לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אתיקה רפואית יהודית – לשם מה?

אתיקה רפואית יהודית – לשם מה?

הכרות עם מערכת ההלכה והמוסר היהודית.

מאת

ההשקפה היהודית בענייני רפואה, הפוכה במקרים רבים מההשקפה הכללית. כפי שהסברתי במאמר הקודם שלי, הרבה מהמעידות האתיות במשך המאה האחרונה באו כתוצאה מהעדפת טובת החברה על טובת הפרט. על פי התיאולוגיה היהודית, הפרט הוא בעל ערך עליון. הדבר הוגדר יפה על ידי הרב יונתן זקס, הרב הראשי הנוכחי של חבר העמים הבריטי, בספרו "A Letter in The Scroll" ("אות בספר התורה"). בהתייחס לתרומתם של היהודים לתפיסת המוסר העולמית, הוא כותב: "באוזניהם של אלה שסגדו לקולקטיב – האומה, המדינה, האימפריה – הם [היהודים] דיברו על כבוד הפרט". בקטע אחר מבהיר הרב זקס את גודל התרומה היהודית לציביליזציה1:

"במונחים של אתיקה, היהדות הייתה הדת הראשונה שעמדה על כבוד האדם ועל קדושת החיים האנושיים. בפעם הראשונה, לא יכלו להקריב את הפרט למען הקבוצה. רצח הפך לפשע שלא נעשה כלפי האדם, אלא כלפי האלוקים."

השיעור הזה עולה מתוך הפרק הראשון בתורה, שם מתוארת בריאת האדם.

התורה2 אומרת לנו "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו", כדי ללמד אותנו שהפרט האנושי הוא אלוקי. אם בכל אדם טמון ניצוץ אלוקי, איך נוכל להעלות על דעתנו לנהוג כלפי כל אדם שהוא, באופן שאינו של כבוד והערכה מרביים?

התלמוד מורה שהקב"ה ברא תחילה את המין האנושי כפרט יחיד, ולא כקבוצת אנשים, כדי ללמד אותנו שמי שמציל חיי נפש אחת בעולם הזה מציל את העולם כולו; ומי שהורג נפש אחת בעולם הזה, מחריב עולם שלם3. על פי ההשקפה היהודית, הפרט הוא מיקרוקוסמוס של העולם כולו.

השלכות מעשיות

אנחנו מוצאים שהחשיבות הטבועה בכל פרט, באה לידי ביטוי במגוון רחב של תחומים בהלכה היהודית. לדוגמא, אסור להקריב את חייו של אדם חף מפשע, על מנת להציל אדם אחר, או אפילו מספר אנשים. למרות שאנחנו מכירים בצורך ובנחיצות שבקביעת סדרי עדיפויות במצבים מסוימים, אנחנו לא מקריבים חיים של אדם אחד על מנת להציל את חייו של מישהו אחר. לעומת זאת, מה נעשה אם שני בני אדם טובעים ואנו יכולים להציל רק אחד, או אם מספר אנשים זקוקים לתרופה ולנו יש כמות שתספיק רק לאחד מהם? המגמה ההלכתית הרווחת תדרוש מאיתנו להציל אחד, בעוד שכל האחרים ימותו. למרות שאנחנו בוחרים להציל פרט מסוים והאחרים עלולים למות, אנחנו לא גורמים באופן ישיר למותם. בהתאם לאמור, אסור לנו להרוג אדם על מנת להציל אחר, אלא אם האדם שנהרוג הוא "רודף", מישהו שרודף אחרי זולתו על מנת להרוג אותו.

גם אם האדם המדובר חולה, ולא משנה עד כמה חמור מצבו, אסור לנו לעולם להזיק לו כדי להציל אדם אחר. בעוד שהעולם הכללי מקבל את הרעיון של הסרת אברים מאדם חולה מאוד, תוך הסכמה 'לנתק אותו מהמכשירים' ששומרים על המשך חייו, ההלכה מתנגדת באופן חד משמעי להקרבת חיים, ואפילו של הפציינט החולה ביותר, על מנת להציל את חיי זולתו. זה לא אומר שההלכה מתנגדת לתרומת אברים מגופת מת או מאדם חי, אלא שאסור לנו להרוג אדם אחד על מנת להציל אדם אחר.

ההשקפה המוסרית היהודית

ההשקפה היהודית לגבי כל שאלה מוסרית-אתית, נשענת על שני עקרונות חשובים:

א. מוסר נכון נשען על עובדות נכונות.

ב. ביהדות אין הפרדה בין הלכה למוסר.

היהדות לא עוסקת בפילוסופיה מרוחקת; היא עוסקת במקרים אמיתיים ומעשיים. את העיקרון הראשון למדתי בעקבות כנס בינלאומי בנושא 'אתיקה רפואית יהודית' שהתקיים לפני כמה שנים, כאשר באותו זמן התעורר סקנדל גדול בישראל. התגלה שמגן דוד אדום נהג להשליך מנות דם שנתרמו על ידי בני עדה מסוימת, מבלי ליידע אותם, מתוך חשש שהדם אינו כשיר לתרומה. נשמעו האשמות כבדות בעניין גזענות.

ד"ר אברהם שטיינברג, נוירולוג ילדים בביה"ח שערי צדק בירושלים, ומחבר פורה בנושא רפואה על פי ההלכה, נשאל באותו הכנס האם זה מוסרי להשליך בסודיות את הדם של אנשי אותה העדה. הוא ענה "מוסר נכון נשען על עובדות נכונות". הוא ניתח את המצב והסביר זאת בצורה ברורה ביותר. אם אחוז הדם הלא כשיר לתרומה באוכלוסיית אותה העדה אינו גבוה באופן משמעותי מזה שבאוכלוסייה הכללית, השלכת הדם אינה מוסרית. אבל אם אחוזי מנות הדם הלא-כשירות באותה האוכלוסייה גבוה באופן משמעותי מזה שבאוכלוסייה הכללית, אזי נכנסים נתונים חדשים לתמונה.

יש להבין שעלות בדיקתן של תרומות הדם גבוהה, ואם כמות הדם הכשיר שתישאר לאחר הבדיקה תהיה קטנה מאוד, ההשקעה לא תשתלם מבחינה כלכלית, והבדיקות לא יוכלו להתבצע - כשהתוצאה היא הגדלת הסיכון של חדירת דם לא כשיר אל מאגר הדם הנקי. במצב כזה, לא רק שהשלכה דיסקרטית של תרומות הדם היא חכמה מבחינה רפואית וכלכלית, היא גם מתייחסת בכבוד לאותה העדה בכך שאינה מסמנת אותם בפומבי. שלא כמו הביזיון הפומבי שגרמה התקשורת לאותה העדה כאשר חשפה את הפרשה בשם "זכות הציבור לדעת".

למה שמישהו יתרום דם ואז יבקש שישליכו אותו?

אם למישהו יש ספק בקשר לתפיסה הזאת, עליו לדעת מה קורה בצלב האדום האמריקאי. לאחר שמסיים כל תורם לתת את תרומת מנת הדם שלו, הוא בוחר בברקוד שמציין אם להשתמש במנת הדם שתרם או להשליך אותה. למה נחוצה מערכת כזאת? למה שמישהו יתרום דם ואז יבקש שישליכו אותו? מפני שהרצון להימנע מבושה עלול לגרום לאדם לתרום דם מתוך לחץ חברתי, אפילו כאשר הוא יודע שהדם שלו נגוע, או עלול להיות כזה. לכן מציע הצלב האדום דרך מנומסת ודיסקרטית שמונעת מבוכה מהתורם.

לא תמיד מה שמוסרי הוא גם מה שמובן מאליו. השאלה 'האם מעשה מסוים אתי או לא' יכולה להיבחן רק מתוך התייחסות לעובדות המדויקות ולתועלת בכל מקרה ספציפי.

העיקרון השני - שאין הפרדה בין הלכה ומוסר יהודיים - ישיר יותר. מנקודת המבט היהודית, ההלכה היהודית כוללת את המוסר. ההלכה היא קובץ החוקים שעל פיהם מנהל היהודי המסורתי את חייו. כללי מוסר חוץ-הלכתיים באים לידי ביטוי מתוך ההלכה ונובעים ממנה. אנחנו מיישמים את ההלכה היהודית לגבי כל מקרה, והתשובות שאליהן אנחנו מגיעים מתאימות לפרדיגמה המוסרית. מסיבה זאת, האתיקה הרפואית היהודית היא בעצם השלכת ההלכה היהודית על הרפואה, בדיוק כפי שכשרות היא ההשלכה של ההלכה היהודית לגבי המזון, או שדיני נזיקין הם יישום ההלכה היהודית בעניינים של נזקי ממון.

איך מטפלים בשאלות אתיות רפואיות?

מדי יום מתרחשות פריצות דרך רפואיות וטכנולוגיות, שמרחיבות את טווח אפשרויות הריפוי. בעוד שהתקדמות הטכנולוגיה עשויה להביא מזור במצבים רבים, היא יוצרת גם תסריטים חדשים, ובכך מעוררת שאלות חדשות. כיצד בוחנת התורה מצבים שנראים כחסרי תקדים?

גם כאשר המצב נראה 'ייחודי' לחלוטין, השקפת המערכת ההלכתית נשארת ללא שינוי. כמו שכתוב בקהלת: "ואין כל חדש תחת השמש"4. טיפולי פוריות (כולל הפריה מלאכותית ופונדקאות), הארכה מלאכותית של החיים, הפלות, המתות חסד, סיכון עצמי לשם ריפוי, ועוד נושאים אתיים רבים אחרים בני ימינו, נבחנו על ידי ההלכה היהודית במשך המילניום האחרון. האתגר הוא לזהות נכונה את הנקודות העיקריות בכל נושא, על מנת למצוא לו את המקבילה ההלכתית האמיתית.

מערכת החוק היהודית

איך קובע הרב את התשובה הנכונה כאשר אנחנו פונים אליו בשאלה של אתיקה, בין ברפואה ובין בכל תחום אחר בחיים?

בעוד שההשקפה הכללית של הקהילייה הרפואית, בענייני מוסר רפואי, נשענת במידה רבה על תחושות והתנסויות אישיות, נשענת ההשקפה היהודית על ניתוח של מידע מתאים, העולה ממסורת של למעלה משלושת אלפי שנות קיום יהודי.

כדי להבין איך שאלה ספציפית באתיקה יהודית זוכה לתשובה, אנחנו חייבים להבין את מערכת ההלכה היהודית. המתודולוגיה של בחינת כל שאלה הלכתית או מוסרית זהה. הפוסק (אדם שהתמחה בצורה נרחבת בהלכה היהודית), מרכז מידע טכני וענייני לגבי המקרה הנדון. לאחר מכן הוא סוקר את מקורות ההלכה היהודית, מהתורה ועד למאה העשרים ואחת, ומזהה תקדימים במקרים קודמים שיכולים להתאים למקרה הנוכחי. אחר כך, הוא עוקב בזהירות אחר הנושאים הרלוונטיים דרך התורה, המשנה, הגמרא, הראשונים (מפרשי התלמוד הראשונים) והאחרונים (מפרשי תלמוד מאוחרים יותר), כשהוא משתמש בספרות הלכתית קודמת כדי למצוא את יישום ההלכה היהודית על הבעיות המודרניות. לאחר שנמצא הנתיב ההלכתי, מהתורה ועד לספרי השאלות והתשובות המודרניים, הוא מגבש את חוות דעתו.

מבנה המערכת ההלכתית

מבנה ההלכה היהודית מקביל בהיבטים רבים למערכת החוק המערבית. בעוד שההשוואה פשטנית במידת מה, יש בה יכולת להעניק לנו תחושה כיצד פועל התהליך ההלכתי.

בדיוק כמו שהבסיס הכתוב של מערכת משפט מודרנית הוא בדרך כלל חוקה, כך התורה5 היא בסיס המערכת ההלכתית. התורה היא כתב אלוקי, שהקב"ה נתן לעם היהודי בהר סיני, ושמכיל בתוכו את מצוות היהדות, יחד עם מושגים חשובים אחרים.

המשנה6, התלמוד7 וחלקים אחרים של התורה שבעל פה נרחבים הרבה יותר מהתורה הכתובה, והם בני סמכא באותה מידה. דיני התורה שבעל פה הם גוף ההלכה היהודית שמתחיל במעמד הר סיני, והם כוללים פסיקות הלכתיות מאוחרות יותר, שמאירות ומסבירות את התורה. התורה שבעל פה עוסקת בהיבטים המעשיים היומיומיים של החיים היהודיים.

כמו במערכות חוק מערביות רבות, גם החוקים שלנו נאספו לתוך קבצי חוקים. בדיוק כפי שיש ספרים עבי כרס של חוקים מדיניים, אצלנו קיימים קבצי הלכה יהודית בני 800 שנה. הקובץ המאורגן המוקדם ביותר של ההלכה היהודית נערך על ידי הרמב"ם, רב ורופא גדול בן המאה ה-12. ספרי ה"יד החזקה" שלו, המוכרים גם בשם "משנה תורה"8, מכסים את כל תחומי ההלכה היהודית, ומהווים גם בימינו את אחד מעמודי ההלכה היהודית הבסיסיים. קובץ החוקים הבא, ה"ארבעה טורים", נכתב על ידי רבי יעקב בן אשר9 בראשית המאה הארבע עשרה. קובץ החוקים המוכר ביותר הוא ה"שולחן ערוך" שנכתב על ידי הפוסק הספרדי רבי יוסף קארו, שחי בצפת, בצירוף הערותיו והוספותיו של הפוסק הפולני האשכנזי, רבי משה איסרליש10. יצירה זו הושלמה בשלהי המאה ה-16, ובעוד שמאות פרושים נכתבו עליה לאחר מכן, היא נשארה הקו המנחה העליון לגבי ההלכה היהודית בימינו.

איפה נוכל למצוא החלטה סופית?

הספרות ההלכתית השימושית ביותר, לבחינת סוגיות מוסריות רפואיות מנקודת המבט היהודית, מורכבת מאלפים רבים של ספרי השאלות והתשובות (שו"ת) שנכתבו באלף השנים האחרונות. ספרים אלה עוסקים בכל היבט של החיים שניתן להעלות על הדעת. השו"תים מקבילים לקובצי הפסיקות המשפטיות בחוקי המערב, שמתעדים מאות רבות של שנות פסיקה ושמעלים את התקדימים לפסקים העכשוויים בבתי המשפט.

בעוד שרבנים גדולים רבים עסקו ועוסקים בטווח רחב של סוגיות, כמה מהם נחשבים למומחים בתחום האתיקה הרפואית11. בארה"ב היה הרב משה פיינשטין (1895 – 1986), מחבר הספר רב הכרכים "אגרות משה", מקובל באופן נרחב בתור הפוסק העליון בכל התחומים, אבל במיוחד בתחום האתיקה הרפואית. פסיקותיו הקיפו את כל תחומי הרפואה על פי ההלכה. בישראל, רבי שלמה זלמן אוירבך (1910 – 1995), מחבר "מנחת שלמה", היה מקובל על ידי רבים בתור הסמכות העליונה בתחומים אלה. מובן שישנם עוד רבנים גדולים אחרים שעוסקים ברפואה על פי ההלכה. בין המומחים הגדולים ביותר החיים בינינו כיום, נמצאים בלי ספק הרב יוסף שלום אלישיב, מחבר הספר "קובץ תשובות", והרב אליעזר יהודה וולדנברג, מחבר 20 כרכים (עד כה) של "ציץ אליעזר".

לסיום

ליהדות יש מסורת עשירה מאוד של אתיקה רפואית. שאלות שנראות כחדשות בעיני יתר העולם, נבדקו במגוון דרכים בספרות ההלכתית במשך מאות - אם לא אלפי - שנים. יש לנו מערכת כוללת, שמהימנותה נבחנה בשטח, ושאינה מתנדנדת על פי הגחמות הארעיות של החברה או רוחות האפנה המשתנות. מבלי נקודת האחיזה הקבועה של התורה, עלולה האתיקה המעשית להפוך למדרון חלקלק במיוחד. רצח הופך ל"המתת חסד", רצח עוברים נהיה "בחירה אישית", והכללים הבסיסיים של כבוד האדם, כללים שעליהם אמורה החברה להיות נטועה, נשמטים מתחת לרגלינו. בזכות התיעוד הרחב והמוכח של מוסר המגיע ממקור אלוקי ומדגיש את כבודם של כל בני האדם, אנחנו הופכים למועמדים מתאימים ביותר להשתתף בוויכוח החברתי, בענייני מדיניות ציבורית הקשורה לסוגיות רפואיות.

1. הרב יונתן זקס , A Letter in the Scroll, עמ' 75.
2. בראשית א', כ"ז.
3. סנהדרין ד', ה'.
4. קהלת א', ט'.
5. התורה ניתנה לעם היהודי בשנת 1313 לפנה"ס.
6. המשנה הושלמה על ידי רבי יהודה הנשיא בערך בשנת 190 לסה"נ.
7. התלמוד הבבלי נחתם על ידי רב אשי ורבינא בערך בשנת 500 לסה"נ. התלמוד הירושלמי נחתם על ידי רבי יוחנן בערך בשנת 350 לסה"נ.
8. ה"משנה תורה" נכתב בסביבות 1180 לסה"נ. הרמב"ם חי בין השנים 1135 – 1204.
9. רבי יעקב בן אשר חי בין השנים 1270 – 1343.
10. רבי יוסף קארו חי בין השנים 1488 – 1575, ורבי משה איסרליש בין השנים 1530 – 1572.
11. ר' פרד רושר - Pioneers in Jewish Medical Ethics, Jason Aronson Press , 1997.

21/10/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אריאל, 9/4/2008 07:37

על הפתיחה למאמר

כמובן שדבריך נכונים, רק יש לחזור ולהדגיש שביהדות יש את הכלל ואת הפרט ושניהם חשובים, אפשר אפילו לומר שיש את הצד ה'רוחני', אידיאלי יותר והצד הפרקטי, מעשי, שמשלימים.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub