לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מה שכל בעל חייב לדעת

מה שכל בעל חייב לדעת

איך הפסקתי להתאכזר לאשתי והצלתי את חיי הנישואין שלי

מאת

בעשר שנות נישואין, אשתי ואני בורכנו בארבע ילדים בריאים ומקסימים. אולם הנישואין עצמם היו לעתים קרובות קשים ומכאיבים. היינו גרושים במשך שנתיים וחצי ואז נישאנו מחדש.

זהו לא מהלך מומלץ, אולם ההשגחה העליונה הנחתה אותי אל נתיב יוצא דופן זה. למרבה המזל, אשתי ואני בדרך כלל הסתדרנו טוב בזמן שהיינו גרושים וראיתי את ילדיי כמעט כל יום. אולם להיות גרוש זה לא המצב האידיאלי. היו פעמים שהשנאה שחשתי כלפי אשתי הייתה כה חזקה, שלעולם לא הייתי מעז לבטא בקול רם את המחשבות האיומות שהתרוצצו במוחי.

כעת אני מבין שלא הייתה בנישואיי הרמוניה אמיתית כבר מהרגע הראשון. בתקופת הגירושין, לא הכרתי את המושג "שלום בית", הגישה היהודית הייחודית להשכנת שלום בבית. מעולם לא הייתה לי הבנה אמיתית כמה יקרת-ערך היא מערכת היחסים בין בעל לאישה. בנישואינו הראשונים היו תקופות של רוגע וכן תקופות של מתח ומריבות. תמיד הרגשתי שמשהו חסר. מעולם לא היה לי את השקט הפנימי שהרוגע יימשך. תמיד הייתה איזושהי סערה שארבה מעבר לפינה. היינו עוברים שבועיים, או חודש או חודשיים, בהם החיים היו מתנהלים בצורה חלקה יחסית, אבל תמיד ידעתי שזה לא יחזיק מעמד. ובאופן בלתי נמנע, הייתי מאשים את אשתי בעליות ומורדות אלה.

הצרות שלנו לא היו דרמטיות. זו הייתה פשוט השליליות של היום-יום שכרסמה בנישואינו. למשל, אשתי הייתה מעירה הערה ביקורתית על המשפחה שלי. הייתי לוקח את ההערה ללב ומתקיף אותה על כך שהעליבה אנשים שחשובים לי כל כך. אחרי הכל, היא ידעה כמה אני אוהב את הוריי וכמה כל התקפה עליהם פוגעת בנקודת התורפה שלי, אז כיצד היא מעזה לפגוע בי כך? אזור רגיש נוסף היה הילדים. לעתים קרובות היא ביטאה את חוסר שביעות רצונה מההורות שלי. לעתים קרובות היא הייתה מערערת את סמכותי ומסרבת לגבות אותי כשהחלטתי משהו. לא יכולתי להבין את ההתנהגות הפאסיבית-אגרסיבית שלה, במיוחד כשזה נגע לעניינים שהיו קשורים להתמודדות עם הילדים.

לא משנה מה היה הטריגר למריבה, התגובה האופיינית שלי הייתה מגננה. הייתי נכנס למצב של "העיקר לנצח", שבו הייתי חייב לנצח בוויכוח. דינמיקה זו הציתה בינינו סוג של מלחמה קרה, במהלכה לא היינו מדברים זה עם זה במשך ימים ואפילו שבועות. היה לי קל יותר להיסגר ופשוט להתנתק ולהתרחק ממנה כשהרגשתי שהיא כועסת עלי. הייתי בורח לשעות של טלוויזיה וגלישה באינטרנט שהעבירו את הזמן והקהו את חושיי. אחרי זמן מה הייתי בדרך כלל מסוגל להחזיר אותנו למסלול בעזרת הומור, אבל בסופו של דבר אפילו ההומור שלי הפסיק לעבוד וההתפייסות הפכה כמעט בלתי אפשרית. לא עבר זמן רב עד שתקרית שטותית נוספת, עלבון או אי הבנה קטנה היו מתרחשים, והמלחמה בינינו הייתה מתחדשת וממשיכה להרוס את נישואינו.

המסקנה היחידה שלי הייתה שאשתי היא אדם אומלל ולא הגיוני, שלא יכול להתמודד עם העובדה שאני בסך הכל בעל טוב ואבא טוב (גם אם לא מושלם). היה זה כאילו שהיא פשוט לא מסוגלת להיות מרוצה בשום מצב.

אחרי כמה שנים בהן הנישואין דעכו ונשחקו לאיטם, קיבלנו החלטה משותפת להתגרש. חיי הגירושין לא סיפקו לי את ההקלה לה קיוויתי. מסתבר שאנשים לוקחים את עצמם לכל מקום אליו הם הולכים. גם אשתי הרגישה את הפגיעות שבמצב הגירושין. אחרי שנתיים וחצי, שוב קיבלנו החלטה רדיקלית – הפעם לתת לנישואין שלנו הזדמנות שנייה.

מאמר קשור: 5 דברים שעליכם לעשות במערכת יחסים מוצלחת

הזדמנות שנייה

לאחר שהסתיימה תקופת "ירח הדבש", שוב נפלנו לאותם דפוסים שליליים ישנים ולאותן מלכודות.

זו הייתה הרגשה נהדרת לקבל הזדמנות נוספת להיות בעל ואב במשרה מלאה. כמה גרושים מקבלים את ההזדמנות להיות שוב ביחד כמשפחה? הדברים היו טובים מאוד והתנהגנו בהרבה התחשבות זה בזה. נראה ששנינו צמחנו ולמדנו הרבה על עצמנו בזמן בו היינו גרושים. לרוע המזל, לאחר מספר חודשים, לאחר שהסתיימה תקופת "ירח הדבש", שוב נפלנו לאותם דפוסים שליליים ישנים ולאותן מלכודות. היינו בייעוץ בעבר, אולם הרגשתי כאילו אותן פגישות היו פשוט זמנים קבועים בהן אשתי פירטה את כל מגרעותיי. היא הייתה מספרת מדוע אינה מאושרת, אולם אף פעם לא הבנתי על מה היא מדברת. היא תמיד הגיבה בהגזמה, בטענה ש"אני פשוט לא מבין" אותה.

הייתי מתוסכל עד השמיים לשמוע את המילים "אתה פשוט לא מבין אותי". עד לאחרונה לא ידעתי מה פירוש הדבר ואיך להגיב כשהיא האשימה אותי בכך. אשתי לא הבינה שאני זקוק לאותה מידה של תשומת לב כמוה. בעיניי נראה שהיא לא מבינה אותי! אם, למשל, שברתי משהו או נחתכתי באצבעי, הייתי כועס כששאלה אם אני בסדר. היא לא הבינה שכל שעליה לעשות הוא להניח לי לנפשי ואהיה בסדר.

פשוט לא היה לי צורך במעורבות שלה. כשהיא שאלה אותי איך עבר עלי היום בדרך כלל לא היה לי שום עניין לספר לה, כיוון שבדרך כלל לא היה הרבה מה לספר ופשוט לא היה לי נעים לדבר על כך. במקרים נדירים בהם החלטתי פשוט "לספר את העובדות", היא הייתה מתחילה לשאול שאלות רבות ומעצבנות, ואז הייתי מתרגז וזה היה מסיים מיד את השיחה. לא הייתה לי שום בעיה לספר דברים אלה לאבי או לחבר קרוב, אבל מסיבה כלשהי הרגשתי שלדבר עם אשתי מקפיץ לי את הפיוז.

במשך הזמן, ההבדלים בינינו לגבי שמירת מצוות גם הם נכנסו לתמונה. ככל שלמדתי יותר תורה וקיימתי יותר מצוות, כך הפכתי להיות יותר ויותר ביקורתי כלפי אשתי, שלא היתה דתיה. הייתי מאוכזב מכך שהיא לא רצתה להשתפר ולצמוח והייתי מודאג שאנחנו מזיקים לילדינו בכך שאיננו מלמדים אותם בצורה הנכונה. לעתים קרובות חשבתי שהיה יכול להיות לי הרבה יותר טוב אם הייתי פוגש אישה דתייה שתעזור לי להתקדם מבחינה רוחנית במקום אשתי שמעכבת אותי ומשאירה אותי מוטרד.

אני חושב שעמוק בפנים שנינו הרגשנו שחזרנו להיות ביחד מסיבות כלכליות ולמען הילדים. הלקיתי את עצמי על כך שהתחתנו שוב, כי למרות כל מה שעשיתי וניסיתי, לא הצלחתי לספק אותה. היא פשוט לא מסוגלת להיות מרוצה! הרגשתי מטופש. הגענו למצב בו שנינו היינו מוכנים שוב להיפרד ולהודות, במבוכה רבה, שעשינו טעות נוראית – פעם שנייה! הנישואין השניים שלנו לא יחזיקו מעמד אפילו עד יום הנישואין הראשון!

קבלת אחריות

הרגשתי מודאג ומיואש, מוטרד מכך שילדיי עומדים לסבול מאוד הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. הייתי שרוי באחד השלבים הקשים בחיי, כשמשהו קרה ושינה את עולמי הפנימי, כמו גם את נישואיי. שני אנשים, בהפרש של שבוע, המליצו לי על אותו ספר בנוגע לנישואין: "בגן השלום" מאת הרב שלום ארוש.

לאחר שקראתי את הספר בפעם הראשונה הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליי. לפתע יכולתי לראות את המצב באור שונה לחלוטין. כל הבלבול שחוויתי הפך לבהירות צלולה. הבנתי שמאחורי כל ההאשמות, הביקורת והתלונות שלי, הסתתרה אמת מהותית. הסיבה האמיתית לסכסוך בנישואיי הייתי אני.

איך יכול להיות שהכל באשמתי? ללא ספק יש דברים שאשתי עשתה שתרמו למשבר בנישואינו! מה לגבי ההתנהגות האומללה שלה?

הכתובה, חוזה הנישואין היהודי, קובעת בבירור שהבעל אחראי בסופו של דבר לאושרה של אשתו ולכן הבעל הוא האחראי העיקרי לשלום בית. זה היה שינוי תפיסתי מוחלט מבחינתי. אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל האמנתי שזו האמת. הגברים הם אלה שצריכים ליזום את הנתינה, בעיקר בכל הקשור לנתינת כבוד. כפי שכתוב בתלמוד "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו". כל הברכות שהבעל מקבל הן בזכות אשתו.

כשבעל אוהב ומכבד את אשתו, היא מתמלאת חיות ומגיבה באדיבות

כשהתחלתי להתנהג בהתאם להנחיות בספר, התלונות והנדנודים התמעטו והתסכול והמתח בכל מה שקשור לאינטימיות התפוגג מעצמו. מעולם לא הרגשנו כה קרובים ובטוחים בנישואינו וחלק עצום מזה קשור לכך שאשתי רואה ומרגישה את השינויים העמוקים והעקביים שחלו בי.

שלום בית הוא אחת המצוות החשובות ביותר בחיינו: ערכו של אדם תלוי במידה רבה באופן בו הוא מתנהג כלפי אשתו, לא רק בפומבי אלא גם מאחורי דלתות סגורות. כאנלוגיה, אפשר לראות את הבעל כשמש ואת האישה כפרח. אם הפרח אינו פורח (האישה מתנהגת בצורה שלילית, נסוגה, מתלוננת, מנדנדת או מתנהגת בצורה פאסיבית-אגרסיבית), הדבר הראשון שיש לבדוק הוא האם הפרח מקבל מספיק אור שמש מזין.

אני מבין שדבריי סותרים את הפסיכולוגיה הפופולרית כיום לגבי נישואין. אני יודע שרבים ירימו גבה למקרא הגישה לפיה ההרמוניה בנישואין נתונה בעיקרה באחריות הבעל. גם לי היו ספקות משלי עד לפני זמן לא רב. אבל אי אפשר היה להתווכח עם המציאות שקרתה, מאז התחלתי להתייחס לאשתי כמו שצריך.

מעולם לא קיללתי או פגעתי באשתי פיזית, אולם כעת אני רואה שהייתי בעצם בעל אכזר. בכל פעם שנהגתי בקמצנות והייתי לחוץ לגבי הכסף, בכל פעם שהעברתי ביקורת על דבר שהיא קנתה, זו הייתה צורה של אכזריות. בכל פעם שלא הענקתי לה את מלוא תשומת לבי או שהייתי חסר סבלנות כשהיא דיברה אליי או ביקשה את עזרתי, זו הייתה אכזריות. אולי התנהגויות אלה נראות כמו פגמים נפוצים, אולם ברגע שהפסקתי להאשים את אשתי והתחלתי להתבונן פנימה, התחלתי לראות באיזו מידה אני אחראי להידרדרות נישואינו וכמה כל השליליות נבעה מתגובה לחוסר ההבנה המוחלט שלי ביחס למה שאשתי רוצה ממני באמת.

ברגע שהתחלתי להתבונן פנימה, ראיתי גבר שנהג בנדיבות לגבי זמן, תשומת לב וכסף עם כל אדם אחר שהיה זקוק לו – חוץ מאשתו! החיפוש שלי אחר כבוד והכרה מחוץ לנישואיי (לעיתים אפילו מאנשים זרים), בה בעת שהתעלמתי מצרכיה של אשתי, היה סוג של אכזריות.

תוך מספר חודשים עברתי שינוי יוצא דופן (תשאלו את אשתי!). לעולם לא אטיל יותר ספק ביכולתם של אנשים להשתנות, לא משנה לאיזה מצב הידרדרו. אני מתחרט בכנות על כך שגרמתי לאשתי כאב כה גדול. אני מתכווץ כשאני חושב איך הייתי מוכן לסיים את נישואיי, בייחוד עכשיו שאני מבין שהבעיות נבעו מבורותי ומצורת החשיבה המוטעית שלי. אני מוקיר תודה עמוקה לאל שקראתי את בגן השלום לפני שהיה מאוחר מדי. זו הייתה טרגדיה להתגרש בפעם הראשונה, אבל אם היינו הורסים את ההזדמנות השנייה שניתנה לנו, זה כבר היה מעבר לטרגי.

אלוקים שולח לנו את האתגרים שאנו צריכים. אני מאמין שאשתי ואני נועדנו להיות יחד. אשתי הרגישה שחל בי שינוי שלא היה כדוגמתו בכל הניסיונות הקודמים שעשיתי בעבר. כעת אנחנו קשובים זה לזה ברמה עמוקה הרבה יותר ואני מחויב להעניק לה את ההזנה האוהבת שמגיעה לה, על בסיס יומיומי. נראה שזה עובד. עברנו זמן שיא בלי שום אסון והאינטראקציות היומיומיות שלנו חמות וחיוביות. הדינמיקה שלנו בזוגיות ובמשפחה השתנתה. במספר אירועים בהם אשתי הביעה עוינות כלפיי ידעתי בדיוק מהיכן זה נובע ומה עלי לעשות. זה לא משנה אם חשבתי שהיא צודקת או לא; עכשיו אני יודע מה באמת חשוב ומה מטרת המשחק.

אני לא רוצה לייפות את הדברים ולהישמע כאילו השינוי הזה היה הדבר הכי קל בעולם, אבל זה גם לא היה קשה כפי שחשבתי שזה יהיה. השקעתי מאמץ אישי אמיתי כדי להשתנות וברגע שעשיתי זאת, הרגשתי את אלוקים מכוון אותי להיות הבעל הטוב ביותר שאני יכול להיות. אתם לא חייבים להאמין לי. אם אתם חושבים שנישואיכם אינם נפלאים כפי שהיו יכולים להיות, קראו את בגן השלום, יישמו תובנות אלה בשטח וראו בעצמכם אם דברים משתנים.

מי ייתן והאל יעזור לכולנו להפוך לבעלים ולאבות שנועדנו להיות.

13/12/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-7 דיונים

(7) מתן, 1/2/2016 19:48

בגן השלום ספר חובה לכל חתן

שמח שנפל בחלקי לקרוא אותו! דורש המון עבודה אישית אבל עובד 100%

(6) אמירה, 18/1/2016 08:09

רק לחבק אותך.

שלום אנונימי. כל הכבוד על היושר והכנות. פשוט מתחשק לחבק אותך(אם היית אישה). אני לא דתייה ואני אישה, אך אישה מאמינה. הדימוי שלך על הפרח והשמש הוא נכון תמיד ולדעתי בכל מצב. בכל הדברים הנמצאים באחריותי אני שואלת את עצמי האם אני סיפקתי לאחרים מספיק "אור שמש" על מנת שיוכלו לצמוח. במקרה של זוגיות אני מאמינה במשפט התלמוד שציינת ואני חושבת שהברכה בבית מאוד תלויה באישה. כמו כן אני חושבת שמאוד קל להשפיע על אישה. מספיק לתת לה אהבה, כבוד, תשומת לב והתייחסות הוגנת והיא תהיה מוכנה לעשות המון למען הבעל והמשפחה. נראה לי שבמקרה של גברים זה לא תמיד עובד כך גם אם האישה מוכנה לעשות הרבה למען הגבר, הוא לא בהכרח מעריך זאת או רואה זאת. במקרה שלך, כל הכבוד לך . השינוי שעשית באמת יביא ברכה לבית שלך ובוודאי לא יהפוך אותך לסמרטוט כפי שכתבו אחרים. נהפוך הוא, אתה תהפך למלך והיא למלכה. בלי לקרוא את הספר שציינת אני יודעת שחכמת היהדות היא אין סופית ולמרות שהעולם "התקדם" עדיין גישות היהדות תקפות ועובדות. אמרו לי פעם שתלמידי חכמים הגישה שלהם והערכים שלהם לחיים ולזוגיות מאוד "מעודנים" וכנראה זה נכון פעמים רבות.

(5) אשר, 30/12/2015 06:12

אשריך שזכית!

איכן משיגים את הספר הנ״ל?

(4) דודי, 27/12/2015 10:59

מה השתנה, אם בכלל?!

אני קורא איך הוא עדיין כותב ש"היא מתחילה". היכן השינוי? עד מתי הוא "יתאפק"? אני קורא עד כמה הוא מבין שהזוגיות חשובה. מה?! הזוגיות חשובה?! לא האישה?! (כן. כל אחד מבני הזוג. אבל במאמר מדובר בו, לכן כתבתי מה הוא לא הפנים).

(3) אנונימי, 27/12/2015 10:33

מרגש ביותר. אשריך

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub