לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




על סיפורים וגידול ילדים

על סיפורים וגידול ילדים

למרות שילדיי אינם אוהבים לשמוע את פזמון האיסורים היומי שלי, עדיין יש לנו קשר מיוחד שבא לידי ביטוי מדי ערב כשאני מספרת להם סיפור.

מאת

הגיעה שעת השינה וארבעת ילדיי, בגילאי 2-9, שרועים על מיטתי.

אלישבע, בת ה-8, משחקת עם חוט רופף בשרוול כתונת הלילה שלה. בשלושת השבועות האחרונים, ילדה בכיתתה סחטה ממנה ממתקים וכסף קטן בהפסקות. כששאלתי את אלישבע אם יש לה רעיון איך לגרום לילדה להפסיק, היא נראתה אובדת עצות. אובדת עצות ומיואשת. באשר אליי, מתחשק לי לחנוק את הסחטנית הקטנה.

ברור שזה לא רעיון טוב, בעיקר כיוון שהוא יציב דוגמה שלילית לשושי, בתי בת ה-6, שראשה מונח בחיקי. לאחרונה היא משתמשת באלימות וכעת אחיה ואחותה מחרימים אותה כשהם משחקים. אני רואה אותה כעת, תוקעת מרפק בברכו של אחיה, מנסה להציק לו.

בינתיים לוי ואני התווכחנו על רמת הג'אנק-פוד שאנחנו מרשים בבית. מדי שנה בעלי ואני מתרככים קצת יותר: בסדר, מותר לך עוגייה, עוגה, סוכרייה, אבל תאכל/י גם את הירקות. אבל לוי לא מוכן לוותר, וגם אני לא. אז הוא מתהלך בכתפיים שמוטות, עיניו עייפות מהחיים בגיל 9, והוא ממלמל מעין מלמול בלתי נשמע של איש זקן, המדבר על כך שהוא סובל מאוד, מתוך תקווה שאני פשוט אוותר ואניח לו לעשות כרצונו. האמת היא שכל ילדיי כועסים על החוקים שלי לגבי ג'אנק-פוד.

אני מכבה את האור ואוספת את ילדיי סביבי כדי לספר להם סיפור לפני השינה

באשר לבתי הצעירה, שהיא עדיין פעוטה, היא נלחמת נואשות כנגד מדבקה שאיבדה את דביקותה.

ההצטברות של העלבונות, הטינה, והתסכול מעיקים עליי. אבל כעת, כשהיום מגיע לקיצו, אני מניחה רגשות אלה בצד, מכבה את האור הגדול ואוספת את ילדיי סביבי כדי לספר להם סיפור לפני השינה. מנורת הלילה הקטנה מאירה את החדר באור עמום ורך, המקשה על לוי, שנמצא בקצה המיטה, לקרוא פתק שזה עתה כתב. הוא מניח אותו בצד ומתקרב, כפי שעושה גם אלישבע. אני מביטה בהם ובשושי, הספונה עדיין בחיקי. הפעוטה השליכה את המדבקה ומתנודדת כעת בחדר, אוחזת בידה ערמה מכובדת של מגנטים שהסירה מהמקרר.

תהיתי איזה סיפור לספר להם הלילה. איזה סיפור לאיזה ילד? עיניי נפלו על אלישבע ושמתי לב כמה שברירית היא נראית, עם שערה הכהה הנופל על עיניה, ואז ידעתי איפה להתחיל.

"פעם היה ילד בשם יוסי, שנאלץ תמיד לוותר על הכריך שלו לטובת גילה, ילדה גדולה ומרושעת מהכיתה שלו". בעודי ממחיזה בדרמטיות כיצד ניסה יוסי להתמודד עם המצב, תחילה בכך שהסתיר את הכריך (גילה מצאה אותו), אחר כך בכך שהכין 2 כריכים, אחד לגילה ואחד לעצמו (גילה לקחה את שניהם לעצמה), אני נזכרת לפתע שקראתי סיפור דומה לפני שנים. איני מצליחה להיזכר בשם הסופר, ואני מקווה שהוא או היא יסלחו לי על השינויים בעלילה וההתאמות שהכנסתי כדי להפוך את הסיפור למתאים לילדיי.

עבורי, לספר סיפורים זוהי אמנות של ערבוב והתאמה, קורטוב תחושת בטן בבלילה של מציאות ודמיון, מלוא החופן עלילות, נושאים ודמויות, בתוספת חלקים מכל הסיפורים שקראתי אי פעם בחיי – כל המרכיבים האלה מתמזגים ויוצרים משהו חדש לחלוטין. לעתים גם צץ במוחי סיפור שהוא לחלוטין פרי דמיוני האישי. כעת אני ממשיכה בסיפור ואלישבע משחקת בבהונותיה, כאילו אינה באמת מקשיבה, אך האופן בו היא מנידה את ראשה בחלקים מסוימים של הסיפור אומר לי שתשומת לבה נתונה לי.

אני נשענת לאחור וממשיכה. "לבסוף, יוסי מורח חמאת בוטנים ישנה ומלאת עובש על לחם, מוסיף רגלי מקקים, מפזר כמות נדיבה של פלפל שחור, מכניס פנימה קצת נייר טואלט מוסיף קצת חרדל כדי שהכריך יהיה ממש מושלם והנה – מוכן! זה הכריך שלו".

עיניו של לוי נוצצות. המחשבה על האיום הממשמש ובא מרגשת אותו

עיניו של לוי נוצצות. המחשבה על האיום הממשמש ובא מרגשת אותו. אלישבע מהדקת את שפתיה במתח.

"יוסי דתי?" שואלת שושי.

"בוודאי", אני קובעת בן רגע.

"אז איך הוא יכול להכניס לכריך רגליים של מקקים?" היא שואלת. "זה לא כשר".

"אה". נקודה שאני צריכה לחשוב עליה לרגע. "טוב, אז הוא לא דתי", אני ממשיכה. "כשיוסי רואה את גילה המרושעת למחרת, הוא מעמיד פנים שהוא מנסה לברוח. גילה תופסת אותו, חוטפת את הכריך שלו, בזמן שהוא צועק, 'אבל זה הכריך שאני הכי אוהב, את לא תאהבי את זה, רק אני אוהב את זה!' וגילה צועקת, 'שקרן!', לוקחת ביס ענקי מהכריך ובולעת".

כל הילדים עוצרים את נשימתם ומתכווצים. אני מחקה את פניה המכורכמות של גילה, סמוקות, נחנקות – אחרי שהיא נגסה מהכריך. ילדיי פורצים בצחוק עז.

אלישבע קוראת, "אמא, זה הסיפור הכי טוב ששמעתי אי פעם". היא אומרת את זה כמעט אחרי כל סיפור שאני מספרת, ואין דבר שנותן לי סיפוק רב יותר מאשר מילים אלה.

סיפורים הם מאגר ההפתעות הסודי שלי – יחד עם עוגיות טריות שנאפו זה עתה, צעצועים שאני קונה בלי שום סיבה, וטיולי הפתעה ללונה פארק. אני יודעת שלא משנה כמה ילדיי אינם אוהבים לשמוע את פזמון האיסורים היומי שלי – לא, אי אפשר לראות טלוויזיה, לא, אי אפשר לשחק במשחקי מחשב ריקניים, לא, אי אפשר לאכול חטיפים בצבעים משונים מלאי חומרים כימיים – עדיין יש לי קשר מיוחד עמם שמתבטא מדי ערב, כשאני מספרת להם סיפור.

הסיפורים מנחמים אותם. הם יוצרים היגיון ומבנה – התחלה, אמצע וסוף – בעולם שנדמה תכופות כמקום מפחיד ומבלבל. אני משקפת להם את האישיות והקונפליקטים עמם הם מתמודדים, רק בצורה מרומזת. כאן, יש להם את החוכמה והכוח להביס בריון או להתגבר על הרגל רע, להציל תינוק שטבע או לעצור שודד על-ידי הטלת פצצות מים ממיטה מעופפת. הם כמהים לסיפורים האלה. כשהייתי ילדה, שמעתי סיפורים כל הזמן, בעיקר מפי אבי שהיה מספר לי סיפורים בזמן שהתגלח מדי בוקר. נהגתי לשבת על דופן האמבט, להתבונן בו ולהקשיב. אפילו בהיותי נערה מתבגרת אבי נהג לספר לנו סיפורים בעודנו יושבים ליד שולחן השבת, בעיקר כדי למנוע מאיתנו הילדים להתחיל להתקוטט בינינו. הוא סיפר לנו על המבחנים בהם נכשל, על הילדים עמם הלך מכות, על המורה הקשוחה שההקדשה שכתבה לו בספר המחזור הייתה, "לילד שהוא לא כל כך חכם כפי שהוא חושב שהוא".

הסיפורים יוצרים היגיון ומבנה בעולם שנדמה תכופות כמקום מפחיד ומבלבל

בכל סיפור של אבי היה ניצוץ של חזרה בתשובה וחרטה, אבל הוא היה קבור כה עמוק שלא הבחנתי בקיומו, אלא רק שנים לאחר מכן.

אהבתי לסיפורים משפיעה גם על לימוד התורה שלי. תמיד אהבתי את החלקים בתורה שתיארו התרחשויות, אירועים, דרמה. כשהיינו מגיעים לאמצע ספר שמות, לפרשת משפטים, הייתי נהיית מדוכדכת עד שהגענו לספר במדבר, כשאלדד ומידד התחילו להתנבא במחנה. אלוקים ידע מה הוא עושה כשפתח את חמשת חומשי התורה בסיפור – סיפור הבריאה. פעם קראתי שרוב סוכני המכירות המצליחים מספרים ללקוחותיהם סיפורים. אלוקים, בכך שמכר לנו את ספר החוקים שלו ואת חוכמתו, ידע שמוטב לו להציג את הדברים בצורה עסיסית, כדי לשמור על תשומת הלב שלנו.

אני מביטה בילדיי השוכבים על המיטה. שושי עומדת לבעוט בלוי ובעודי מפרידה ביניהם, אני כבר מתכננת איזה סיפור בנושא 'אלימות' אספר להם למחרת בערב. אלישבע נראית מתוחה כשהיא מהרהרת, כפי הנראה, בילדה הבריונית בהפסקה. הפעוטה נרדמה, המגנטים עדיין אחוזים בידה הקטנה.

משפט מהתלמוד עולה בראשי: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, פרה רוצה להניק". אני חושבת על הצורך שלי לספר את הסיפורים. קשה לי שלא לספר אותם. כל עוד אני מספרת סיפורים וילדיי רוצים להקשיב, אני חיה בעולם של תמימות – התמימות שלהם. עדיין יש לי אשליה שאני משפיעה בצורה מכרעת על חייהם ואופיים. אני עדיין מהווה דוגמה עבורם. מספרת סיפורים – זהו התפקיד הבכיר ביותר שאני יכולה להגיע אליו בעיני ילדיי. אך לכמה זמן? כל סיפור משאיר אותי עם מחשבה מרירה-מתוקה זו.

כולנו אומרים יחד את קריאת שמע שעל המיטה. "...ושיננתם לבניך ודיברת בם...". חלקם רוצים לשתות ולאחר מכן, כולם מתקדמים בעייפות לכיוון חדריהם, מוכנים לשינה, לסיפורים שרק החלומות יכולים לספר.

*הערת המחברת: השמות, הגילאים וסדר הלידה של ילדיי שונו כדי לשמור על פרטיותם.

*מאמר זה הופיע במקור ב- World Jewish Digest.

27/6/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) תמי, 9/12/2012 13:17

שימי לב לדיבור על אלוקים

אין לנו הזכות לנתח את מעשיו והגיונו. להודות לו כן ולחשוב גם כן-כן, אבל לא ממקום שנראה כשווה ערך כמעט. גישה זו שייכת לתנועות שזרעו הרס ביהדות, ויש להיזהר. רוב נחת מילדייך.

(6) מיכל, 4/7/2010 11:32

כמו שאת זוכרת את סיפוריו של אביך, גם ילדייך יזכרו את שלך, לתמיד. זו הדרך הנפלאה החזקה והחכמה להכניס לליבם את המסרים שאת רוצה להעביר. מספרת סיפורים- זהו תואר נהדר, והרי 'ושיננתם לבניך.... אלו הם הסיפורים

(5) , 28/6/2010 10:43

מצטרפת בדחיפות לבקשתה של 4

סיפרתי אתמול לילדי את הסיפור עם הסנדויץ, וככל שהילד סובל יותר בחברה, כך הוא צחק יותר... הם העלו רעיונות מה לעשות במקרים נוספים והיה מעניין ומועיל תודה רבה, על הערב הנחמד, על הביחד, על הסיפור ועל הצחוק של הילדים שלי.

(4) אנונימי, 28/6/2010 05:46

את אשה מאוד מוכשרת וכדאי שתחשבי להפיק ספרים לכלל ילדי ישראל, ילדים מתחנכים דרך סיפורים מהחיים עם מסר חשוב.יישר כחך!!

(3) סימן טוב אורנה, 28/6/2010 03:48

על סיפורים וגידול ילדים

קראתי הבוקר את הכתבה וזה פתח לי אופק חדש כי מהיום אני מאמצת את הרעיון של המצאת הסיפורים כדי להמחיש וללמד את בתי כיצד להתמודד עם קשיים שהיא עוברת בבית הספר עם הבנות שנלחמות האחת בשנייה הייתי רוצה לקנות את הספר שלך אני אחפש אותו

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub