לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אלצהיימר והדרך לחיות את הרגע

אלצהיימר והדרך לחיות את הרגע

סבא שלי לימד אותי לחיות את הרגע באופן הנפלא.

מאת

סבא שלי תמיד חייך כשביקרתי אותו. הוא היה קורא בהפתעה, "שלום רבקה! כבר המון זמן לא ראיתי אותך!" ומחזיר לי חיבוק.

הייתי נאנחת ומזכירה לו מי אני. "לא סבא, זאת אני, זאת רחל".

הייתי מתיישבת. עינינו נפגשו, והוא צחק.

"איך החיים שלך עכשיו?" הוא שאל.

אני הייתי עונה, והוא תמיד השיב: "נהדר".

סבא שליסבא שלי

השיחה הייתה נמשכת. הטון שלו עלה וירד, ותשומת הלב שלי הייתה מוסחת שוב, לצינורות שעל ידו, למראה הכבוי שלו. ואז הייתי שומעת אותו שואל: "אז איך החיים שלך עכשיו?"

הייתי חוזרת על מה שאמרתי ומציעה לקחת אותו לסיבוב. הצעה שהייתה מתקבלת בשמחה.

כשהיינו נכנסים למכונית הוא היה מרכין את ראשו בסקרנות ואומר, "רבקה, כל כך הרבה זמן עבר! איך החיים שלך עכשיו?"

הוא היה מתענג על התשובה שלי, ומסתכל על המראות החולפים.

"זה יום מושלם, נכון? מזג האוויר נפלא. תסתכלי על השמים!"

"כן סבא, מושלם".

היום היה מעונן. אבל הוא ראה רק שמש זורחת

היום היה מעונן. אבל הוא ראה רק שמש זורחת.

כמה רגעים חלפו.

הוא הניח את ידו בעדינות בתוך ידי ועיניו נצצו כששאלה עלתה בליבו. "אז מותק, ספרי לי, איך החיים שלך היום?"

העכשיו הנפלא

עבור סבי, כל רגע נברא מחדש. הוא לא היה קשור לרגע הקודם ולא לזה שיבוא אחריו. מחלת האלצהיימר שלו גרמה לו לחיות בהווה נצחי, מוקף בפוטנציאל להתחיל מחדש, והוא התענג שם.

אנחנו יודעים שאלוקים מחייה ומקיים את העולם בכל רגע ורגע. החיים שלנו, למרות שנראה כאילו הם ממשיכים בלי קשר לכוחות חיצוניים, אינם אלא רצף פעימות בלתי פוסק של אנרגיה אלוקית. בדומה, כשכדור מושלך לאוויר נראה כאילו הוא עולה מכוחות עצמו. אולם הפיזיקאים מסבירים שהכדור ממשיך לעלות רק כל עוד הכוח מהיד שהשליכה אותו ממשיך לדחוף אותו כלפי מעלה. ברגע שהכוח ייחלש, הכדור ייפול לקרקע. כך גם זרם רציף של אור אלוקי, בורא ומחדש את הבריאה אינספור פעמים בשנייה.

אנשים רגילים אינם מרגישים בהתחדשות הבריאה של עצמם באופן קבוע. לכל הפחות, לא אני. אבל אולי סבא שלי כן. הוא היה שייך לעולם שבו האדם אף פעם אינו שקוע בביצת ההתרחשות. הוא לא היה צריך לחכות למחר כדי שיהיה לו יום טוב יותר; משנייה אחת לזאת שאחריה, הוא יכל לנשום עמוק ולהתחיל שוב.

סבא שלי היה שייך לעולם שבו נורמאלי לציין כמה היום יפה תשע פעמים בנסיעה של שלושים דקות, משום שזה היה נכון בכל פעם.

הוא היה שייך לעולם שהיה בו הגיוני לשאול אותי שוב ושוב: "איך החיים שלך עכשיו?" כאילו שלא עניתי על אותה שאלה שתי דקות קודם, משום שאז הייתי אדם אחר. בינתיים נבראתי מחדש. כל כך הרבה דברים השתנו.

לפעמים החיים לא פשוטים. אני מקבלת את זה. אבל סבא שלי לימד אותי להיות כאן. להיות בהווה. לחיות בעכשיו הנפלא.

הוא לימד אותי פשוט לעצום את העיניים, לחייך, ולשאול את עצמי: "אז, איך החיים שלך עכשיו?"

25/4/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-3 דיונים

(3) ניסים, 31/5/2015 14:44

איזה שפנגנטל את? גם אני שפנגנטל

משפחת שפנגנטל נוף איילון. הסיפור מדהים!

(2) לילי, 27/4/2015 08:48

אמא שלי חולת אלצהיימר קל

כואב הלב לעבור את התקופה עם אמא שהיא חולת אלצהיימר, אך עוד יותר כואב לראות את המאמר המדהים שקראתי על שתי האחיות שטיפלו במסירות לאמם. לי יש גם אחות.... אך מה שאחותי עשתה זה גנבה וגזילה מחשבונותיה של אמי בעוד שאמי חולת אלצהיימר מתקדם, בלא ידיעתה... גנבה ממנה כספים, קנתה כרטיסי טיסה לחו"ל ועוד... איפה היושר וכיבוד הורים? אני מעולם לא לקחתי מאמי אגורה אלא רק כיבדתי אותה ועודני... שתהיה בריאה, יש לפעמים אנשים תאווי בצע וחוצפנים שאין כדוגמתם... אך כשזה קורה במשפחה ועוד להרעיל את שמי מול משפחתה ואחיינים כי הוצאתי אותה מחשבונה של אמי? בכדי שלא תגזול... תגנוב... תשקר... איפה היושר? כואב וצורב לי מאוד... במיוחד לראות את הדמעות של אמי ואומרת - אבל אני האמנתי וסמכתי עליה שתוציא לי רק קצת כסף למחייה פעם בחודש... למה? הלב נצרב לי.... ואני מנסה לתקן את המעוות ולעשות שלום בית עם צוררת שמנסה לסכל כל הזדמנות לטוב ולבחוש ברע... שה' ייתן לי את הכוחות להתמודד מול המצב הזה... העולם הוא עגול...

(1) אפשר להפוך את חייהם לגן עדן, 26/4/2015 20:14

האושר הכי גדול של אחותי ושלי הוא "כיבוד האם" שעשינו לאמנו חולת האלצהיימר ז"ל

אמנו היתה חולה באלצהיימר (קל יחסית, כנראה) במשך 7 שנים. הפכנו את התקופה הזו לגן עדן עבורה, באהבה אין קץ, השארתה בבית עם פיליפינית איכותית, מגורים בסמוך אליה, סעודות שבת וחג ביחד, הוצאתה כל יום למועדון ואף להופעות, בתי קפה, קניונים, טיולים רבים בארץ ואף בחו"ל, כן, לתדהמת הרופאה שלה וכל מכרינו ובניגוד לכל המקובל, גם בגיל 87, טיסה לקופנהגן עם כסא גלגלים מתקפל ומשם קרוז לפיורדים של נורבגיה, ועוד ועוד. "הכל בראש", וכשאתה ספוג בערכי היהדות מחד גיסא ואוהב את הוריך מאידך גיסא, השמים הם הגבול. מאז פטירתה אנו זוכרים בעונג צרוף את 7 השנים הללו שבהן אמא נהנתה וצחקה בלי סוף, וגאים בכך שעמדנו בכבוד רב במבחן העליון הזה. אנו מפצירים בכל אחד שיתעלם מהמקובל ויתייחס להורה המבוגר כאילו הוא אדם הזקוק לחיים מלאי עניין ושמחה כמו כל אדם צעיר - אין גבול לשכר, לא רק בעיני הקב"ה אלא ממש בתחושת ההתעלות והסיפוק שעשית את הדבר הנכון. שום דבר לא ישווה לזה.

יוכי, 27/4/2015 16:19

תודה

אתן בנות ראויות לשבח. תודה על התגובה שלכן, מכן צריך ללמוד איך להתנהג בשעת מצוקה כל כך גדולה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub