לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הנמלטת: איך אפשר להחליט אחרי 3 וחצי שנים ביחד?

הנמלטת: איך אפשר להחליט אחרי 3 וחצי שנים ביחד?

הוא היה מוכן מהר מאוד לקפיצת ראש, אבל אני חששתי מהמים. בהתחלה זה היה כי הרגשתי שעדיין לא ממש התחלתי לחיות, ובהמשך זה היה עקב התלבטויות אינסופיות. שלוש וחצי שנים שברחתי וברחתי...

מאת רחל סילבר

פתחתי את קופסת הקטיפה השחורה, לבי דוהר בפראות בתוכי. בֶּני התבונן בי בציפייה. "נו?" הוא שאל.

בהיתי בטבעת. מה להגיד?

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו. שנינו היינו מועמדים להדרכה בקייטנה לילדים מיוחדים באותו הקיץ. ההדרכה לצוות התקיימה באולם באולינג. הוא שיחק במסלול הסמוך אליי, ואז הבחנתי בו.

דאגתי לברר את שמו ואת יתר הפרטים עליו, שלא לדבר על מעמדו המשפחתי. בני סילבר, ארבע שנים מבוגר ממני, פנוי.

אפילו לא הספקתי לטבול את אצבעות רגליי בים החיים.

בליל שבת, לאחר סעודת השבת, בא אליי ידיד. יש לו רעיון על בחור שמתאים לי והוא רוצה לדעת אם אני מעוניינת בפגישה – פגישה רצינית, מהסוג שמוביל למילה שמתחילה בח'. הייתי אז בתחילת שנות העשרים שלי, שעדיין היו פרושות לפני ארוכות עד אין קץ. הרגשתי בזמן ההוא, שבקושי הספקתי לטבול את אצבעות רגליי בים החיים.

אמרתי לו שאני אחשוב על זה.

באותו לילה דיברתי עם ידידה מבוגרת יותר וחכמה יותר (היא הייתה בת 23), מישהי שכבר שחתה קדימה במלוא הקיטור.

"האם אני מוכנה לקשר רציני?" שאלתי אותה.

"את?!" היא שאלה בחוסר אמון. "אין לך אפילו מושג מי את בכלל, שלא לדבר על מי יכול להיות החצי השני שלך."

ידעתי שהיא צודקת, ובכל זאת הרעיון נראה מפתה.

"את לא יכולה לשחק ברגשות של מישהו אחר אם אין לך תוכניות מעשיות."

שמעתי אותה, באמת. חזרתי לבחור ה'שדכן' מוכנה להגיד לו שאני עדיין לא מוכנה לקפוץ למים.

"יש לי תשובה", אמרתי בביישנות. "אבל מסקרן אותי לדעת על מי חשבת."

"אני לא יודע אם את מכירה אותו", הוא ענה. "קוראים לו בני סילבר."

שאיפה עמוקה. קפצתי למים. "כן, אני חושבת שאני מוכנה להיפגש..."

הגאות סחפה אותי, ואני מצאתי את עצמי פתאום שוחה במים העמוקים. קבענו להיפגש באופן רשמי בפעם הראשונה באותו יום ראשון בערב. ניסיתי חמש תסרוקות שונות מול המראה לפני שבחרתי את זאת שנראתה הכי יפה, ויחד עם זאת צנועה.

חברתי, בת ה-23, איתה התייעצתי, באה אליי, וניסתה לגרום לי לזכור שאני רק מתחילה את החיים ושאין מה למהר ושאולי כדאי לי לשקול שוב את העניין, אבל אני הייתי נעולה וסקרנית מספיק מכדי שזה יפריע לי.

כמה שעות אל תוך הפגישה שלנו, ואני ממש נהניתי. גם הוא. הפגישה השנייה באה במהירות. נכנסנו לחנות "פרוזן יוגורט" במרכז.

"מה להזמין לך?" הוא שאל.

"אולי זה נשמע מצחיק, אבל אני ממש לא אוהבת שוקולד, אז אני לא הולכת להזמין שום דבר שמכיל את זה."

"גם אני לא אוהב שוקולד", הוא ענה. כמעט שמעתי את הכינורות מנגנים.

ישבנו במכונית וקראנו את ספר המחשבה היהודית החביב עליו ביותר. התפעלתי מחוכמתו והתחברתי עמוק לתחושת המטרה שלו.

בפגישה השלישית יצאנו לטייל יחד לאורך נחל נחמד. נעצנו מבטים נפעמים בבריאתו הנפלאה של ה', ואני התמלאתי התרגשות מעצם התחושה שגם אני חלק מכל זה.

השיחה

המשכנו לצאת ולבלות הרבה זמן ביחד, ו"השיחה" כבר לא הייתה רחוקה מאיתנו. הוא פתח במילים כמו "מתקדם יפה" ו"כיוון". הכיוון היחיד שאליו אני רציתי ללכת אחרי השיחה הזאת היה ממנו והלאה. הייתי עדיין ניצן רענן הממתין לאביב כדי לפרוח.

כשהמלים חתונה וילדים נעות סביב ראשי כמו ענני סערה רועמים, התחלתי לבחון כל צעד שלו, ו"הפלא ופלא" - התחלתי לגלות חסרונות. איך אני יכולה ללכוד את עצמי במערכת יחסים כלשהי, בייחוד עם גבר פחות ממושלם? ניסיתי להתנתק, אבל הרגשות שלי השאירו אותי תלויה בין שמים לארץ.

בסוף הקיץ, הייתי אמורה לטוס למשך כמה חודשים. הוא חש שריחוק קצר ייתן לי מרווח זמן למחשבה. הוא כתב לי מכתבים עשירים בתובנות רוחניות, ואני התחברתי אליו יותר, אך עדיין לא הייתי מוכנה.

"מה הבעיה?" הוא שאל. הוא היה סבלני לאין שיעור, אבל הוא גם רצה לדעת שיש אור בקצה מנהרת הפגישות שלנו.

"אני לא יודעת. אני לא יכולה להניח על זה אצבע."

זאת לא הייתה הכימיה, כי ממנה היה לנו בשפע. הוא ידע להצחיק אותי. הערכים ומטרות החיים שלנו היו דומים ומבחינת הקשר למסורת, ממש התאמנו זה לזו.

אבל לא יכולתי להחליט.

ההססנות שלי תפחה כמו כדור שלג וקיבלה חיים משל עצמה. היא הפכה להיות כוח מתיש בקשר שלנו.

ההססנות שלי תפחה כמו כדור שלג וקיבלה חיים משל עצמה. היא הפכה להיות כוח מתיש בקשר שלנו ובחיינו האישיים. זה היה כמו רעש רקע שלא מפסיק לזמזם בחיי, לא משנה מה עשיתי. הסתכלתי איך חברות סביבי מתחתנות, ולא הבנתי איך הן עושות את זה. השאלה הסתחררה בתוכי בסערה עזה. האם אני מרגישה כך בגלל משהו בו או משהו בי? לא היה לי מושג איך אוכל לגלות את האמת.

ידידה קרובה שהכרתי במשך שנים ניסתה לעורר אותי. "נראה לי כאילו את מסתכלת על סרט החיים שלך, ומחכה לראות מה יהיה הסוף. רחל, תתעוררי! הסוף תלוי רק בך. את פשוט צריכה להחליט."

אז החלטתי להפסיק את הקשר. לפחות הייתה כאן החלטה.

הסתובבתי במשך חודשים, תוהה אם הכאב שאני מרגישה נובע מאובדן מערכת יחסים או מאובדן הנשמה התאומה שלי. ושוב התעוררה ההססנות.

אז שוב חזרנו זה אל זו. ושוב נפרדנו.

לכל מקום שאליו הלכתי, פקחתי היטב את עיניי וחיפשתי רמזים שיפתרו את התעלומה שלי. ניסיתי להשליך את מערכת היחסים שלי על כל זוג אחר שבחנתי. בדקתי את עצמי לבד ובעזרת אחרים - בשבע עיניים. זאת לא הייתה דרך בריאה לחיות.

על סף התהום

באותו קיץ גיליתי שהוא אמור ללמוד קורס כלשהו באוניברסיטה מסוימת. מייד ביטלתי את כל תוכניות הקיץ שלי ונרשמתי לקורס באותה אוניברסיטה. התגעגעתי אליו נורא, אבל ידעתי שאין לי זכות להתקשר אליו אלא אם אני עושה את זה כדי לקבוע תאריך לחתונה. בבוקר השיעור הראשון שלי, נסעתי כשידיי רועדות על ההגה. עצם המחשבה שאולי הוא יהיה בקרבתי הותירה אותי רועדת. הייתי צריכה לנהוג בצורה זהירה יותר – כמעט דרסתי אותו.

הסכמנו לנסות שוב. הפעם, ניסינו טקטיקה אחרת. חשבנו שאם לא נזכיר את המלה שמתחילה בח', אולי נצליח להחזיר את הרעננות המקורית למערכת היחסים שלנו. רק שהפעם, כבר הייתי מבוגרת יותר ובוגרת יותר. הוא קיווה שזה יוביל להתפתחות טבעית.

במשך שישה שבועות בילינו יחד אינספור שעות אחר צהריים יושבים יחד בפארק המקומי תחת שמש שוקעת, בוחנים ומאשרים מחדש את נאמנותנו למטרות המשותפות וזה לזו. זה היה נהדר, ואני הייתי מאושרת.

אבל כשהוא העלה בסופו של דבר את המילה שמתחילה בח', שוב התנתקתי וברחתי.

שוחחתי עם ידידות שהתמודדו עם חוסר יכולת להחליט. שוחחתי עם מורות ורבנים. לפעמים יצאנו יחד. נפגשתי עם שני אנשי מקצוע ומילאתי שאלונים. נפגשתי עם 13 גברים אחרים לבדוק שמא יש מישהו שיכול לספק איזה צורך בלתי מוגדר שיש לי.

אחרי כל זה, זה מה שגיליתי:

1) עיתוי, עיתוי, עיתוי. הייתה זו טעות למהר לפגוש גבר שחיפש מערכת יחסים רצינית, כשכזו עדיין לא הופיעה בכלל על הרדאר שלי. מבחינת העיתוי התחלנו ברגל שמאל.

2) על סולם ריכטר של האישיות, הייתי אישה עם אופי מורכב. תמיד ידעתי את זה על עצמי, אבל לא הבנתי שזה יהווה גורם מעכב בהחלטה שלי להינשא. לא כולם "יודעים" על פי איזושהי הרגשה ברורה ש"זה האחד". יש בינינו כאלה שצריכים להתמודד ולבחון כל מיני 'סוגים' לפני שאנחנו יכולים לגלות את מה ואת מי אנחנו בעצם רוצים. זה לא מעיד בהכרח על פגם במערכת היחסים.

3) אני אצטרך ללמוד לקבל את חסרונותיו של בן זוגי. למרות שרציתי מאוד להאמין בזה, ברור שגם אני לא הייתי מושלמת בכלל, אז למה מגיעה לי שלמות. כשניתחתי מה מטריד אותי בבן הזוג, הגעתי למסקנה שרוב הדברים האלה היו קשורים ישירות לחוסר הביטחון שלי. בן זוג אינו מדליה או גביע שמניחים על המדף. כל עוד את גאה להיות איתו, לא צריך שכל העולם יריע לו.

4) יצרתי לעצמי דיוקן מפורט של מה שאני מצפה למצוא בבן זוגי. זה בוודאי היה תהליך שהחל כבר כשנולדתי. הנסיך שלי היה אמור לעטות על עצמו אישיות ספציפית מאוד, שתתאים באופן מושלם לצרכים שלי. בֶּני הגיע עם ארסנל מלא של תכונות אופי מקסימות, אבל הן היו שונות מאוד ממה שחשבתי שאני צריכה. אילו הייתי מגיעה להבנה שהייחודיות הזאת טובה לי, הייתי עוקרת את הדמיון שהעמיק בי שורשים, כדי לאמץ את זווית הראייה החדשה הזאת.

5) בפעם הראשונה שאבא שלי פגש את בֶּני, הוא אמר לי שהוא 'נחמד', אבל ש'מגיע לי משהו יותר טוב'. בכל פעם שכמעט הייתי מוכנה לעשות את הצעד, המילים האלה היו חוזרות אליי. ולמרות שמאז אבא שלי למד להעריך את בני במידה כזאת, שהוא כבר לא ידע אם אני מספיק טובה בשבילו - המלים האלה עדיין הדהדו, מלאות סמכות הורית.

למרות שהורה או חבר רואים מול עיניהם רק את טובתו של הקרוב אליהם, לפעמים דברי החוכמה שלהם מזיקים. היזהרו מלבקש לשמוע את דעתם של האחרים על המחזרים שלכם. תסמכו על האינסטינקטים שלכם לבדוק עד כמה אתם מתאימים (זה לא כולל בחינת התנהגויות 'בסיכון' שאתם עלולים להיות עיוורים מלראות. אני מדברת על מערכת יחסים בריאה ויציבה.).

הדבר היחיד שנשאר לי לעשות היה להתפלל.

נסעתי לירושלים, כדי שאוכל להתפלל בכותל המערבי במשך 40 יום ברציפות. בחנתי את עצמי עמוק וניסיתי לחפש תשובות. ידעתי שהסיכויים שלי הולכים ופוחתים.

חזרתי הביתה בתחושה ברורה למדי שזה הדבר הנכון לי. רק קיוויתי שאוכל להשיג את הכוח הדרוש כדי לעבור את זה. חלפו כבר שלוש וחצי שנים של עינוי עצמי רגשי, ואני הייתי מוכנה להתקדם לשלב החיים הבא.

הוא נתן לי עוד חודשיים, ואז המצב התחיל להיות מתוח. הרגשתי שכבר נמאס לו, למרות שהוא האמין בנו כל כך חזק. בחנו קטלוגים של טבעות ובחרנו את שמות ילדינו העתידיים. כל ההצגה תוכננה והגיע הזמן להרים את המסך. רק אני עדיין הסתתרתי מאחורי הקלעים.

הטבעת

קשה להאמין כמה שהייתי המומה כשהוא הראה לי את הטבעת.

ועכשיו זה הגיע. קשה להאמין כמה שהייתי המומה כשהוא הראה לי את הטבעת. הערב היה כל כך נפלא ואני הייתי מלאת רגשות כלפיו. הוא לקח אותי לנמל והושיט לי מכתב שנכתב על נייר מכתבים יפה. הוא אף פעם לא כתב לי על נייר מכתבים, אז הייתי צריכה לחשוד. המכתב היה ארוך. הוא פירט את כל מעלותיה של מערכת היחסים בינינו, ורמז על גורלנו המשותף יחד, בעתיד. ואז הוא הושיט לי את הקופסא.

"האם את זקוקה לרגע כדי לחשוב?" הוא שאל אותי, מתחשב כמו תמיד. הנהנתי והוא התרחק ממני מעט. ידעתי מה משמעותה של הטבעת הזאת. "הזדמנות אחרונה". אם אני מסרבת כאן, לא תהיה לי אפשרות נוספת. ניסיתי לדמות איך יהיו החיים איתו והסתבכתי בשאלות שאף אחד לא יוכל לענות לי עליהן. ניסיתי לדמיין איך ייראו החיים בלעדיו, והם השתרעו לפני כמו ריקנות אין סופית. עצמתי את עיניי והתפללתי לאלוקים, ביקשתי ממנו ברכת-דרך למסע שאליו אני עומדת לצאת.

ואז אמרתי כן.

היום אנחנו נשואים כבר קרוב לעשר שנים, עם כמה ילדים שאנחנו מגדלים יחד. נאמנותו וטוב לבו כלפיי שרתו אותנו היטב, ואני מרגישה שיש לי זכות שאני אשתו. אנחנו עדיין צוחקים יחד הרבה כמו פעם, והשיחות בינינו עדיין מרתקות. הוא עזר לי להתפתח בכיוונים שמעולם לא העליתי בדעתי שאוכל. האהבה בינינו מעמיקה וצומחת עם כל שנה שחולפת, עם כל ילד שנולד, עם כל רגע של יחד במערכת יחסי הנישואין.

החסרונות לא נעלמו, אבל הם הרבה פחות בולטים תחת אור הנאמנות הנצחית. גיליתי אפילו באילו נקודות בדיוק החסרונות שלו משקפים את חוסר הביטחון שלי, וזה עזר לי לבנות את עצמי כאדם. זה היה כאילו שמשקל ההחלטה שהוסר מעל כתפיי, העניק לי את החופש להתמקד סוף-סוף בחיובי שבינינו.

מדי פעם יש לי חלומות זוועה, שאנחנו עדיין יוצאים ואני לא מצליחה להחליט.

"בֶּני", אני אומרת לו, "היה לי שוב חלום של התלבטות!"

"אל תדאגי", הוא מנחם אותי. "את כבר נשואה."

ואני בהחלט מאושרת שזה כך.

16/2/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) אנונימי, 16/8/2015 11:55

חשוב מאוד

איך עשית את השינוי בתוכך??אני פונה להרבה יועצים, רבנים או אנשי מקצוע שיכולים לעזור לי אבל אני תמיד נתקלת בטריקת דלת מצדם אני כבר ממש מיואשת אצלי המצב חמור יותר כי בעלי בנוסף למגרעות שלי ושלו הוא עצבני וחסר סבלנות אלי ואני מאוד רגישה....

(8) אנונימי, 16/8/2015 11:51

שאלה דחופה

איך עשית את השינוי הזה בתוכך????????????

(7) אורה, 21/7/2013 12:53

לדעתי.....

עדיין לא נשאתי, ואני עדיין בחיפושים אחר האחד. אבל לדעתי כשמוצאים אדם טוב אמיתי, וכפי שרובכם מציינים, נראה שאתם בוטחים בצד השני, שישה בעל/אישה טובים, כך שנשמע שעיקר הקושי הוא אישי פנימי. והחשש הוא שאולי עם כל המעלות זה לא זה. לדעתי בהתאם להמון המאמרים שקראתי כאן. אם יש נתונים בסיסיים שהם טובים ומתאימים (כפי שציינו כולם) אז כדאי להתחתן, וממשיכים לבנות ולהבנות תוך כדי נישואין, כי זה העיקר, החיים האמיתיים מתחילים לאחר הנישואין. הנישואין לא מונעים מהתקדמות והתפתחות האדם, חווים את החיים יחד, וממשיכים להתפתח יחד ולחוד. במיוחד כשיש מצע טוב ובטוח.

(6) אנונימי, 21/5/2010 05:08

נשואה

שלום, אני עברתי את אותו דבר לפני שהתחתנתי, ואני עדיין לא שלמה עם ההחלטה! אני מתחרפנת, ממש לא יודעת מה לעשות, מצד אחד בעלי אדם מקסים, סבלני ונאמן ומצד שני אני מתלבטת אם עשיתי את ההחלטה הנכונה-שהחתנתי איתו. אנחנו נשואים שנה וחצי, ללא ילדים

(5) זוקית, 15/3/2009 09:44

הסיפור על הבחור

היות ואני מיסטיקנית סיקול אותיות אומר שאתם לא מתאימיםבכלל בסהכ את והוא הייתם תאומי נשמה והמפגש ביניכם נועד ללמד אתכם דבר משותף לשניכים בכדי שתגיעו רחוק יותר משאר החברים סביבכם שבישבילם אני מקווה החיים יפים ומעניינים כמו לכם ומלאי השראה וידע ודרך אגב ריחות גוף הם למעשה מה שמחבר בין בניזוג ומכניס אותם לטירוף חושים כמו שנאמר האהבה עיוורת ואם היא חיוורת ומלאתבילבולי שכל וחשיבה זה לא זה ועדיף לפרוש בזמןולא להישאר עם ברירת מחדל כי זה עונש אכזרי וקשה לחיות ללא אהבה אאמיתית הווה אומר כל מי לאלוהים אליי לאהבת אמת לעולם

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub