לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להסתכל לאמת בעינים

להסתכל לאמת בעינים

אחרי ימי הסליחות, האלוקים פורש עלינו את כנפיו ומעודד אותנו, כמו אב לבנו שהשינוי אפשרי, הכל פתוח, וכל שייחלנו לנו לשנה החדשה יתחדש ויתקיים בהמשך מסעות חיינו.

מאת

 בכנס פסיכולוגים שנערך לאחרונה נעשה תרגיל יפה; על השולחן היתה מונחת ערימה של וידויים של אנשים שנאספו על ידי מארגני האירוע. כל אחד מהמשתתפים היה צריך לקחת מספר וידויים ולהקריא אותם בקול. היו שם וידויים מסוגים שונים ומגוונים: אשה שהתוודתה על כך שהיתה מפליקה לאחותה הקטנה בלי שהוריה ידעו. גבר שהתוודה שבחר באינטרנט בד"ר אשכנזי במקום בד"ר מחמוד ללא קשר לרמת התמחותם, אשה שראתה את שכנתה עמוסה בשקיות ותינוקת על הידיים ולא עזרה לה, חייל שחשב שיכול היה להציל את חברו ממוות ולא עשה כן, וכך וידוי אחר וידוי. הוידוי של האחר שיחרר משהו אצל אותם בעלי מקצוע שתמיד עסוקים בלעזור לאחרים וסייע להם להתחיל ולשחרר את הוידויים האישיים שלהם. מארגני הארוע נתנו לכל אחד מהם כרטיס פלסטיק קטן אותו קיפל למפרש שהונח על בסיס קטן מעץ. כל המשתתפים ירדו לבריכה חשוכה ושמו את כרטיסי הוידוי שלהם על המים ושחררו אותם לדרכם.

אך בכך רק התחיל הסיפור. משתתפי האירוע סיפרו לאחר מכן כי התהליך רק פתח אצלם פתח כחודו של מחט להתחיל לחשוב על מהו וידוי, מתי הם משתמשים בו ומתי לא, ולמה? מה הוידוי חולל בנפשם, זכרונות מעברם האישי והמקצועי ועוד. לרוב אנו רגילים להקשיב ל"וידויים" של מטופלינו, לשקף, להכיל, להבין ולטפל. אך העובדה שהיו צריכים להתבונן עמוק בתוך נפשם, להסתכל גם באמת שלא תמיד נעים להתבונן בה, חיבר אותם לתהליך התשובה; האדם צריך קודם כל להסתכל לאמת בעיניים ולהודות בינו לבין עצמו במה חטא, במקום להאשים את הזולת. זו היכולת המופלאה להגיד לעצמי במקום העמוק ביותר בנשמה ולא מהפה ולחוץ: אלו הדברים שאני רוצה לשנות בעצמי, וזה לא קשור לאף אחד אחר אלא לעצמי בלבד. ביהדות, לעומת הנצרות, אין צורך להתוודות מול מישהו אחר, התהליך נעשה קודם כל בין האדם לבין עצמו.

רק כשהעמקנו וחקרנו היכן זייפנו לעצמנו את אמת חיינו, היכן לא היינו כפי שבאמת היינו רוצים להיות, שכחנו להקשיב לנשמה, ועבדנו עבור זהות עצמית מזוייפת או שקרית כי כך היה יותר נוח וקל לזרום עם הזרם, הרי שקודם כל חטאנו לעצמנו.  רק ברגע זה אנחנו יכולים לחרוט על לוח ליבנו שזה לא מתאים לנו יותר ולקבל על עצמנו את השינוי שאנו רוצים ליישם בחיינו.

סליחה שנאמרת מתוך תהליך זה יש לה עומק ומשקל ענק, יופי והוד, גדולתו של האדם שלא כמו כל שאר היצורים יכול לעשות שינוי בכל רגע נתון ולבחור אחרת בקודים אחרים, בערכים אחרים, בדרך אחרת שמתאימה לנשמתו.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק סבר שהוידוי הכרחי לתשובה מכיוון שהוא נועד להבהיר ולגבש לאדם את הרהוריו המעורפלים בשפה ובמלל מדויק, ולגרום לאדם להסתכל לאמת בעיניים, בשבירת מנגנון ההדחקה הטבעי, שדוחה עובדות שאינן נוחות לאדם, כך שהאדם יודה בפה מלא ויקרע את המסווה שהוא שם על פניו ואת המחיצות שהקים בינו לבין עצמו. (על התשובה, עמ' 61-65).

ומה הלאה? מה קורה לאותו "חריטה" שאנו אמורים כעת לחרוט בנפשנו בזמן הוידוי, החרטה ובקשת הסליחה? אחרי שפגשנו את אותם מקומות לא ראויים בנפשנו, הרי שלא בהכרח נרצה לזכור אותם, אלא לדלג הלאה, להגיד סליחה ולשכוח, כמו מנגנון הגנה שמכסה ומרפא מפני אותו כאב, ורגע לאחר תפילת נעילה כבר נרצה לשכוח. אז מה יהיה בסופנו?

תורת  ישראל עוסקת רבות בשימור הזכרון הלאומי בסידור התפילה, בברכת המזון, בשבתות חגים ומועדים; זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (שמות כ'), לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (דברים ט"ז)' , זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ  בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כ"ה( ועוד. הרבה לפני היות הפסיכולוגיה המודרנית דומה כי תורתנו הקדושה הכירה במהלך הטבעי שבנפש האדם הנעה בין זכרון ושכחה, בין קרבה לריחוק, בין רצוא ושוב, ולכן הציווים הרבים לשימור הזכרון ומניעת השכחה. 

הנה הסוכריה. רגע אחרי, בתזמון מדהים לאחר שאכלנו ארוחה אחרי הצום, אנו כבר מתחילים בבניית הסוכה, שמזכhרה לנו את ענני הכבוד שהגנו עלינו כשיצאנו ממצרים.

האם הסוכה תעזור לנו לזכור גם את הוידויים האישיים והקבלות שקיבלנו על עצמנו במהלך ימי הסליחות? לכאורה אין שום קשר בין הדברים, אך המתבוננן ימצא את המשך תהליך התשובה....בסוכה! בתוככי תהליך התחינה מופיע משפט מהמם: "כרחם אב על בנים, כן תרחם השם עלינו". המחילה והאהבה שקיבלנו בהר סיני ולאחר יום כיפור מגיעה מהאל המבקש מאיתנו לראות בו את אבינו. להעמיד את מערכת היחסים דוקא על ציר זה. יחסי אהבה פנימיים בין אב לבן מבטאים את היכולת והתקווה להתקדמות המתבקשת.

האלוקים פורש עלינו את סוכת שלומו ומתחת לענני הכבוד ממשיכים יחסי האהבה שבין אב לבנו. בלשונו של השל"ה הקדוש נקראת אהבה זו: "אהבה מסבת הצלחה". אהבה זו והשמחה השורה בסוכה מגדילה את הבטחון בכך שאנו לא לבד במסע הזה – יש עמנו אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת: נוצר חסד לאלפים, נושא עווו ופשע וחטאה ונקה.

מילות התפילה של ימי הסליחות מלוות אותנו לתוך הסוכה, האל שהיה עמנו בתהליך הוידוי והחרטה והסליחה, הוא זה שגם ימשיך איתנו הלאה את מסעותינו – הסוכה הינה רק מבנה ארעי המוקם בין מסע למסע. בני ישראל עברו 42 מסעות במדבר ונדמה כי גם אנו עוברים מדי שנה מסע פרטי משלנו. הסוכה מאפשרת לנו לנוח מהמסע לשבעה ימים ב"צילא דמהימנותא", בצל האמונה. היא נוסכת בנו בטחון של זכרון בכל החסד שעשה עמנו אבינו בדרכנו כאז כן היום. ממשיך השל"ה הקדוש ואומר: "אהבת השם מפני רוממותו שביטויה בדביקה, חשיקה וחפיצה…הנה אם זוכה  האדם  לאהבה פנימית, שהוא התלהבות הלב … ואז מתאחדים כביכול." (של"ה עמ' לו').

השנה הסוכה הזו שנבנה באהבה תהיה לנו מקום של תזכורת לאיחוד הלב וחיבור בין אותם וידויים שהתוודינו, סליחות שביקשנו, קבלות לעתיד שקיבלנו, לבין המקום בו האל יפרוש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל. באיחוד העמוק בין אב לבנו נתעודד שהשינוי אפשרי, הכל פתוח, וכל שייחלנו לנו לשנה החדשה יתחדש ויתקיים בתוך נפשנו פנימה להמשך מסעות חיינו, בחן בחסד וברחמים גדולים.

10/10/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub