער של המוסדות הממשלתיים, החינוכיים והתרבותיים. אולם ליבה - העיר מוקפת החומה, שהייתה מוקפת בגדרות תיל ובשטח הפקר מאיים - נשאר מחוץ לישראל.

במשך 19 שנים, ירושלים – ירושלים האמיתית, העיר העתיקה – נותרה רק בתפילות ובחלומות שלנו. נעמי שמר, הפזמונאית הידועה חיברה את השיר הנצחי "ירושלים של זהב", שהפך להמנון הכמיהה הישראלי, כמו הפסוק "אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני" שאותו לא שכחנו במשך כל שנות הגלות.

ואז, הגיע כ"ח באייר, ביומה השלישי של מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כשהצבא הישראלי נלחם בצבא ירדן בשטחים שלאורך רצועת ההפקר, המפקד הישראלי גילה לפתע שאולי אפשר להחזיר אלינו את העיר העתיקה. בין תיקיות הצבא נחו תוכניות צבאיות מפורטות כיצד לכבוש כל גבעה ושדה בארץ, אולם לא הייתה כל תוכנית להשתלטות על העיר העתיקה. חומותיה הרחבות, ומגדליה שנבנו כדי להרחיק ממנה כל פולש, הפכו אותה לבלתי מנוצחת ב-48, כשעשרות לוחמים יהודיים איבדו את חייהם בניסיון לחדור את ביצוריה. אולם כעת, כשניצחונות ניסיים הושגו בכל חזית, האם יתכן – יתכן באמת – לשחרר את העיר העתיקה של ירושלים?

הפקודה לכבוש את העיר העתיקה, ניתנה לחטיבה 55 של הצנחנים בפיקודו של מוטה גור. גור, יהודי שהכמיהה לירושלים זרמה בעורקיו, התפעם מהזכות להיות זה שיפקד על הכוחות היהודיים, שיחזירו סוף סוף, לאחר 2,000 שנים, את ירושלים לידיים יהודיות.

הצנחנים נכנסו דרך שער האריות. להפתעתם הרבה, מלבד אש צלפים נקודתית פה ושם, לא הייתה התנגדות אמיתית. הכוחות הירדניים נסוגו מהעיר לילה קודם. הכוחות הישראליים, נמשכו כמו מגנט והתקדמו הישר אל הר הבית. דבריו של מוטה גור שנשמעו במכשירי הרדיו בתוך מקלטים, בונקרים ובסיסים בכל רחבי הארץ, ימשיכו להדהד בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל, כקריאת ניצחון של עם מובס שהפך למנצח: "הר הבית בידינו!".

אני יושבת כאן היום, בעיר העתיקה של ירושלים, חמישים שנה לאחר אותו יום היסטורי, וחוגגת את יום ירושלים.

נכדיי משחקים בחוץ, בחורבות שהשאירו הרומאים.

בעלי מתפלל בבית הכנסת שהקים הרמב"ן במאה ה-13.

אני פוסעת יום יום ברחובות עליהם אמרו הנביאים: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" [זכריה ח, ד]

וכל תא ותא שלי חוגג את מתנת הא-ל – שובם של היהודים לירושלים, ושובה של ירושלים לידי היהודים.

יהי רצון שנזכה כולנו להעריך כראוי את המתנה העצומה הזאת!

29/5/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) דניאל, 6/3/2017 13:20

חטיבת ירושלים - שומרי העיר

רק לתקן עוול שממשיך מאז 1967 מוטה גור לא קיבל פקודה לשחרר את העיר העתיקה החטיבה הירושלמית, חטיבת הראל, חטיבת הצנחנים וכוחות נוספים קיבלו פקודה לשחרר את העיר, חטיבת ירושלים שהגנה על העיר מאז קום המדינה וגם במשך 19 שנות השלטון הירדני הייתה זאת שפרצה לעיר העתיקה דרך שער האשפות והגיעה עד 100 מטר מהכותל ושם נעצרה עד לחבירה עם חיילי הצנחנים כשעה כפי שמעיד המ"פ יאקי רשף גדוד 163 מהחטיבה הירושלמית. לידיעתך

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub