לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הגיבור שלי

הגיבור שלי

הגיבור שלי, לא רצה בקבר אחים גדול בעבור אמו. "בשביל אמא שלי, שלא אסתכן?" תמה.

מאת

יום השואה והגבורה, הוא יום שבו מתייחדת המדינה עם קורבנות השואה. לי, צורמת המילה 'גבורה'. בדרך כלל, גיבור מצטייר כחייל בעל תעוזת נפש ואומץ. גיבור, זה מי שנלחם ומתקומם על עוולות. הגיבורים שלי – הם לאו דווקא אותם גיבורים שלחמו בגטו ווארשה, למרות שגם הגיבורים שלי – לחמו על נפשם במרד. הגבורה בשבילי, היא מסוג שונה. זן אחר.

סמל הגבורה עבורי – הוא סבא שלי.

סבא שלי, היה בחור כבן עשרים, כשפרצה המלחמה. הוא התגורר בווארשה, עם הוריו. אביו, נעלם באחד מן הימים, באקציה זו או אחרת, מן הסתם, ואמו – חלתה בטיפוס, שהשתולל בגטו.

סבא, הגיבור שלי, השיג במאמצים גדולים 'ביקור רופא'. הרופא הגיע, בדק את אמו ואמר שאין הרבה מה לעשות. אבל אם יצליחו להשיג פרח מסוים (פייאפקה), יוכלו להקל מעליה את סבלה. הפרח, היה במקום יישוב רחוק מן העיר, והזמן – מלחמת העולם השניה, שואת יהודי אירופה, בוורשה הכבושה.

סבי לא היסס, בדרך לא דרך, הוא הצליח להשיג סוס ועגלה, עליהם רכב שלוש יממות על מנת להגיע לאותו כפר, בו גדל הצמח הדרוש לאמו. שלושה ימים ושלושה לילות, והגיבור שלי, הביא את הפרח.

אין זמן להתאבל ולבכות. חייבים לקבור. ולהמשיך הלאה בחיים. לשרוד. לחיות.

תמיד סיפר, איך הוטב לה: "כמו נר הדולק כאבוקה, לפני שהוא גווע", אמר. אמו גססה וגוועה בידיו, כשהיא משאירה לו 'סימן' כחול על הזרוע. יום לפני שבעה עשר בתמוז, נפטרה האם. אין זמן להתאבל ולבכות. חייבים לקבור. ולהמשיך הלאה בחיים. לשרוד. לחיות.

הגיבור שלי, לא רצה בקבר אחים גדול בעבור אמו. "בשביל אמא שלי, שלא אסתכן?" תמה הגיבור שלי.

הוא נטל את אחיו הצעיר עמו, הניח את גופת האם בעגלת זבל, וכך, תחת אפם של החיילים הגרמנים, הוביל את הגופה לבית הקברות היהודי של וורשה.

האח, נשאר לשמור בפתח, לאותת, אם מישהו מגיע ונשקפת סכנה. הגיבור שלי, חפר במו ידיו, את קבר אימו. חפר, קבר, כיסה ועשה לו 'סימנים' – שידע איפה בדיוק מקום מנוחתה האחרון.

"אני אדע למשש את זה בידים", הסביר לנו. "בעיניים עצומות, אני יכול להצביע על המקום. זאת אמא שלי..."

לפני שניתן היה לחזור לפולין ולמשש בידים ולומר היכן נמצאת אמא, נפטר הגיבור שלי. צעיר. במיטב שנותיו.

המלחמה מעולם לא הסתיימה עבורו. היטלר הרג אותו, במשך שנים. מוות ממושך.

שנים רבות לאחר מכן, הגענו אנחנו לוורשה. לבית הקברות. לא מיששנו בידיים. הלב מישש. הדלקנו נר, אמרנו קדיש.

לעילוי נשמת מחלה בת דובע שנפטרה יום לפני יז' בתמוז.

ולעילוי נשמת סבא. הגיבור שלי.

 

16/4/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) אנונימי, 28/3/2011 20:37

איזה איש!!! ת.נ.צ.ב.ה. הוא ואימו וכל הקדושים והטהורים.

(3) חי, 13/11/2004 15:01

על גבורה כזאת לא מלמדים וחבל

גם עיני נמלאו דמעות

(2) אנונימי, 18/5/2004 05:40

מרגש מאוד!

עיני נמלאו דמעות! באמת גיבור!

(1) יערה, 15/4/2004 07:58

מצמרר ונוגע ללב!

קראתי את המאמר ועיני נמלאו דמעות...

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub