לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כשמלאך נוגע בך

כשמלאך נוגע בך

לאלוקים דרכים רבות ליצור עמנו קשר. את הבלתי צפויות שבהן אנו זוכרים לנצח.

מאת

ראיתי אותו במשך שנים, אבל כעיקרון, התעלמתי ממנו. אני מניח שכך אנשים מגיבים לילדים עם תסמונת דאון. מתעלמים מהם. זה "בטוח" יותר. הם כל כך בלתי צפויים. אבל בראש השנה האחרון, הכל השתנה.

משה כמעט בן 17. אני לא מומחה גדול, אבל אני משער שהפיגור שלו בינוני עד קשה. מאז שהיה בן 8 או 9, אמו נוהגת להביא אותו לבית הכנסת, לחצי השעה האחרונה של התפילה.

שגרת הביקור היומי

שגרת הביקור של משה בבית הכנסת, לא השתנתה באופן משמעותי בשמונה השנים האחרונות. הוא מדדה לעבר ארון הקודש בעצמו וניגש ישירות לאביו. אביו מקבל את פניו בחיוך מאוזן לאוזן, ואינו מגלה כל סימן של אי נוחות או מבוכה. לפעמים הוא יושב, בפעמים אחרות הוא עומד. לעתים קרובות יותר הוא פוסע.

הוא ממשיך במעבר, ואז פונה בסיבוב. לפעמים הוא עוצר ונועץ מבט במתפלל מקרי, ובפעמים אחרות אינו עוצר כלל. ישנם ימים, בהם הוא מבקר את החזן בדוכן התפילה, או את הרב. בפעמים אחרות הוא מדלג מעליהם. אין כאן סיבה או מסובב, אין יעד. אין תכלית ברורה.

בדרך כלל, הוא גם לא מדבר הרבה. הדיבור שלו משובש ואוצר המלים שלו מוגבל. המלה החביבה עליו היא כנראה "אמן", שתמיד נאמרת שניה או שתיים אחרי כל בית הכנסת, "אמן", ותמיד בקול רם, שניים – שלושה דציבלים יותר מאתנו.

מעניין לראות כמה מעט תשומת לב הוא מושך. רוב חבריי לתפילה כמעט ולא שמים לב אליו.

מעניין לראות כמה מעט תשומת לב הוא מושך. רוב חבריי לתפילה כמעט ולא שמים לב אליו. אין מבטים, אין שאלות, והאינטראקציה אתו מועטה ביותר, אם בכלל. משה גם לא דורש את תשומת לבנו. חוץ מ"ישר בפרצוף", שלוש שניות של נעיצת מבט ללא מלים, הוא מתעסק לו בענייניו בלבד. מהם העניינים האלה? אין לי מושג.

אבל אני תוהה לפעמים – בעולמו המיוחד והמוגבל שכלית, עד כמה הוא מבין? האם הוא מזהה אותנו, משבוע לשבוע? האם מוגבלותו גורמת לו לכאב? האם זה משנה לו כשאנחנו מחייכים ומתנהגים בחביבות אליו? האם נשמתו כמהה ליותר מזה?

לפני ארבע שנים חגג משה את בר המצווה שלו, בהתכנסות קטנה של משפחה וחברים מבית הספר שלו. מסתבר שאירוע זה היה משמעותי ביותר עבורו. אלבום התמונות מבר-המצווה מלווה אותו תמיד לבית הכנסת. בין טיוליו, משה יושב בשקט והופך בשיטתיות כפייתית את דפי אוצרו היקר ביותר. שוב ושוב ושוב ושוב. מעלעל, נועץ מבט, מסדר בצורה מוזרה את המשקפיים שקיבל לאחרונה, ולעתים מעביר את אצבעותיו על גבי התמונות היקרות, כאילו אינו רוצה להיפרד לעולם מאותם זיכרונות נעימים.

ראש השנה

ואז הגיע ראש השנה. ב-22 השנים האחרונות, הייתה לי הזכות העצומה והכבוד להוביל את התפילה בבית הכנסת. אינני חזן במקצועי, אך בית הכנסת שלי, במקום ללכת בנתיב המקצועי, מעדיף שחברים מהקהילה, כמוני, יובילו את התפילה. אני מתייחס לאחריות זו בכובד ראש ומקבל בברכה את הכבוד הנלווה אליה.

השנה לא הייתה שונה מקודמותיה. התחלתי להתכונן לראש השנה, כרגיל, שבועות רבים לפני החג. חבריי הקרובים ובני משפחתי מכירים כבר את הסימנים. הברור מביניהם הוא התקף של היפוכונדריה: "דגדוג" מוזר בגרוני, דיאטת שום בצירוף ויטמינים C ו-E, עם נטייה להיות עצבני קצת ורציני מעט יותר.

צונאמי, הוריקן, רעידות אדמה, אל קעידה, פיגועי התאבדות, וכו'. רשימה נרחבת למדי...

ובכל זאת, השנה משהו השתנה במקצת. העולם. העולם השתנה. צונאמי, הוריקן, רעידות אדמה, אל-קעידה, פיגועי התאבדות, וכו'. רשימה נרחבת למדי... מדכאת... ומפחידה. נוסף על כך, כל אחד מאתנו מוסיף את החרדות והמצוקות הפרטיות שלו לרשימה. לא פלא שההכנות לראש השנה עשויות להיות מאיימות כל כך, במיוחד השנה.

אך לפעמים מתרחשת תופעה משונה. הפחד, החרדה והפסימיות יכולים להיות כל כך גדולים ואיומים, שבמקום להוביל אותנו לחשבון נפש עמוק, לתפילה ולשינוי – מתרחש ההפך הגמור. אנו מתכסים תחת שריון, הופכים קהי חושים, כמעט אדישים. מחשבות כמו "מה הטעם? דבר לא ישתנה" ו"מה הלאה?" מתחילות להרעיל את מוחנו. הדכדוך שולט בכיפה. תחושה שאנו מטרות נייחות, הממתינות לאסון או להתפרצות הבאה, ממלאת אותנו אימה. "העומס במערכת" עושה שמות בנטייתנו לשאוף ולקוות.

תפנית מפתיעה

זה בדיוק מה שקרה לי. כשעמדתי שם, על דוכן התפילה של החזן, ביום הקדוש ביותר בשנה, מצאתי את עצמי אחוז אימה רוחנית. היום הגיע. אין יותר זמן להכנות או לחשבון נפש – רק אני, הסידור, מאות מחבריי לבית הכנסת, המצפים ממני להוביל את התפילה – ואלוקים. אך משהו השתבש. פתחתי בתפילת העמידה, התפילה היומית, וקראתי בשמות האבות, אבל משהו היה חסר. משהו בפנים. משהו עמוק. משהו חשוב מאוד. "העומס במערכת" שיתק את רגשות לבי.

"איך זה יכול לקרות? תהיתי בבהלה. היכן החמלה שלי... הרוח שלי... הנשמה. היכן הדמעות של ראש השנה?"

שפתיי המשיכו לנוע והמלים עדיין נשמעו, אך הן נאמרו בשטחיות, בלא חמלה, מנותקות ובודדות. מעולם לא הייתי כה מודע לתחושות הניתוק שלי ולצורך הדחוף שלי לרפא אותה.

ואז החמיר המצב. משה נכנס. כאילו דעתי לא הייתה מוסחת גם כך, הרמתי את מבטי מעל לסידור רק כדי לגלות את מבטו נעוץ בי, במרחק סנטימטרים ספורים. הרגשתי כמו בדהרה פראית מעל בור פתוח בכביש, במהירות 90 קמ"ש. "עכשיו?!" חשבתי לעצמי. "הריכוז שלי מספיק גרוע גם ככה. הוא לא יכול להפעיל את כשפיו על מישהו אחר?" הרהרתי באטימות.

נדמה היה שמשה משתהה בצורה בלתי אופיינית על הבימה. הוא פשוט עמד שם, מתבונן בי, חסר הבעה. כאילו קפא בזמן ואינו נחפז להשלים את שיטוטו הרגיל.

ומשהו קרה. לא קל להסביר, אבל אני חושב שבפעם הראשונה, ראיתי את משה. את עדינותו. את תמימותו. את ידיו הרכות ועיניו החרישיות. חשתי בפשטותו ובשלמותו. לפניי עמדה נשמה שלא חטאה מעולם, ללא אשמה – הטוהר בהתגלמותו, קרוב אליי כל כך. נועץ בי מבט ומתקשר איתי איכשהו בדממה. שפתותיי המשיכו במלאכת התפילה, אך ראשי אבד בתוך תמונה מלאכית זו. הרגשתי איך הדופק שלי מאיץ. לפתע רכבתי על פסגתו של גל רוחני ענק, מונע אך ורק בנוכחותו של הלפיד האלוקי.

ללא כל אזהרה, ללא תרועת חצוצרות, הגיח משה מקהות החושים הרגעית שלו.

ואז, ללא כל אזהרה, ללא תרועת חצוצרות, הגיח משה מקהות החושים הרגעית שלו. עיניו נמלטו מעיני והתמקדו בקצהו המרוחק של דוכן התפילה, שם היו מונחות כמה ממחטות נייר שהכנתי לי לפני תחילת התפילה, על כל צרה.

לתדהמתי הרבה, ראיתי את משה מסתכל על הממחטות, מסתכל בי שוב, ואז מזיז אחת מהן ומניח אותה בכף ידי. זה היה המגע היחידי שאי פעם יצר איתי. הייתי מוכרח להמשיך בתפילותיי, אך נפשי הייתה כעת הרחק מכאן. התבוננתי במשה וסגרתי בתוך אצבעותי את המתנה החדשה שאבדה לי ונמצאה. זו הייתה אמנם רק ממחטת נייר, אך באותו רגע, מאותו אדם, היא סימלה עבורי רגש יקר של הבנה עמוקה ואכפתיות. הדמעות, שקודם לכן נדמו כה רחוקות, עלו ופרצו מתוכי.

ואז, באותו רגע, חשתי את נגיעתו החמה של משה, שליטף את ידי ברכות. מגעו היה חמים ומנחם. הוא הבין שקורה לי משהו ורצה לעזור. ליטוף אחד ואחריו עוד אחד.

הצצתי מבעד למסך ראייתי המעורפלת, בתקווה לקלוט את הבעתו של הידיד, שזה עתה נתגלה לי, אך הוא כבר נעלם. משה, שהשלים את משימתו, היה כבר בדרכו למקום אחר, בלתי ידוע. תפילותיי, שעתה התחדשו במשנה מרץ, נישאו מעלה מעלה והיה בהן להט ויראה בעוצמה שלא חוויתי מעולם. במשך השעתיים הבאות, לא הוצאתי מידי ולו לרגע, את אותה ממחטת נייר דקה ועדינה.

מצאתי לי חבר חדש באותו יום. חבר, שבעבר הייתי סבור, כי אין הוא מבין הרבה בדרכי העולם הזה. הוא הזכיר לי ביטוי נפלא ששמעתי פעם, על ילדים מסוגו: "יש שבאים לעולם הזה ללמוד; אחרים באים ללמד".

8/9/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 20 תגובות ב-20 דיונים

(20) אנונימי, 13/9/2011 18:30

בכיתי

(19) , 11/9/2010 09:48

מאד מרגש

(18) אסתר, 10/9/2010 05:18

כשמלאך נוגע בך

כל כך מרגש לקרוא אצילות נפש שכזו , שברגעים קשים וכמעט חוסר שליטה- הלב נתון לרגשות שאנחנו לא מודעים להם בכלל- והם מציפים אותנו בזמן הכי נכון!!! כל הכבוד וכדאי לנו ללמוד מזה משהו... שנה טובה ומבורכת! אסתר

(17) אנונימי, 7/9/2010 08:49

כאמא לילד עם פיגור צמררת וריגשת

שתהיה שנה נפלאה לכל עם ישראל שנה של הבנה ותובנה וקבלת האחר.

(16) mila, 5/9/2010 20:34

מדהים

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub