לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




התינוק השביעי שלי: נישואיי

התינוק השביעי שלי: נישואיי

כל מה שרציתי היה תינוק נוסף. במקום זה, אישי היקר רצה שנלך לטיפול זוגי.

מאת חוה לוי

הלידה השישית שלי הייתה האהובה עליי מכולן. היתה לי לידת-מים, כמו שתמיד חלמתי שתהיה לי. חברתי הקרובה שרה הייתה איתי, החזיקה לי את היד ועודדה אותי בכל התהליך. זו הייתה חוויה מדהימה ומתקנת, אחרי הלידות האחרות שהיו כולן לא טבעיות.

 

באותה תקופה לא היה לי ספק שיהיו לי ילדים נוספים. ולעיתים קרובות הייתי נשאלת את השאלה:

"אז... סיימת?"

"נראה שידייך מלאות עם שישה!"

"וואו, לא ייתכן שכולם שלך!"

 

לו הייתי מקבלת שקל עבור כל הערה שמישהו העיר לי מבלי שנתבקש על הבאת ילדים נוספים לעולם, הייתי יכולה לקנות את עגלת הבוגבו המפוארת ביותר בשוק! אני לא זוכרת מה עניתי לכל אותם אנשים בעלי כוונות טובות. בדרך כלל פשוט חייכתי בנימוס (לא ממש ידעתי מה לומר), אבל לעיתים פשוט אמרתי, "כן, סיימתי!" כדי שלא ינדנדו לי. אבל בתוך תוכי ידעתי שלא סיימתי. איך אפשר לקבל החלטה כזו בכלל? לא הצלחתי להבין את זה.

 

רציתי לפחות עוד ילד אחד או שניים. זו לא הייתה רק בחירה דתית מבחינתי ללדת כל כך הרבה ילדים – ידעתי שאני טובה בזה וזו היתה כאילו משימת חיי. עם כל ילד שנולד לי, נוסף עוד מקום בלב שלי. הייתי בת 32 כשילדתי את הילד השישי שלי ואהבתי את הרעיון של "ילד כל שנתיים", שנראה היה שהצליחה לי (כמובן שהבאת או אי-הבאת ילדים לעולם כדאי שתיעשה בהתייעצות עם רב או יועץ/צת רוחני/ת).

 

חוץ מכמה הפלות ספונטניות בין הלידה השנייה לשלישית, די הצלחתי ללדת ילד נוסף מדי שנתיים. הייתי מניקה במשך למעלה משנה ואז נכנסת להריון באופן טבעי כשהגוף שלי היה מוכן. זה היה נהדר. זה היה אושר. הייתי ב"היי" מכל הורמוני האוקסיטוצין האלה וחייתי ב"לה לה לנד" של תינוקות.

אהבתי את השנים ההן. אהבתי כל חיוך (למרות שאולי אלה היו גזים), כל גרעפס, כל לילה חסר שינה שבו שכבתי ערה והתבוננתי בחזה הקטן של כל אחד מהם עולה ויורד בנשימות קטנות ורכות, ואפילו קיבלתי בברכה כל טיטול מלוכלך. אהבתי את הכל.

 

אולם אז דברים השתנו. עברנו לעיר אחרת. החיים הפכו מורכבים יותר. הילדים גדלו. סבתא שלי תמיד אמרה לי, "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות". כמה שהיא צדקה!

 

הם כבר לא הלכו לישון בשש בערב. הם התחילו לגבש דעות משלהם. הם דרשו מאיתנו יותר מבחינה רגשית. האחריות הכבידה עלינו. שכר הלימוד רק עלה ועלה. היו לנו חובות. המצב הכלכלי היה נורא. שלום הבית נדחק מטה בסדר העדיפויות. הלחץ היה גדול ולפעמים נכנסנו למצב הישרדותי.

אני עדיין רציתי תינוק נוסף. רציתי בו נואשות. בכיתי. התפללתי. חשבתי על כך אינספור פעמים מדי יום, עד לנקודה שבה התחלתי לחשוש שאני יוצאת מדעתי!

 

בעלי אמר לי שאי פעם נוכל להביא ילד נוסף, אולם קודם כל עלינו למצוא איזון בנישואין שלנו ולהיות החברים הכי טובים. חשבתי שהוא השתגע. הנישואין שלנו היו בסדר גמור ולא חיפשתי חבר טוב; הרגשתי שזה מיותר אם יש לי יצורון קטן עם ריח מתוק שהתכרבל לצידי במיטה כל לילה. אני בסדר, תודה!

אולם בעלי נותר איתן בדעתו והתעקש. הוא היה בטוח שרק אחרי שהקשר בינינו יהיה חזק יותר, נוכל להתמודד עם הסערה המתלווה להיכנסו של ילד נוסף למשפחה. למרות חוסר רצוני, הייתי מוכנה לעשות מה שיידרש ממני כדי להשיג את מה שאני באמת רוצה – תינוק שביעי. בעלי הציע שנלך לטיפול זוגי.

 

"אוקיי", אמרתי. "כמה פגישות?"

 

בסופו של דבר, קיבלתי הרבה יותר מזה.

 

בפגישות הראשונות של הטיפול הזוגי ישבתי והגנבתי מבטים אל השעון. מתי זה ייגמר? יש לי דברים לעשות. זה בזבוז זמן. הרגשתי שהמטפלת לא מבינה אותי באמת, את החלומות שלי ואת המקום שממנו אני באה. בתוך תוכי, גלגלתי עיניים. זה היה קשה מכפי שדמיינתי.

 

אבל המשכתי. כדי ללמוד כלים חדשים לתקשורת אחרי 15 שנות נישואין דרוש הרבה ענווה. בתחילה הייתי מסויגת ולא הייתי מסוגלת לתת לעצמי להשתנות. אולם במשך הזמן, הנחתי לחומות שלי לרדת. הבנתי שאני כל כך מייחלת לילד נוסף כיוון שיותר קל ללדת מאשר לעשות את העבודה הפנימית שעליי לעשות. להיות עסוקה בהריון נוסף ואז לטפל בתינוק נוסף זו הסחת דעת נעימה שמונעת ממני מלהסתכל על עצמי במראה ולראות את כל העבודה שעליי לעשות.

 

הבנתי שהרבה ריפוי ותיקון צריכים להתרחש. וזה הפחיד אותי יותר מהתינוק הכי צרחני שיש.

 

כל זה היה לפני זמן מה. אנחנו עדיין הולכים לטיפול זוגי מדי פעם, אולם כעת אני לא הולכת בשביל בעלי. אני הולכת בשבילנו. אני הולכת בשבילי. בעזרתה של מטפלת זוגית מדהימה (שכיום אני מחשיבה אותה כחברה יקרה), התברר לי שנישואין הם כמו תינוק – הם זקוקים להזנה ולתשומת לב מתמדת. הם זקוקים להרבה אהבה ולזמן, וצריך להשקיע בהם הרבה מאוד עבודה קשה.

 

נישואין כמו תינוקות הם כמו גושי חימר הממתינים ליד שתעצב אותם ותהפוך אותם למשהו מדהים. הפוטנציאל הוא אינסופי. ככל שאתם משקיעים יותר, כך התוצאה טובה יותר. נישואין יכולים להיות מהנים, עמוקים ומדהימים. מי חשב שהדברים הם כך?!

 

אני נהנית מהתינוק השביעי שלי – הנישואין שלי – עד מאוד. נדרשו לי רק 16 שנים לראות את המתנה שחיכתה לי כל הזמן הזה. אז אחלו לי מזל טוב להולדת התינוק החדש! אני חושבת שאשאיר אותו ואשמר אותו עד סוף חיי.

אתם אולי תוהים... נו, בסוף את מתכוונת ללדת ילד נוסף? מי יודע? לאלוקים פתרונים. אולם לעת עתה, ידיי מלאות.

 

15/1/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) אני, 16/1/2018 05:23

אהבתי...כמה נכון!

הרבה זוגות במגזר הדתי מביאים ילדים על ימין על שמאל, מכל מיני סיבות, לחץ חברתי בעיקר, ושוכחים מהזוגיות, לאחר שהילדים גדלים הזוגיות מתרסקת לרסיסים , כי לא טיפחו אותה במהלך כל השנים האלה. זה לא סוד שהילדים גוזלים הרבה זמן מהזוגיות, ככל שיש יותר ילדים כך הזוגיות נשחקת יותר. ( וכל מי שיגיד אחרת, משקר לעצמו) נכון עשתה הכותבת שהלכה ליעוץ והצילה את נישואיה ואת ילדיה מזוגיות מתפוררת. אהבתי.

(1) אנונימי, 15/1/2018 15:20

תודה על המאמר. מעורר מחשבה חדשה על החיים

וגם לא צריך לדאוג כלל כי מה שהקב"ה רוצה זה מה שיקרה רק צריך לעשות השתדלות הכל מאיתו יתברך.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub