לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אבא דו-הורי

אבא דו-הורי

בזכות אהבתו של אבי ומסירותו, הרגשתי בחסרונה של אמי רק לעתים רחוקות.

מאת

אמי נפטרה כשהייתי בת חמש וחצי, ואבי גידל אותי, ולא נישא בשנית אלא לאחר שאני נישאתי בעצמי. רק כשהגעתי לשלב שבו נמאס לי לשחק עם בתי שלי במשחקי ילדים, או כשהייתי עסוקה מכדי לנהל איתה שיחה רצינית על היום שעבר עליה בבית הספר - קלטתי לפתע, שאולי, אבא שלי לא תמיד רצה ללכת אתי לפארק מדי שבוע, ולשחק איתי במתקנים האהובים עליי שוב ושוב ושוב. ואולי, רק אולי, לא התחשק לו לשחק אתי בכדור כשחזר הביתה, אחרי יום ארוך בעבודה. וככל שזה נשמע בלתי אפשרי - יכול להיות שהוא בעצם העדיף ללכת למכולת לבד, ולקנות במהירות את המצרכים, בלי להפוך את זה לטיול גדול עבורי.

אבל אני, בילדותי, מעולם לא ידעתי, או אפילו העליתי בדעתי, שכך הם פני הדברים.

ידיעת פרטי הפרטים של חיי, הקשבה לתיאור של היום שעבר עליי בבית הספר, דקה אחר דקה, הכרת כל משחק על כל מרכיביו, שיחה וקריאת-ספרים ביחד... זו הייתה ה"הורות" של אבא שלי.

רק אחרי שעזבתי את הבית, כשהייתי באוניברסיטה, גיליתי, באמצעות תגובתה של חברה לדבריי, שלא כל הורה מתקשר לילדו מדי צהריים כדי לברר איך עבר עליו הבוקר. כשחברתי אמרה שאביה לעולם אינו מתקשר אליה בצהריים הגבתי במילים: "אז איך הוא יודע איך עבר עלייך הבוקר?"

קשה להאמין, אבל שאַלתי את שאֵלתי במלוא הרצינות. זה היה הרמז הראשון שהיה לי לכך שלא כל האבות מתעניינים, כמו אבי, במתרחש בחיי ילדיהם.

ומעולם לא עלה בדעתי לשאול אם אמה מתעניינת בחייה.

אמי חסרה לי רק לעתים רחוקות. אבי הכין לי מסיבות יום הולדת נפלאות, ותמיד היה זמין עבורי כשנזקקתי למשהו, או רציתי בו. העובדה שלא הייתה לנו משפחה שגרה בסביבה, לא הייתה יוצאת דופן. לחבריי לא היו משפחות גדולות או מורחבות. רק כיום, כשאני אם בעצמי, אני מבינה איזה הורה טוב הוא היה, כמה קשה זה היה עבורו, וכמה בודד הוא בוודאי הרגיש.

הלוואי שיכולתי להיות הורה טוב כמוהו. כי האמת היא, שמה שחשוב אינו מספר ההורים במשפחה, אלא איכות ההורות. מה שחשוב הוא להנחיל לילד שמחה ושביעות רצון בחלקו או בחלקה, מה שמוביל כמעט מיידית להכרת תודה. הורות כזאת נוטעת בנו תחושה שאנחנו לא צריכים מה שיש לאחרים, או להיות כמותם. היא מחזקת תחושה של שלמות עצמית, גם כאשר אנו מנסים להיות טובים יותר.

זה מה שהורה יכול וצריך להנחיל לילדיו, ושני הורים צריכים להנחיל זאת פי שניים. אבל זה לעולם לא יקרה אם ההורה לא יסיים שיחת טלפון כשהילד חוזר הביתה מבית-הספר, אם הילד לא ידע ששיחה בין מבוגרים יכולה להיפסק ולהימשך מאוחר יותר – ולעומתה, הזמן להראות לילד שאתם רוצים להיות אתו, הוא תמיד עכשיו. זה לא יקרה אם ההורה יענה לשיחה סלולארית כשהוא הולך ברחוב עם הילד, גם כשהוא חושב שמדובר בשיחה של שתי דקות. הוא יחמיץ את הציפור שחלפה זה עתה לידם, או כל דבר משעשע ששניהם - ההורה והילד או הילדה - יכולים לחוות ביחד. אותה חוויה לעולם לא תחזור על עצמה. ממש כמו כל אותן שעות של שבת אחר הצהריים, כשהילד "עסוק" בזמן שאתם תופסים תנומה.

אמא ואבא, ביחד או לבד, חשוב להבין שיש לנו רק שנים ספורות בילדותו של ילדנו כדי לבנות את הקשר אתו או אתה, וליצור את האדם שאותו ילד יהיה בבגרותו. כל אותן פגישות עבודה, אסיפות דיירים, בילויים עם חברים ושיחות עם עמיתים, הניקיון והכביסה ואפילו הקניות - כל אלה צריכים להפוך לחוויית הורות. ואם הדבר בלתי אפשרי, יש לדחות אותם.

לאחר שהילד נולד, אי אפשר לדחות את ההורות בעוד כמה שנים. אם היא נדחית, לילד, לרוב, לא יהיה זמן עבורנו או עניין בנו.

 

2/4/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-8 דיונים

(8) סתר לזר, 4/4/2013 08:40

ילד לא צריך להיות מרכז העולם

גם להורים יש צרכים,וגם להם יש בעיות עם העולם בחוץ יש גם להם צורך לנוח ולהיות עם עצמם. החים בחוץ לא פיקניק, ואנו נדרשים להתחשב גם ברגשות הזולת התן וכך חיב להיות גם במשפחה חד הורית וכך הילד יגדל להיות אזרח טוב, והחיים יחיכו אליו. אסתר לזר

(7) אנונימי, 3/4/2013 21:02

מרגש! אבאב מיוחד!

(6) אסנת, 1/7/2008 14:33

מהמם

כתיבה יפה, מרגשת ומלמדת המון

(5) שולמית, 20/3/2006 21:58

תגובה למאמר

צבייה היקרה.
אשרייך שגדלת וחונכת במחיצת אב שכזה,ואשריי אביך שגידל בת לבדו,שמעריכה את כל שעשה למענה ובשבילה.
לצערי,ואני מאמינה שהרבה הורים יסכימו איתי,אין כל כך מעורבות ופועלות למען הילדים.זה חלילה לא מתוך שההורה "לא רוצה",אלא מתוך נסיבות של פרנסה כלכלית,לעיתים דוחקת,קריירה,ומצבים כאלו ואחרים המטרידים את ההורים.
אני לא רואה את זה כברור מאליו,צבייה, שאביך,בחר ממש כך בחר,להקדיש את השנים של הגדילה והחינוך שלך,למענך ובשבילך,ובשביל לעצב את אשיותך.ומהנכתב מתוך המאמר, אני לא מוצאת שאביך "מחק" את עצמו.אלא בחר.ואין ספק שהוא עשה את הבחירה הנכונה והטובה לו,בעת שקיבל את ההחלטה הזאת שלו.
מאחלת לכם בריאות טובה.

נומי, 3/4/2013 07:20

אימי ניצולת שואה, חיה אבל אני, גדלתי בלי אמא. עצוב.

מי שנתן לי אהבה וחיבה היה אבי. כי אימי היתה בעולם של שכול כי איבדה את כל משפחתה. היום אני מרגישה בחסר זה וכמה שזה עשה אותי מדוכדכת וחסרת שמחה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub