לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הלילה שלפני החתונה שלי

הלילה שלפני החתונה שלי

נמצאנו בשני קטבים מנוגדים: חייה עמדו להסתיים ושלי, להתחיל.

מאת

הייתה זאת שעת אחר צהריים מאוחרת ביום שלפני חתונתי, ואני ישבתי ליד שולחן האוכל, תופפת ברגלי בחוסר סבלנות על הכיסא שלי.

"תירגעי", אמרה אמא שלי, ומלאה עוד כרטיס ישיבה בצבע קרם. "נגיע לזה. נגיע לזה".

מכונית חלפה ברחוב, ואני שלחתי אליה מבטים מבעד לחלון. נותרו לי כל כך הרבה דברים לעשות. האם אצליח להירדם בלילה? אני מתחתנת מחר!

ניערתי את העט ומילאתי כרטיס נוסף בכתב היד היפה ביותר שלי. ואז, השלכתי את העט על השולחן. לא הייתי מסוגלת להמשיך עם זה יותר.

עצמתי עיניים ונשמתי עמוק, החדר – מהומה של פעילות סביבי, כשהוריי ואחיותיי מרכזים פריטי לבוש ונעליים, תחתיות וקישוטי שיער. מחר בלילה אני אלבש לבן, כמו שאנחנו נוהגים ללבוש ביום כיפור, ואצום כל היום. מחר יקבלו תפילותיי הגדרה חדשה, ויזכו למקום מיוחד בקרבת הא-ל. מחר אתחיל את חיי כאישה נשואה.

"אני יוצאת", אמרתי.

נדמה לי ששמעתי מישהי ממלמלת: "כלה משוגעת", ואחר כך צחקוק. חטפתי את מפתחות המכונית וסגרתי את הדלת מאחוריי, כשאני שואפת לקרבי את הרעננות של אפריל. היה לי יותר מדי מה לעשות ופחות מדי זמן. לאן ללכת? היו דברים שהיה צריך לקחת מהמכבסה. יכולתי לקפוץ לקנות את האודם והאיפור שעליו המליצה לי המאפרת. ואני צריכה סיכות ראש להינומה. אוי, כמעט שכחתי שאני צריכה ספידות לנעלי הכלה הלבנות שלי. אם לא אקנה ספידות, הנעליים יצנחו לי כבר בדרך לחופה. מה לעשות קודם?

הרמתי עיניים לשמים כאילו שאני מצפה לקבל משם תשובה ועקבתי אחר השמש השולחת סביבה קרניים כתומות. מתחיל להיות מאוחר.

מחר. אני. נשואה. בית יהודי חדש. תודה אלוקים.

פתאום ידעתי בדיוק איפה אני צריכה להיות.

הוצאתי הזמנה מתא המטען של המכונית ודחפתי אותה לתיק שלי. אחר כך נסעתי את שבעת הקילומטרים אל בית האבות, ועליתי במעלית לקומה החמישית.

"איפה נמצא החדר של גברת אקרמן?" שאלתי.

האחות הצביעה לכיוון החדר. עדיין לא ביקרתי אותה פה, למרות שביקרתי אותה בכל כך הרבה מקומות אחרים.

גברת אקרמן הייתה אשתו של 'איש הממתקים' בבית הכנסת שלנו. הוא נפטר כשהייתי ילדה קטנה, וקבוצת בנות נאמנה דאגה לבקר אותה בכל שבת בהוקרה על הממתקים שבעלה חילק בנדיבות. במשך השנים, הבנות פנו לכיוונים רבים ושונים, אולם גברת אקרמן תמיד נשארה באותו המקום, בביתה הנמוך והקטן בפינת הרחוב.

בסופו של דבר רק שתיים מאיתנו המשיכו לבקר אותה, ובסופו של דבר הגברת אקרמן, שהייתה בסוף שנות התשעים לחייה, חלתה. באשפוז האחרון שלה, מכל קבוצת הבנות המקורית נשארנו רק אסתר ואני. ישבתי ליד מיטתה בבית החולים והקראתי לה מאוליבר טוויסט, כשאני עוקבת אחר חיוכה עם התפתחותה של העלילה. מזגתי לה שתייה וניגבתי את לחייה הקמוטות. הבאתי את בעלי לעתיד להיפגש איתה וקיבלתי את חיוך האישור שלה. כשהתארסנו, היא שמחה ממיטת בית החולים שלה.

אולם אז נהייתי עסוקה. החתונה הלכה והתקרבה – האירוסין שלנו נמשכו פחות משלושה חודשים. אסתר התקשרה אליי ואמרה לי שגברת אקרמן היקרה הועברה אל בית האבות. תיעדתי את המידע בפינה במוחי, איפשהו בין 'מדידת שמלה' ל'פרחים'.

פסעתי לאורך הפרוזדור על קצות אצבעותיי, כאילו כדי לא להפר את הדממה. נקשתי קלות על דלתה ונכנסתי. היא ישנה, מסכת חמצן על פניה, ידיה שלובות קלות על שמיכתה התכולה. הושטתי את ידי ונגעתי בידיה, כשהיהלום הנוצץ על אצבעי לוכד את אורה הצהוב של מנורת הלילה שליד מיטתה. היא פקחה את עיניה.

"יעל", היא סימנה בשפתיה, מפני שהייתה חלשה מכדי לדבר.

לקחתי את התיק שלי והוצאתי את ההזמנה. "אני מתחתנת מחר", אמרתי. "אני... אני יודעת שלא תוכלי להגיע. הלוואי שיכולת. אבל אני אחשוב עליך." הנחתי את המעטפה על ידיה, ואז באופן מוזר לקחתי אותה שוב כדי להקריא את תוכנה בקול רם. היא הפנתה מעט את פניה לעברי, שפתיה סדוקות בקצותיהן, קשתיות עיניה מכוסות בקרום דק של גיל. והיא חייכה.

"תודה", סימנו שפתיה.

ואז, לא היה לי שום מקום יותר חשוב ללכת אליו

ואז, לא היה לי שום מקום יותר חשוב ללכת אליו, מאשר החדר הזה עם הוילונות הורודים הדהויים וקנקן המים הפושרים על שידת המיטה. ישבתי איתה, מפטפטת על השמלות הכחולות ששושבינותיי תלבשנה, ועל זר הפרחים שלא היה מספיק חשוב כדי שאבחר בעצמי. עקבתי כיצד היא בולעת בצמא את העולם בעיניה, כשהיא לופתת את ידי.

נמצאנו בשני קוטביהם המנוגדים של החיים, כשחייה מתקרבים לקיצם בעוד שלי רק עומדים להתחיל. ובכל זאת, כמו מגנטים, נמשכנו זו לזו באותה תחושת ארעיות שרק אלה שנמצאים על סף מסע מופלא יכולים להרגיש.

גברת אקרמן נפטרה זמן קצר לאחר חתונתי. ומאז חיי הפכו לסחרחרת תמידית של גידול משפחה גדולה. אני דוהרת במעלה ובמורד רכבת ההרים, כמעט בלי הפסקה לנשימה.

אולם בלילה שלפני חתונתי, היה לי את כל הזמן בעולם.

16/12/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 12 תגובות ב-11 דיונים

(11) רבקה .ב, 21/12/2012 02:39

תודה על השיתוף..

תודה יעל על סיפור כה מרגש .הלוואי עלי ,..זה היה מקסים שחשבת עליה יום לפני חתונתך ויתרה מכך ..שהיו לך כל כך הרבה סידורים לעשות ובחרת ללכת לגב' אקרמן. תודה ששיתפת אותנו בחוויה שלך. רבקה.ב

(10) יפה צופיה, 19/12/2012 12:39

את מדהימה...

התרגשתי מאוד......את ניפלאה...

(9) אלי, 17/12/2012 14:05

הלילה שלפני החתונה שלי

קראתי את הסיפור -יפה אך קצר מידי כדי שאני יתלהב ממנו לא ברור אם זה בכלל נגמר כך ????

(8) קרן, 17/12/2012 11:38

את נשמעת אישה מדהימה

בוודאי טוב הלב של המקרה עליו סיפרת גם מחלחל לילדיך.

(7) אליעזר קצנשטיין, 16/12/2012 21:54

שתמיד נהיה בצד המתנדב והתורם מעצמו לזולת ולקהילה ולא בצד השני

כבר הוכח שהאנשים המתנדבים הם המאושרים והמוארים ביותר.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub