לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




איזה סוג אבא אני רוצה להיות?

איזה סוג אבא אני רוצה להיות?

אני מבין שהאהבה שלי לתחום ההשקעות עלולה להתנגש עם האהבה שלי למשפחתי.

מאת

יש לי לקוחה. בעלה הוא דור שני בארה"ב, עו"ד בוגר אוניברסיטת ייל, שעבד בעסק המשפחתי שהקים אביו, מהגר רוסי. לפני 4 שנים הוא אובחן כחולה בסרטן. הוא נלחם בכל כוחו, אולם הסרטן גבר עליו ושנה לאחר מכן, הלך לעולמו בגיל 66.

הוא הותיר אחריו הון של 100 מיליון דולר, שהתחלק בין אשתו, בנו ובתו (ילדיו בשנות ה- 20 המאוחרות לחייהם). לאחרונה ערכתי פגישה עם המשפחה. אשתו של הבן עמדה לפני לידה. כששוחחנו על כך שהוא עומד להפוך לאב, שאלתי את הבן איזה סוג אבא הוא רוצה להיות.

"אני לא רוצה להיות כמו אבא שלי", הוא ענה.

הופתעתי מעט ושאלתי אותו לפשר הקביעה.

"אחרי שאבא שלי נפטר, חבריו סיפרו לי איזה איש חברותי וגדול מהחיים הוא היה. אני מעולם לא פגשתי את האיש ההוא. אבא שלי עבד 16 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הוא עבד במרתף – הוא היה עולה למעלה לארוחת הערב וחוזר שוב למטה. הוא מעולם לא בילה זמן איתי או עם אחותי. אמא שלי עשתה הכל – החל מהסעות לבית הספר וכלה בהסעות לחוגים ואימונים. תמיד הרגשתי שאמא שלי גידלה אותי. אני לא רוצה להיות כזה. אני רוצה להמצא שם עבור הילדים שלי.

"עד הרגע האחרון אבא חשב שהוא ינצח את הסרטן, ולכן הוא מעולם לא ביטא את רגשותיו האמיתיים כלפיי או כלפי אחותי. שנה לאחר מכן, חבר טוב שלו סיפר לי שאבא שלי שיתף אותו בכך שהוא מתחרט על כך שלא בילה אתנו יותר זמן".

בעודי מאזין לו, חשתי דחף פתאומי לרוץ הביתה ולחבק את ילדיי. התמלאתי עצב רב. מה אם הוא היה עובד שמונה או אפילו 10 שעות ביום במקום 16, והיה מותיר לילדיו 10 מיליון במקום 100 מיליון דולר? האם זה היה משנה מבחינת חיי ילדיו? הם אנשים נהדרים ומתחשבים, שלא מנהלים סגנון חיים יומרני. קרוב לוודאי שהבן שלו היה מוותר על כל כספו למען אבא שנמצא שם בשבילו.

כאבא שמנהל עסק, הושפעתי מסיפור זה עמוקות. שאלתי את עצמי, האם אינני עושה לילדיי את אותו הדבר?

שיתפתי חבר טוב בחששותיי. יש לו עסק לעיצוב אתרים והעסק שלו עדיין נמצא בשלב ההישרדות וההתחלתי שלו, 10 שנים מאז הקמתו. הוא רחוק מלהיות עשיר, אולם הוא משלם את חשבונותיו והמשפחה שלו לא רעבה ללחם. הוא עובד שמונה שעות ביום ומבלה את כל זמנו הפנוי עם שלושת ילדיו הצעירים.

כאשר אני משווה בין שני אבות אלה במוחי, ההגדרה שלי לגבי מהי הצלחה השתנתה לחלוטין. הצלחה היא לא כמה כסף אתה משאיר לילדים שלך – אלא היא הזיכרונות שאתה משאיר להם.

ייתכן שלילדיו אין צעצועים מפוארים ובתים גדולים כמו לחלק מחבריהם. אולם מבחינתם, הדברים האלה לא כל כך חשובים. ההערכה שלנו לחפצים חומריים היא בעלת חיי מדף קצרים ביותר. במקום זאת, הם מעדיפים הרבה יותר את החום והאהבה מאביהם, שמעניקה להם ערך פי עשרות מונים.

לפעמים אנחנו מסתכלים על העבודה כמעין גרסה של קנדי קראש, שבה הכסף הוא לא מטבע שקונה לנו חפצים, אלא מעין אסימונים, שמעולם לא היו מיועדים לשימוש אלא נשמרים כמדד להצלחותינו. הם המטבע שמעביר אותנו לרמה הבאה. בדיוק כפי שאנו מסוגלים לבלות בהיסח הדעת עשרות שעות במשחק קנדי קראש, העבודה שלנו עלולה להפוך להתמכרות, במקום דבר שאנו עושים כדי לחיות.

התמזל מזלי שגיליתי את האהבה שלי לתחום ההשקעות כשהייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי, אולם אני מבין שיש סכנה באהבה זו, כי לעיתים היא עלולה להתנגש עם האהבה שלי למשפחתי.

אבא שלי ציטט לעיתים קרובות מהספר הנסיך הקטן, מאת אנטואן דה סנט אקזופרי: "כי לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו".

אנחנו תמיד רוצים עוד. אולם ל"עוד" הזה יש מחיר שאיננו תמיד רואים: הזמן שלנו עם משפחתנו. זוהי האחריות הבסיסית שלי לפרנס את משפחתי, אולם באיזשהו שלב עליי לומר ש"עוד" איננו שווה את זה. 

15/8/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub