לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אמא מסוג שונה

אמא מסוג שונה

לפעמים אני חוששת שיש בי משהו אכזרי ומזיק שעלול לפגוע בילדיי.

מאת

כמו את רוב הנשים, הדאגה כיצד להיות אמא טובה, מעסיקה גם את חברותיי ואותי, אולם הדאגות שלי לגבי איך להיות אמא טובה, שונות לחלוטין מדאגותיהן של נשים אחרות. כשהחברות שלי אומרות "אמהות טובות" הן מתכוונות לאמהות שתדענה לחנך את ילדיהן להתנהג יפה, ושתהיינה מסוגלות להישאר רגועות גם כשילדיהן לא מתנהגים כמצופה. הן לא באמת חוששות שמא הילדים שלהן לא יאהבו אותן או לא ירצו לשמור איתן על קשר לכשיגדלו.

בשבילי, דברים אלה אינם מובנים מאליהם. אני דואגת אם אוכל להניח לעצמי להיות קרובה אליהם, בלי לפגוע בהם. אני חושבת איך לגדל אותם בדרך שלא תותיר בהם צלקות פסיכולוגיות. אני מפחדת שהם ייפגעו מעצם היותי האמא שלהם. אני חוששת שיש בי משהו אכזרי ומזיק שעלול לפגוע בהם, כמו שאני עצמי נפגעתי.

אני מוקפת באנשים שכל הזמן מעודדים אותי שאני אמא טובה, אבל אני לא מסוגלת להירגע וליהנות משבחיהם. אני תמיד בוחנת את עצמי, צופה וממתינה. בעיניי, אני תמיד חשודה.

בבית הספר פרחתי, בבית העמדתי פני שאני לא קיימת

אמא שלי הייתה חולת נפש. היא הייתה מפחידה ושתלטנית, והזיכרונות הראשונים שלי ממנה הם איך היא הפחידה אותי. היא הייתה מושכת בשערי עד שקבוצות שיער היו נותרות בידיה; היא הייתה צועקת עליי אם הרעשתי, ולא משנה אם הרעש היה צחוק או בכי. כבר בשלב מוקדם למדתי להיות בלתי נראית. נעתי בבית כמו צל שקט, נזהרת לא לעשות שום דבר שימשוך אליי את תשומת ליבה. בבית הספר פרחתי, שם המורות פזרו מחמאות בנדיבות, והמשמעות של להיראות לא הייתה באופן אוטומטי להיענש. בבית הספר הברקתי, בבית העמדתי פנים שאני לא קיימת.

בתור ילדה לא הבנתי שבגלל המחלה שלה, רגשותיי כלפי אמא שונים מרגשותיהן של יתר בנות גילי כלפי אמותיהן. חשבתי שמשהו בי פגום, שמשהו בי לא בסדר, ושחסרה לי היכולת לאהוב את אמא שלי כמו כולם.

שנים רבות עברו עד שיכולתי לחשוב על להפוך לאם בעצמי. שנים של טיפולים שבהם התרתי בזהירות את סבך נפתולי עברי. ניצלתי את השנים האלה ללימוד תורה, להחלפת תבניות חשיבה לא בריאות במערכת חשיבה חדשה וחיונית. רב תומך סייע לי לדמיין עתיד שונה – תסריט חדש שאינו מבוסס על העבר.

זכרון לידתה של בתי עדיין מבעית אותי. כשלא היה לי מספיק חלב להניק אותה - למרות ששאבתי, לקחתי תוספי תזונה ועבדתי במשך חודשים עם יועצת הנקה - הרגשתי שזוהי רק הוכחה נוספת לפגם הפנימי שלי, תחילה כבת וכעת כאם. חזרתי שוב לטיפולים, כדי לקבל תמיכה נוספת באותה צומת דרכים קריטית.

לאחרונה נתקלתי במחקר שנערך על נשים שגודלו על ידי אמהות חולות בנפשן. אחת הנשים שהשתתפה במחקר ביקשה: "בבקשה אל תתייחס אליה בתור אמא שלי. זה נותן תחושת קרבה גדולה מדי". נשים אלה נאבקו להגדיר את החולי של אימותיהן ולהשלים איתו, בקונטקסט של מערכת היחסים שלהן איתן.

ובכל זאת, מחלתן של האמהות נשארה תמיד כמו מחסום ביניהן, מין נוכחות לא טבעית שמנעה קרבה אמיתית ורגועה. רבות מנשים אלה הפסיקו להתמודד כבוגרות, ורובן עזבו את הבית עוד בטרם הגיעו לבגרות. הסיפורים שלהן שיקפו את שלי, ובתיאוריהן של נשים זרות אלה, מצאתי קהילה.

קשה לדבר על הנושא. בעיני רבים נחשבת מערכת היחסים בין אם לילדה כתופעה כמעט מקודשת, מה שמקשה עוד יותר על היכולת להכיר בכך שניסיוני האישי היה שונה לחלוטין.

אני חרדה להפוך להיות הסיוט של הבת שלי

השלמתי עם העובדה שאמא שלי הייתה חולה. אמנם חיים עם חולי כרוני אינם אותם חיים שכולם מכירים, אבל הרבה יותר קשה לי להשלים עם האימהות שלי עצמי. לחיות עם אם חולת נפש, זה לא כמו לגדול יתומה. יתומה יכולה לפחות לגדול על הזיכרונות מאמא שלה; בשבילי, הזיכרון הוא הסיוט הגדול ביותר, ואני חרדה להפוך להיות הסיוט של הבת שלי.

משום כך, אני יכולה להבין מדוע אדם שחווה ילדות כמו שלי בוחר לא להביא ילדים לעולם. הוא לא מסוגל לסמוך על עצמו, ולא יכול להסתכן להרשות למישהו כה חסר אונים להיות תלוי בו. אחי, לדוגמא, בחר בדרך זו.

גם אני לא לגמרי סומכת על עצמי. ובכל זאת, מה שנתן לי את האומץ להתקדם, למרות חששותיי, הוא בטחוני בא-לוהים. המקורות היהודיים אומרים שלכל ילד יש שלושה הורים – אמו, אביו ובורא עולם. א-לוהים אינו מעורב רק בפלא של תהליך היצירה, אלא שומר על קרבה ומעורבות בחייו של הילד, ועוזר להוריו לגדל אותו.

לא הייתי מסוגלת לעשות את זה לבד. החרדה שלי הייתה משתקת אותי; הזיכרונות היו רודפים אותי. אפילו עזרתו של בעלי לא הייתה מספיקה כדי להרגיע אותי.

ההכרה בכך שא-לוהים הוא שותף שלנו, אפשרה לי לקחת על שכמי את האחריות האדירה. ההכרה הזאת הרגיעה אותי שלמרות שלא נהיה הורים מושלמים, תהיה לנו עזרה לא להיות הורים הרסניים.

הפחדים שלי דחפו אותי לפתח את עצמי באופן ייחודי כאם

אני חושבת שהפחדים שלי דחפו אותי לפתח את עצמי באופן ייחודי כאם. אני ערנית במיוחד למצבי הרוח שלי. ומשום שאני זוכרת יותר מידי טוב את האימה שחשתי אל מול כעסה הבלתי נשלט של אמי, אני לא מרשה לעצמי להגיע למצב של כעס מוגזם. אני פשוט מבינה שמסוכן מידי להתייחס לילד במצב כזה.

אני לא מחנכת את ילדיי במצב של כעס. קודם כל אני מרגיעה את עצמי, ורק אז מחליטה אם התגובה הכרחית או מה העונש הראוי. אני עוצרת, נכנסת לחדר, נועלת את הדלת ומדברת עם א-לוהים. "אני צריכה שתעזור לי", אני מבקשת ממנו, "כי הרגשות שלי יותר מידי חזקים". חמש דקות של תפילה נותנות לי את הכוח לפתוח את הדלת ולעמוד שוב מול הכאוס, רגועה יותר ועם פרספקטיבה חדשה.

אני גם נזהרת במיוחד לא להגיע למצב של אפיסת כוחות, שבו קשה מאוד לשמור על שליטה עצמית. בלילה, כשאני הולכת לישון, אני אומרת לא-לוהים, "המשמרת שלי נגמרה. עכשיו אתה השומר ". בדרך זו אני מזכירה לעצמי שמותר לי להודות במגבלותיי, הן הפיזיות והן הרגשיות, ולבקש תמיכה וחיזוק.

קרוב לשבע שנים חלפו מאז שילדתי את בתי הראשונה, והן היו מסע ארוך וממושך. במהלכו הצטרף אליה אח, ולמרות כמות העבודה האדירה שמגיעה עם גידול הילדים, יש בו גם כמות אדירה של הנאה.

אילו הייתי מאפשרת לחרדות שלי לשלוט בי, לעולם לא הייתי זוכה להכיר את ההנאות האלה. לעולם לא הייתי זוכה לגעת בקסם.

לכולנו יש קשיים ופחד ממה שצופן העתיד, אך אם רק נזכור שאנחנו לא לבד, שיש לנו שותף, הרי שהמשא הופך להיות קל יותר ואנחנו יכולים לעמוד באתגרי החיים בהצלחה. 

27/3/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 62 תגובות ב-57 דיונים

(57) שירה, 14/2/2017 07:49

מאד מודה לך על הכתבה!!

(56) אנונימית, 16/12/2012 08:45

תודה!

את אמא מדהימה! ממש הזדהתי עם מה שכתבת, ואת הוכחה בשבילי שגם אני יכולה להצליח. אם אפשרי אני רוצה ליצור איתך קשר באימיל. תודה.

(55) אורית, 25/11/2012 17:34

איזו דרך ארוכה ומחשלת ואיזה אומץ!

אני גדלתי בסיטואציה דומה ומדהים אותי לראות איך מנסחת באופן מדויק דברים שאני חשבתי לעצמי במשך השנים. כמה מפחיד אותי להפוך לאמא בעצמי... אני עוד לא יודעת אם אני בכלל רוצה לעשות את זה. אני גם אשמח לשוחח איתך במסרים פרטיים.

(54) רויטל, 5/10/2012 11:40

שרה יקרה , ריגשת אותי כל כך :

נשמע כאילו המאמר הזה נכתב מתוך נשמתי, הסיפור שלנו כל כך דומה, גם אני גדלתי עם אמא חולה בנפשה, וגם אני רואה וחווה את ההשלכות של זה עכשיו עם האמהות החדשה שלי.... שולחת לך חיבוק חזק חזק המילים שלך עוזרות לי להתחזק ומחממות לי את הלב.

(53) אחת, 28/4/2012 21:55

אני חושבת שהעובדה שאת מודעת לעצמך ולהשפעה העצומה שיש לך על ילדייך

מראה שאת במקום נכון וטוב. כל הכבוד לך על העבודה הפנימית שעשית ועודך עושה עם עצמך.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub