לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




זאת לא אשמתי

זאת לא אשמתי

כמה פעמים אנחנו מעבירים את האחריות הלאה ומאשימים את כל העולם? כמה פעמים אנחנו חווים רגעי השראה והתעוררות, ובכל זאת, מתעלמים

מאת

פעם ראיתי סרטון מצויר, שבו נערה אחת עסקה כל הזמן בלהושיט לחבריה רשימות של חסרונותיהם וטעויותיהם. כשמישהו שאל אותה באיזו זכות היא עושה את זה, היא ענתה: "אני רוצה להפוך את העולם הזה למקום שבו יהיה לי נעים יותר לחיות."

אנחנו חיים בחברת ה"אני". לפעמים נראה כאילו אנחנו חיים בחברה של קרבנות, שבה תמיד האשמה היא של מישהו (או משהו) אחר. כמה פשוט לתרץ את שגיאותיי ולהאשים את הנסיבות ש"מעבר לשליטתי".

תסמונת האגוצנטריות הופכת לנורמה לאלה שעבורם רק טבעי "להעביר את האחריות" ולהטיל את האשמה על מישהו אחר. התלמוד (עבודה זרה יז א) מציג עלילה מרתקת המגלה לנו עד לאן יכולה להוביל אותה אגוצנטריות.

הגמרא מציגה בפנינו אדם בשם אלעזר בן דורדיא, שהיה חוטא מפורסם המכור במיוחד לתאוות בשרים. פעם, כשהוא שמע על פרוצה המפורסמת הן ביופייה והן במחיר הגבוה שגבתה, התאווה שלו התעוררה, ולמרות שהיא התגוררה במדינה מרוחקת, הוא עשה את דרכו בהתלהבות כדי לפגוש אותה.

במהלך הביקור היא אמרה כבדרך אגב שאלעזר בן דורדיא לעולם לא יוכל להתחרט ולכפר על דרך סיפוק הצרכים האישיים שלו. אלעזר הזדעזע מההערה שלה, ובאופן במפתיע ויתר על שירותיה וברח אל ההרים והגבעות. התלמוד ממשיך לתאר כיצד הוא התחנן לכוחות הטבע שיתפללו עבורו שיימָחֲלו לו עוונותיו.

אילו רק יכולנו לבחור הורים אחרים...

הרב יואל שוורץ אומר שחכמינו מפרשים את תפילותיו של אלעזר בן דורדיא אל כוחות הטבע, כניסיון להעביר את האשמה אליהם. כך הוא מסביר זאת:

"הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים!" ההרים רומזים על ההורים. במילים אחרות, אלעזר בן דורדיא מאשים את הוריו בבעיות שלו. אחרי הכל, הם אלה שהביאו אותו לעולם. כמה מאיתנו מאמינים שאנחנו לא יותר מתוצר של הדרך בה גדלנו. אילו רק היינו גדלים בצורה אחרת! אילו רק יכולנו לבחור הורים אחרים. אילו רק היו מגדלים אותי בדרך שונה ולא היו כל כך ותרנים... או תובעניים... או שתלטנים. אילו רק...

לאחר שלא מצא כל תמיכה מעשית בהרים ובגבעות, מתייאש אלעזר ופונה לשמים ולארץ: "בקשו עלי רחמים!"

השמים רומזים על המנהיגים הרוחניים שבכל דור. כמו אלעזר בן דורדיא, כמה פעמים אנחנו היינו רוצים להאשים את המורים שלנו ואת ההנהגה על החסרונות שלנו? "אחרי הכל," אנחנו טוענים, "אילו רק לא היו המנהיגים והמורים כל כך מרוחקים ומנותקים. בגללם נהייתי מנוכר לערכיות. אילו היו רק קצת יותר נגישים. אילו יכלו רק לדבר ברמה שלי ולהבין אותי. אילו יכלו להבין את המקום שממנו אני בא. אילו רק..."

ה"ארץ" שאלעזר ניסה להאשים, מייצגת את הסביבה שלנו, החברים והרקע חברתי. ה"חבר'ה בפאב" והשפעות חברתיות אלה או אחרות הם אלה שהשחיתו אותי. האנשים שהתחברו איתי והסתובבו איתי, אותם צריך להאשים על מה שנהייתי! אילו רק הייתי יכול למצוא חברים אחרים. אילו רק הייתה בסביבה חברה מתאימה אחרת. אילו רק....

ואז אלעזר בורח אל השמש והירח. אלה מייצגים את חברת הזוהר. היום, זאת החשיפה הבלתי פוסקת שלנו לבילויים, שמעצבת אותנו. קל להאמין שאנחנו פשוט תוצרים של התקשורת והמוסיקה שמרצדות מולנו. האינטרנט והפרסום תופסים אותנו ומכים אותנו בסנוורים. אילו רק לא היינו מושפעים כל כך מערוץ הסרטים, מהאיי-פודים, מסרטי הווידיאו, מהבלוגים באינטרנט, מהטלנובלות – שמפציצים אותנו בלי הרף מבלי שביקשנו זאת! אילו רק...

כשאלעזר לא מצליח לשכנע את השמש והירח לקחת אחריות על מעשיו, הוא פונה להתחנן אל הכוכבים והמזלות. הוא מצהיר שהוא לא היה מסוגל לשלוט בנטיותיו התאווניות, משום שהוא נולד תחת השפעת הכוכב הלא נכון. הכל היה כתוב במזל ובעתיד שלו. אילו רק היה יכול לשלוט במזל שבו נולד. אילו רק...

הוא לא בוכה מתוך רחמים עצמיים אלא מתוך חרטה, והוא בוכה עד שנשמתו יוצאת.

בסופו של דבר אלעזר נאלץ להבין ש'עד כאן', לכוחות הטבע אין שום אחריות על הבעיות שלו. הוא הולך וטומן את ראשו בין ברכיו ובוכה. הוא לא בוכה מתוך רחמים עצמיים. סוף-סוף הוא בוכה מתוך חרטה, והוא בוכה עד שנשמתו יוצאת.

באותו רגע, מסיים התלמוד את סיפורו, נשמעה בת קול שמימית שקראה: "אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". רגע של חרטה אמיתית ביטל חיים שלמים של הפקרות.

ואז התלמוד מוסיף הערת סיום מפתיעה: כששמע רבי יהודה הנשיא את הדברים, הוא בכה ואמר: "יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת".

רק יתרו שמע

תגובתו הנרגשת של רבי יהודה נושאת מסר עוצמתי לכולנו, כשאנחנו מהרהרים בתשובה שלנו בתקופת הימים הנוראים.

האם רבי יהודה בכה משום שהבין שבעוד שהוא התאמץ לחיות בדבקות לאלוקיו, אלעזר, המושחת, התמכר לכל תשוקה שיכל למצוא? האם רבי יהודה משתעשע ברעיון שאולי הוא צריך לתת לקדושה שלו לצאת לחופשה, לחיות מעט, ולהשאיר את התשובה לאחרית ימיו, בעקבות אלעזר? אולי הוא כואב על כך שהוא וחבריו חיים בפרישות בעוד שאלעזר בן דורדיא מנצל את כל המערכת לרעה ובסופו של דבר מגיע לאותו מקום?

לא. זו תגובה קטנונית וצינית מדי לאדם גדול כמו רבי יהודה הנשיא.

החידה נפתרה על ידי הרב חיים שמואלביץ', אחד מגדולי התורה של המאה ה-20, ראש ישיבת מיר לשעבר. על מנת להבין את תגובתו של רבי יהודה הנשיא, מחזיר אותנו הרב שמואלביץ' להתרחשות סוערת בהיסטוריה היהודית, קריעת ים סוף.

התורה מספרת לנו שכל מי ששמע על קריעת ים סוף נדהם: "שמעו עמים ירגזון [התחלחלו]; חִיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום; אילי [גיבורי] מואב יאחזמו רעד; נמוגו כל יושבי כנען..." (שמות טו, יד-טו). ובכל זאת, התורה מספרת לנו שמכל אותם אנשים, רק יתרו, חמיו של משה, החליט להעביר את הדברים לפסים מעשיים.

יתרו נדהם לרגע כמו כולם. ובכל זאת, מתוך מאות אלפי אנשים, רק הוא לבדו שינה את עצמו לתמיד.

יש לנו בחיים אינספור הזדמנויות לתפוס את רגעי ההשראה ולהשיג גדולה נצחית.

לכן בכה רבי יהודה. הוא הבין שיש לנו בחיים אינספור הזדמנויות לתפוס את רגעי ההשראה ולהשיג גדולה נצחית. לפעמים ההשראות האלה נעימות, למשל כשמתבוננים בתינוק העושה את צעדו הראשון או צופים בשקיעת השמש. לפעמים ההתעוררות מגיעה בצורת אירוע חבלני או צונאמי.

ובכל זאת, כמה מאיתנו מתנסים בחוויות שונות ומשנים את עצמנו באופן מעשי, כמו יתרו?

רבי יהודה בכה על אלעזר בן דורדיא, משום שהוא הבין שאלעזר היה מתאים לגדולה מיוחדת. אבל מה חבל, שהוא בזבז את שנות חייו הטובות ביותר ברדיפה אחר הבלים ושטויות. תארו לעצמכם מה היה אילו התעורר אלעזר שנים רבות קודם לכן. תארו לעצמכם איזה אדם גדול הוא יכול היה להיות! אובדן הפוטנציאל הוא מה שהביא את רבי יהודה לדמעות.

בחירה חופשית

כמה פעמים אנחנו מתנסים ברגעים חולפים של השראה והתעוררות, ובכל זאת, השעון הפנימי שלנו ממשיך לתקתק מתוך שביעות רצון שאננה? כמה פעמים אנחנו שומעים צלצול פעמוני אזעקה, אבל לא קופצים על ההזדמנות של הרגע אלא מעדיפים לחזור לתנומת השוטים שלנו?

אילו היינו שומעים בקולן של אותן קריאות, גם אנחנו היינו יכולים לקבל את ההשראה, לצמוח ולשנות את עצמנו ואת העולם. זה קרה ליתרו. זה קרה, ברגע האחרון, לאלעזר בן דורדיא. אם נבחר בחוכמה ונפעל באופן מעשי, זה יכול לקרות גם לנו.

ביום כיפורים זה, כשנכה על ליבותינו בחרטה על מעשינו הרעים, יגיע הזמן לדרגה חדשה של "אגוצנטריות". אנחנו חייבים להבין שהחיים שלנו נמצאים באחריותנו. כשאנחנו מבקשים מחילה, ה' כבר יודע מה לא עשינו בסדר. אנחנו לא עוברים על הרשימה הארוכה כדי ליידע את האלוקים. אנחנו צריכים ליידע את עצמנו. ה' יכול לעודד ולעזור, אבל בסופו של דבר, אנחנו - באמצעות כוח הבחירה החופשית – הם אלה שיכולים לעשות את השינוי.

וזאת בדיוק המשמעות של לבנות את הנצח.

15/9/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אסתי, 9/9/2015 17:38

יפה ומחזק

שמעתי את המעשה הזה כמה פעמים אבל את הניתוח של ההרים והגבעות המשולים להורים וכו' לא קראתי בשום מקום. ממש יפה וכל כך נכון אני התחזקתי תודה

(2) תומר, 19/9/2007 08:03

מעניין מאוד ומרתק

אני אדם "שומר מסורת" לא דתי הדוק,אך מאמר זה נגע לליבי.
השכלתי ממנו רבות, הן לחיים הגשמיים,שרק ביכולתנו לתקן ולשפר,והן לחיים הרוחניים. מאמר זה חיזק אותי מבחינה רוחנית,העלה בי את הצורך לערוך "בדק-בית" רוחני,ולא כמו בכול שנה לצום ולבקש את סליחת אלוקינו,ובצאת הצום לחזור לסורי.
בברכת שנה טובה
וגמר חתימה טובה

(1) אנונימי, 17/9/2007 05:09

מרתק ומאיר עיניים

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub