לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כשהאל קורץ לי

כשהאל קורץ לי

איך להיות נוכחים בבלגן הלא מושלם והבלתי צפוי שנקרא החיים.

מאת

יש פתגם שאומר "האדם מתכנן ואלוקים צוחק". אני חושבת שהאמת היא יותר בסגנון "האדם מתכנן ואלוקים קורץ", רק שלפעמים הקריצה היא יותר כמו עין שקופצת בלי שליטה, כמו שהעפעף לפעמים רוטט כשעייפים יתר על המידה. מה שמקשה עלינו לשים לב לקריצה. היה לי רגע כזה בשבוע שעבר.

בעצם הכל התחיל לפני כמה חודשים, כשהתחלנו לתכנן את הטיול המשפחתי השנתי שלנו לצימר. "משפחתי" הכוונה לי ולבתי, ועמדנו לנסוע לבקר את אחיותיי, גיסי והאחייניות שלי. כאם חד-הורית במשמורת משותפת, התכנון שלי תמיד מאוד מדוקדק. התזמון חייב להתאים לצרכים, לרצונות ולתנאים של הרבה אנשים. ולא רק זה, אלא שיש הרבה לחץ (בעיקר שלי על עצמי) שכל רגע של "ביחד" יהיה איכותי ומשמעותי. אחת הדרכים שבהן אני מתמודדת עם המציאות (הבלתי צפויה) של ימים בהם אני "בתפקיד" וימים שבהם אינני "בתפקיד", היא שנשבעתי לעצמי ש "אגרום לכל רגע להיות חשוב". אם חייבים להיות זמנים בהם לא אהיה עם בתי, אז לפחות שלא אפסיד אפילו שנייה מהזמן שלי איתה. היה אפילו יום בו פניתי לאלוקים ואמרתי לו: "אוקיי, המשימה התקבלה: אף הזדמנות להורות לא תתפספס במשמרת שלי".

טוב. אז, כאילו, בלי לחץ.

האופציות לחופשת הקיץ נראו מבטיחות. זה עמד להיות השבוע של החופשה. "פינטרסט" מחוויר לעומת חומרי היצירה שתכננו להביא עמנו. עברנו על כל התפריטים. אם תכנון מראש הוא הדרך להבטיח הצלחה, התכוונתי לעשות את המקסימום.

אתם כבר רואים לאן זה הולך.

בבוקר הנסיעה התלוננה בתי על "כאב גרון קל". לא סיפור גדול. זה קרה הרבה פעמים בעשור האחרון של חייה. לעיתים נדירות מדובר בסטרפטוקוקוס. וחוץ מזה, הייתה לנו תוכנית. בדקתי מרפאות קרובות באזור הצימר (דוגמה ומופת לאחריות ויסודיות הורית) ויצאנו עם אוטו עמוס לעייפה.

הנה מגיעה הקריצה. דמיינו זאת: בלילה הראשון, 2 לפנות בוקר, "אמא, אני לא מרגישה טוב, כואב לי הראש".

אני מקרטעת לצידה, חצי ישנה, כדי לחפש את האקמול. אין חום, רק כאבים. "אמא, אני לא יכולה לישון".

זו הייתה האמת, היא לא יכלה לישון והיא לא ישנה. ולכן, כמובן, גם אני לא ישנתי. וכך התמוססו להם כהרף עין חלומות הצימר ורגעי הנופש הקסומים שתוכננו באופן מושלם. על כל "אמא" שהיא מלמלה, הדיאלוג הפנימי בתוכי התנהל בערך כך: "באמת? דווקא עכשיו? דווקא השבוע? דווקא היום? נו באמת!"

הימים הבאים חלפו בדילוגים בין חוף הים, בית המרקחת ואישור מהרופא שזה וירלי. כלומר, אין פתרון קסם. כולנו מכירים את המרשם "להרבות בשתייה ובמנוחה" (במילים אחרות, "אמא, את פשוט חייבת לעבור את זה עם הילדה שלך"). אנחה. אז הדבר היחיד שנותר לי לעשות היה להיות שם. להיות נוכחת.

זה לא היה קשור אליי או להחלטה שלי למצות את הרגע על הצד הטוב ביותר. זה היה קשור לרגע שמיצה אותי על הצד הטוב ביותר.

בכל הבלגן של תוכניות הצימר שהשתבשו, התוכניות היחידות שנותרו לנו היו מבוססות על צרכיה הבסיסיים של בתי :מנוחה-נוזלים-שינה.

כל האנרגיה שאנו משקיעים "לגרום לזה להיות משמעותי" היא לא באמת הענין. זה לא קשור אלי או להחלטה שלי למצות את הרגע על הצד הטוב ביותר. זה היה קשור לרגע שמיצה אותי על הצד הטוב ביותר.

זוהי זכות גדולה, להיות נוכחים. אנו מבלים זמן כה רב בדאגות, במחשבות, בניתוח של ילדינו, של ההורות שלנו – עד שאנחנו שוכחים פשוט להיות. לחיות את הרגע. לפעמים העניין הוא לא לומר את הדבר הנכון או למצוא את הגישה הנכונה, אלא פשוט להיות נוכחים.

אני לא נסוגה מהמחויבות שלי להשתדל למצות את הרגעים ולגרום להם להיות משמעותיים. איפשהו בין הלידה לבין החתימה על הסכם הגירושין, הבטחתי את ההבטחה הזו לה ולי. אבל אולי חלק מההבטחה הזו פירושו גם פשוט להרפות, כך שנוכל פשוט להיות. להיות עם עצמנו, עם הילדים שלנו, עם האלוקים. הזרם האינסופי של "צריך" ו"חייב", הסך הכל של כל השיטות והתוכניות של איך-לעשות-את-זה-נכון – כל אלה יכולים פשוט להסתיר מעינינו את מה שחשוב באמת. כשאנו מתאמצים כל כך לעשות את זה נכון, אנחנו טועים בדבר אחד: הורות היא לא "לעשות את זה נכון". הורות היא לא שוות ערך ל"לתכנן". הורות פירושה להיות נוכחים בבלגן הלא מושלם והבלתי צפוי שנקרא החיים.

וזה כולל רגעים שהוחמצו, גרון שכואב ברגעים בלתי צפויים וכמובן אירועי חיים שקשה לבלוע. זה לא משהו שייחודי רק לחד-הורים במשמורת משותפת. לכולנו יש מציאות שאנו מנסים להתמודד עמה, אתגרים שאנו מנסים להכיל. ועדיין, כשאנו מתכננים – לעתים נדירות הכל יוצא מושלם כפי שתכננו. אך לפעמים, אם נהיה מוכנים להיות נוכחים, נוכל לראות את אלוקים קורץ.

17/8/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) שמעון, 22/8/2016 15:29

שיעור

למדתי ממך שיעור חשוב… גם אני הורה במשמורת.. ודיי במקרה (או שלא?) בחרתי להיכנס לדף ולקרוא את הכתבה שלך… מישהו זימן לי שיעור… תודה

(1) סמדר לרר, 22/8/2016 14:01

נכון ומרגש

אהבתי.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub