לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בזכות אהבת חינם

בזכות אהבת חינם

מסע נשים מכל ארצות תבל מחבר אותי לרעיון קיבוץ הגלויות ובנין בית המקדש.

מאת

 אשתף אתכם כי יצאתי שוב השבוע למסע נשים "מומנטום" כאן בארץ

זהו המסע המרגש והחווייתי שיש בו תמהיל מדויק של פעילויות מרגשות 

הרצאות הנוגעות בעצם הלוז של ערכים יהודיים נשיים

ומפגש עם חייהן של נשים אחרות מכל רחבי העולם,

זאת אחת החוויות המעצימות ביותר שמגיע לכל אישה יהודיה לחוות בחייה.

 

ישראליות וקנדיות,

ישבנו על המדרגות הרחבות ,מול הר הזיתים

למרגלות הכותל הדרומי.

המביאות אותך אל שערי הכניסה למקדש.

 

התנתקתי מהסבריו של משה המדריך,

עצמתי את עיני ונתתי לעצמי לראות את ההמון הרב של עולי הרגל הנרגשים,

שעזבו שדה מניב, ועדר כבשים, ועלו לירושלים.

ראיתי את בגדי הצבעונים של הנשים, את התכשיטים הנוצצים שענדו לכבוד החג,

את הסנדלים הקלועים שנעלו הילדים,

יכולתי לשמוע את צליליו של הנבל הגדול המלווה את שירת הלויים

לחוש את הרוח הקלה הנושאת את ריחה המיוחד של הקטורת,

ואת דנדוני הפעמונים בשולי מעיל התכלת של הכהן הגדול.

בית מקדש.

את המראה היפהפה הזה ניפץ קולו של המואזין

שהזכיר לי כי יולי 2016,

הר הבית עדיין איננו בידנו

ובמקום מקדש וחיבור בין שמיים לארץ,

כיפה של זהב מסמאת את עינינו.

 

למרות שאנחנו מרגישים 'מסודרים' במדינות אליהן הגענו

למרות שבנינו בתים ועסקים, הקמנו בתי כנסת ובתי ספר,

אנחנו עדיין "הומלסים" מבחינה רוחנית.

אין לנו בית משלנו, מקדש שבו קרבת האלוקים הייתה מוחשית ונראית לעינינו והיתה אור לעולם.

 

כמה מדוייק לחוות מסע שכזה,

כמה ימים לפני תשעה באב,

כמה מיוחד דווקא בימים אלו לראות את ארץ ישראל בעיניים אחרות,

בעיניים של תיירת,

לראות את הארץ ולומר מכל הלב כמה היא "וונדרפול" ו"אמייזינג",

וטובה הארץ מאוד מאוד,

זכינו שוב באדמתנו ואנחנו יכולים שוב ללטף את אבני הכותל, זכר קדוש מהמקדש

אבל אנחנו עדיין סובלים מטראומת הגלות.

אין לנו חזון וחסרה לנו בהירות הראיה.

ובמקום להיות "אור לגויים", מבודדים, שונאים ומחרימים אותנו.

 

אך לחבק  נשים יהודיות שמעולם לא פגשת וכנראה גם לא תפגשי שנית,

יהודיות מאב ואם, או כאלה שרק אימן יהודיה,

וכאלה שבן זוגן אינו יהודי,

מחזק בי את הידיעה כי

את כולנו מאחד, אף על פי כן ולמרות הכל, רצון אחד:

להכיר, לדעת ולהתחבר אל המורשת היהודית,

שלמרות 2000 שנה, שני חורבנות,

גלות כואבת, משפילה ומפצלת,

פזורה גם בנידחים שבמקומות,

עדיין לב משותף פועם בחזותינו.

לחבק ולהרגיש אהבת חינם שכזאת,

ללא שום סיבה

רק כי בנות אנחנו לאב אחד,

ועם ישראל חי וקיים.

ובכוח האהבה הזאת

ממש כמו ציפור החול,

נתנער,נתחבר ונחדש ימינו כקדם.

2/8/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub