לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




החירות האמיתית של פסח

החירות האמיתית של פסח

לסלק את החמץ שבלב.

מאת

מכירים את זה ששמים שלט על הדלתות של החדרים שנקיים לפסח? זה הקטע שבו אני מרשה לעצמי להתפרע עם שלטים מקוריים, לא סתם "נקי לפסח" או "לא להכניס חמץ", אלא שלטים בסגנון של: "לחופש נולדתי", "חופשיה להיות אני", פתגמים שמדברים על חופש וכו'. הילדים חושבים שאני צריכה כבר "לעבור הלאה ולהפסיק לחפור", אבל מה לעשות, שהחירות נמצאת באוויר בתקופה הזאת של פסח. זה המסר של הזמן, וקשה להתעלם ממנו. אבל מה בדיוק המשמעות של החירות הזו?

ישנם סוגים שונים של חירות – חירות פיזית, חירות פסיכולוגית וחירות הנפש, אם נזכיר חלק מהבולטים שבהם. בפסח אנחנו חוגגים את החירות הרוחנית - למרות שבני ישראל זכו לגאולה פיזית ממצרים, למרות שהם כבר לא היו אסירים שמשועבדים לנוגשיהם המצריים האכזריים - לא זאת מהותו העיקרית של החג. פסח אינו חגיגה של שחרור מעבדות – לא של בני ישראל וודאי לא של שחורים, נשים או בעלי חיים.

השחרור מארץ מצרים היה פן נוסף של החסד האלוקי כלפי בני ישראל. הוא המחיש את כוחו, מלכותו, שליטתו הכוללת ואהבתו כלפינו – אולם הוא לא היה תנאי מוקדם הכרחי לחירות רוחנית (למרות שהוא הקל בהחלט). הנשים היהודיות שהמשיכו ללדת ילדים למרות גזרתו האכזרית של פרעה, היו חופשיות מבחינה רוחנית לבחור בחיים ובתקווה, למרות נסיבות חייהן. הרשו לי להסתכן ולנחש שנלסון מנדלה המנוח היה חופשי מבחינה רוחנית, גם כשהיה אסור בכלא במשך שנים רבות. וודאי שמסורב העליה לשעבר, נתן שרנסקי, שלמד עברית בחדרי השירותים של כלא הק.ג.ב. ולא יצא בלי תהלים, היה חופשי מבחינה רוחנית בין קירות תא כלאו. יכול להיות אפילו שמידה מסוימת של מאסר או שעבוד גופני (למרות שאנחנו בהחלט לא שואפים לזה!) מעודדת התעוררות רוחנית.

אפשר להיות חופשיים מבחינה רוחנית ועם זה אסורים מבחינה פיזית. מה שיותר קשה, בכל אופן, זה להיות חופשיים מבחינה רוחנית ואסורים מבחינה פסיכולוגית. הנסיבות הפסיכולוגיות שלנו, יותר מהנסיבות הפיזיות, עלולות לעכב ולאסור אותנו. הן יכולות לעכב את הצמיחה ולחסום את הקשר שלנו עם אלוקים. כאן נמצאת הצמיחה האמיתית של פסח, וזאת החירות שאליה אנחנו שואפים בחג.

הפירוש הקלאסי לחיפוש אחר החמץ וסילוקו מבתינו, הוא שהחמץ מסמל את האגו. אגו יכול בהחלט לשעבד אותנו. אם הכל עוסק בי, לא נשאר מקום לך – או לאלוקים. בלתי אפשרי לקיים שום מערכת יחסים שהיא – חברים, ילדים, בני זוג, עובדים – אם כולם נראים בעינינו אמצעי לסיפוק צרכינו, אם אנחנו מודדים כל אינטראקציה ופעילות במונחים של כיצד הם משפיעים עלינו, אם אנחנו תמיד מחפשים אחר כבוד ותשבחות והערכה. האגו הוא מלכודת פסיכולוגית, ופסח הוא ההזדמנות לעבוד על השחרור של עצמנו.

אנחנו יכולים להיכלא גם בתאוות שלנו, בציפיות שלנו, בחוויות הילדות שלנו... והרשימה נמשכת. כשהתאוות שולטות בנו (אני חייבת עוגת שוקולד) - אנחנו משועבדים. כשהציפיות שלנו מאפילות על היכולת ליהנות מהרגע או לחוות את הרגע כמו שהוא - אנחנו משועבדים. כשאנחנו תולים את כל ההתנהגויות השליליות שלנו בהורים, ומסרבים לקבל את האחריות האישית שלנו להשתנות - אנחנו משועבדים (אני מכירה מישהו בן 77 שעדיין טוען שהוא כעסן - בגלל אמא שלו). ימי הפסח הם הזדמנות מיוחדת לשחרר את עצמנו מהכבלים הללו.

אולם פסח אינו קסם, ואנחנו צריכים להתאמץ. לא מספיק לנקות את הבית, צריכים לחשוב באמת על עקירת החמץ מעצמנו בזמן שאנחנו מנקים – קל מאוד להתרכז רק בניקיון החיצוני (מישהו יכול להעביר לי בבקשה את האקונומיקה?), ולשכוח מהניקיון הפנימי והיותר חשוב.

לא מספיק לאכול מצה, אנחנו צריכים להפנים את חווית הענווה. אנחנו מזמינים אורחים לסעודה כדי לגלות דאגה, התחשבות בזולת והכרה בכך שכל מה שיש לנו הוא מתנה.

לא מספיק לקרוא את ההגדה ולספר את סיפור יציאת מצרים, אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו במקומם של אבותינו. אנחנו צריכים לדמיין את השעבוד (מהשריטות שלנו) ולשמוח בחירות. פסח הוא חג חווייתי אדיר עם מוטיב סיפורי מרתק ומעורר, שתפקידו לעורר אותנו למציאות הרוחנית.

משה התחנן אל פרעה ואמר לו שאלוקים ציווה "שלח את עמי ויעבדוני". משה השתוקק להוציא את בני ישראל ממצרים, משום שהוא ידע שחירותם הרוחנית עדיין לא מושלמת. אף על פי שהם יכולים ליצור קשר עם אלוקים למרות השעבוד הגשמי שלהם, המלכוד הפסיכולוגי בו הם נתונים מונע מהם לעשות זאת. הייתה להם מנטליות של עבדים, והם התבטלו בפני המצרים. בני ישראל היו צריכים לפרוץ את השעבוד הפסיכולוגי הזה ולהבין שהם משועבדים רק לאלוקים. משה רצה שפרעה ישחרר את ישראל מבחינה פיזית, אולם באותה מידה הוא רצה לשחרר אותם משליטתו הפסיכולוגית בנפשם. רק אז בני ישראל יוכלו להשתחרר באמת.

מדובר בעבודה ארוכה וקשה. שנה אחרי שנה האבק חוזר ומצטבר, ואנחנו משפשפים ומקרצפים. לא תמיד התוצאות ניכרות, אבל בלי הקרצוף הזה, היה מצטבר לכלוך בעובי קילומטר. ככה זה כשמנקים את הלכלוך מאחורי המקרר, וככה זה גם מבחינה רוחנית. ובכל זאת, נקווה שעוד השנה נצליח לפרוץ כמה עכבות, ונצליח לאחל בכנות ומכל הלב "לשנה הבאה בירושלים".

23/3/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub