לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הדפיקה בדלת

הדפיקה בדלת

מרים פרץ עברה חוויות טרגיות שאינה מאחלת לאיש. אולם היא מוכנה לחלוק עם כולם את כוחה, חוסנה ותקוותה.

מאת

יש עדויות לכך שכוחה של מרים מלווה אותה כבר מצעירותה, למרות שבאופן כללי היא חיה חיים שקטים. היא עלתה לישראל ממרוקו בגיל צעיר עם הורים שהיו עניים ולא ידעו קרוא וכתוב. חום אהבתם והאמון שלהם במרים סייעו לה להפוך לאישה בטוחה בעצמה המסוגלת להתמודד עם אתגרים.

היא הסכימה לעבוד בעבודות פשוטות שאחרים לא הסכימו לעבוד בהם, ובכסף קנתה מכשירים חשמליים הכרחיים עבור הוריה. היא הסתערה על לימודיה האקדמיים, למרות שהוריה לא יכלו לתמוך בה. היו לה אין-ספור הזדמנויות להתלונן על כך שאין לה יתרונות כמו לחבריה הסטודנטים בני המעמד הבינוני, אולם היא אפילו לא הבחינה בהן. היא הייתה עסוקה מדי בלימודים ועבודה.

אוריאל פרץ 1976-1998

בסופו של דבר סיימה מרים שני תארים, התחתנה, גידלה משפחה לתפארת וסייעה לבנות קהילה ישראלית בסיני. כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, משפחת פרץ עזבה את ביתה עם פינוי סיני ומסירתה למצרים. עצובים על אובדן הקהילה האידילית שלהם, אולם מלאי תקווה שהשלום יתבסס, הם עברו לפרבר קטן בירושלים. מרים החלה לעבוד בבית ספר מקומי והפכה במהרה למנהלת פופולרית. היא הייתה עסוקה עד מעל לראש בקריירה שלה ובמשפחתה, התמודדה עם אתגרים והייתה מלאת סיפוק.

ואז נחתה הטרגדיה הראשונה. בנה הבכור, אוריאל, נרצח על-ידי מחבלים במהלך שירותו הצבאי. אותה "דפיקה על הדלת" ארורה הגיעה, כשנציגי הצבא הגיעו לביתה כדי לבשר למרים ולבעלה את החדשות האיומות.

החיים של מרים ומשפחתה לעולם לא חזרו להיות כבעבר. כסאו הריק של אוריאל תמיד נכח בשולחן השבת או באירועים משפחתיים אחרים. אחיו הצעירים התגעגעו לחוכמתו ולעצותיו.

אוריאל נהרג ולבו של אליעזר היה שבור. הוא מעולם לא התגבר על האובדן.

אליעזר, בעלה של מרים, השקיע זמן ומאמץ בהנצחתו של אוריאל. ספר תורה נתרם לזכרו. מגוון פעילויות נערכו כדי לשמר את זכרו של אוריאל. אולם לא היה די בכך. אוריאל נהרג ולבו של אליעזר היה שבור. הוא לא הצליח להתגבר על האובדן. הוא נפטר חמש שנים לאחר מותו של אוריאל ולמרות ששום בדיקות לא יכלו להוכיח זאת, אפילו הרופאים הסכימו: הוא מת מלב שבור.

מרים עם ראש הממשלה נתניהו

מרים נותרה ללא שותפה הנאמן: הגבר שעודד, הקשיב וחלק עמה הכל, כל צעד במסעם המשותף. הבדידות הייתה קשה ולא מוכרת.

בהפרש של 12 שנים וימים ספורים אחרי יום מותו של אוריאל, שוב נשמעה דפיקה בדלת.

מרים קיבלה החלטה: להסתכל קדימה. החיים חייבים להימשך. למרות הכל, היא תישאר נוכחת וזמינה למשפחתה. היא המשיכה בקריירה שלה ובעבודתה ההתנדבותית בסיוע לאחרים המתמודדים עם שכול ואובדן.

מרים פרץ בהלווייתו של אלירז

ואז אירע הבלתי נתפס. בהפרש של 12 שנים וימים ספורים לאחר מותו של בנה אוריאל, שוב נשמעה דפיקה בדלת. צוות נוסף של אנשי צבא הופיע כדי לבשר את הבשורות המרות. בנה השני, אלירז, נהרג במהלך חילופי אש עם מחבלים בגבול עזה. כשמרים הבינה מדוע עומדים אנשים לבושים מדי צבא על סף דלתה, היא סירבה לאפשר למישהו לפתוח את הדלת. "כל עוד הם לא נכנסו והודיעו לי את ההודעה הרשמית, הבן שלי היה עדיין חי. רציתי לדחות את הקץ". אולם הייתה זו דחייה זמנית בלבד של המציאות האיומה שעמדה כעת בפני מרים וילדיה הנותרים: אובדן נוסף נפל עליהם.

מרים ובניה. מימין אלירז ז"ל שנהרג בתקרית ליד עזה

מרים מסבירה, "עד עכשיו, חשבתי שמות בני הראשון הגן עלי. הייתי בטוחה שבניי האחרים המשרתים בצבא בטוחים - איך יכולה טרגדיה כזו לקרות פעמיים? למרבה הצער, טעיתי".

למרים היו כעת ארבעה נכדים יתומים וכלה צעירה שהפכה לפתע לאלמנה. מרים מתארת כיצד עברה שלבים של כעס, ייאוש והשלמה. "בסופו של דבר הבנתי שאין לי יכולת לשנות את מה שקרה. לא יכולתי להחזיר את בניי. אנחנו לא מחליטים מתי אנו נולדים או מתי אנו עוזבים את העולם הזה. אולם יש לי את היכולת להתעורר בבוקר ולחיות חיים מלאי מטרה. הבן שלי היה כל כך שמח לחזור הנה ולו לרגע קט, לשמוע את בנו הפעוט אומר 'אבא'. אז איך אני יכולה לא להעריך את זה שיש לי עוד רגע של חיים?"

"כל יום אני בוחרת מחדש: אני אחיה".

מרים היא הראשונה שתודה שאין זו משימה קלה. "אין בכלל שאלה, ברוב הימים יש לי סיבה טובה להישאר במיטה. ויש ימים שזה מה שמתחשק לי לעשות. אבל אני ממשיכה להתקדם. יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה לעשות בחיים האלה. אני יכולה להתמקד בהכרת תודה. אני יכולה לדבר. אני יכולה ללכת. אלה לא דברים קטנים. כמה אנשים לא יכולים לעשות את זה? כל יום אני בוחרת מחדש: אני אחיה".

מרים פרץ ובנה אלירז

מרים פעילה בצורה מדהימה. מדי שבוע היא מרצה בפני מאות חיילי צה"ל. היא מבקרת משפחות שכולות ששכלו את אהוביהן בצבא. בזמנה הפנוי מרים מתנדבת במספר ארגונים. הניסיון לקבוע עמה פגישה וראיון אינו קל, לאור לוח הזמנים העמוס שלה.

מרים הפכה לדמות מוכרת ואהובה על ישראלים רבים. טיול קצר עמה יביא באופן בלתי נמנע למפגש עם אנשים שיבקשו חיבוק או כמה מילות עידוד. חיוכה וסבלנותה פותחים לבבות. החוויות הכואבות שעברה ובחירתה היומיומית להמשיך לחיות מהווים השראה לרבים.

"אל תוותרו", היא אומרת בעודה מלטפת לחי. "יש לנו בחירה מדי יום. יהיו ימים קשים. אבל הרבה ימים יהיו טובים. אז המשיכו לחיות!" היא אומרת. ואז, מבעד לדמעות, מתחילים להופיע חיוכים מהוססים. נראה שהמסר מתחיל לחלחל ש"אם אני יכולה לעשות את זה, גם אתם יכולים!". התקווה מתחילה שוב לנבוט. בחיבוק ובחיוך ממשיכה מרים במשימתה היומית: לחיות.

סיפורה של מרים הוא מסע של נחישות, אמונה וטרגדיה שוברת לבבות, כמעט כמו סיפורה של מדינת ישראל. שירת מרים (הוצאת גפן) מספר את סיפורה ומתאר כיצד אישה אחת חוותה טרגדיות בלתי נתפסות ואף על פי כן בחרה באומץ לחיות חיים של תקווה ולעורר השראה באומה שלמה. מרים הפכה לסמל ישראלי לאומי של אבל וחוסן. לחצו כאן כדי להזמין את הספר.

4/6/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub