לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מותה של טרי שיאבו, אפילוג

מותה של טרי שיאבו, אפילוג

מותה של טרי שיאבו, מטשטש את הגבול בין רפואה למוסר ובין חיים למוות, ומהווה נקודת מפנה מטרידה בחברה האמריקאית.

מאת

טרי שיאבו נפטרה ב-31 במרץ, 2005, לאחר שהחזיקה מעמד 13 ימים ללא מזון או מים. חייה ומותה השפיעו עמוקות על החברה האמריקאית והעלו את הויכוח הבלתי מוכרע, כיצד אנו מטפלים באנשים בעלי מוגבלויות חמורות, ומי אמור לקבל החלטות עבורם. ישנה סיבה טובה להירתע מהתפקיד שממלאים הרופאים, בעיצוב דעת הקהל בסוגיות של סיום חיים, משום שבדרך כלל תחום התמחותם רפואי ולא אתי.

האמנם חיים חסרי משמעות?

דאגה זו התחזקה אצלי בעקבות אי-מייל מסוים, שהגיע אלי בשבוע שעבר. קיבלתי די הרבה מכתבי תגובה למאמר הקודם, שעסק בסוגיית חייה ומותה של טרי שיאבו. בעוד שמרבית המכתבים תמכו בדעתי, כמה מהם לא. מכיוון שמצויה בעולם מידה רבה של חוסר ידע בהתייחס לסוגיות הקשורות בהפסקת חיים, ולמרבית האנשים אין רקע שיאפשר להם להבין את מורכבותן של פגיעות נוירולוגיות, לא התרשמתי מהתגובות השליליות. אבל, הפתיע אותי במיוחד מכתבו של נוירולוג, מומחה בתחום המוח – רופא, שתפקידו להבין את המשמעויות העדינות, שאמורות לקחת חלק בדיון בנושא פגיעות מוחיות. הכותב דוחה לחלוטין את דעתי בנושא, ומאשים אותי בחוסר הבנה לגבי מצבה האמיתי של טרי שיאבו. כתוצאה מכך, אני מרגיש צורך פנימי להסביר טוב יותר, מדוע אני חושב שמותה מהווה נקודת מפנה של ממש לחברה האמריקאית. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר לבטא את רגשותיי מאשר דרך תגובה למכתבו של הנוירולוג.

הוא כתב לי, מתוך מה שנשמע כטענה לגיטימית: שאני (ויחד איתי כל מי שטען שצריך היה להשאיר את צינורית ההזנה של טרי שיאבו במקומה) בּוּר בהבנת מצבו האמיתי של "צמח קבוע". המשמעות שעולה מדבריו היא, שמי שמבין באמת מצב כזה, לא יכול לרצות לקיים חיים שכאלה. אנחנו חייבים להיות ישרים מבחינה אינטלקטואלית כדי לבחון את ביקורתו ולהחליט אם היא צודקת. הוא טוען:

"...אני מוצא את עצמי באי הסכמה חריפה עם ד"ר אייזנברג. המאמר מתייחס לצמח כאל מצב של ליקוי מוחי. בעצם, למי שנמצא במצב קבוע של צמח, אין הכרה בכלל. טיפולי חירום אינטנסיביים מודרניים, שהתפתחו במהלך העשורים האחרונים, אפשרו לנו להחיות חולים עם מה שהייתה יכולה להיות פגיעה מוחית סופנית מחוסר חמצן (מה שקרה לטרי שיאבו). לרוע המזל, קליפת המוח כולה הופכת לבלתי פעילה באנשים האלה, ואנחנו נשארים עם גזע מוח פעיל, שמאפשר תנועת עיניים רפלקסיבית, תנועות פנים וכולי. חולי PVS יכולים אפילו לעקוב אחר תנועת אובייקט בתחום ראייתם, בגלל שתפקודו של גזע המוח, הבלתי פגוע, שולט בתנועת עיניים רפלקסיבית זאת. יותר מידי פשוט לדמיין תגובה בחולי PVS אלה, משום, שבתור בני אדם, כל כך הרבה מהתקשורת שלנו אינה מילולית ונרמזת על ידי תנועות עיניים ופנים."

הערכתו לגבי מצבו של הצמח מדויקת ותמציתית. על פי מיטב הבנתנו הרפואית, אנו מניחים, שלאדם במצב של צמח אין כל הכרה שהיא. מעולם לא נתתי אמון רב באלה שטענו, על אפשרות התאוששות אצל טרי שיאבו. לא משום שלא האמנתי בכך (אין לי שום דרך לדעת דבר כזה), אלא משום שזה באמת לא משנה למתבוננים מבחוץ, כמוני. תוצאות בדיקת ה- CT, מבחני הקומה של גלסקאו ובלוני מעקב, הם באמת עניינם של הנוירולוגים ובני המשפחה, שצריכים לדאוג לטיפול הטוב ביותר עבור החולה.

כחברה, אנחנו צריכים להתייחס לשתי שאלות: אחת – מה המשמעות של חיים עם חוסר הכרה מוחלט, ושתיים – כיצד לטפל באנשים אלה? זה המקום, שבו הרופא נכשל באופן מצער במסקנותיו. בעוד שאני משוכנע שהכשרתו ללא דופי, והבנת הנוירולוגיה שלו מצוינת, הוא לגמרי לא מבין מהו חלקם של הרופאים, בתפישת החברה לגבי סוגיית הפסקת החיים (כפי שאפרט בהמשך), והוא בבירור אינו מבחין, היכן מסתיים הידע הרפואי ומתחיל המוסר.

רפואה או פילוסופיה?

מכתבו ממשיך:

"בכל אופן, פעילות קליפת המוח שלנו היא זאת שמייחדת את עצם "אנושיותנו". אם קליפת המוח מתה, אז האינדיבידואל האנושי מת... אם קליפת המוח הרוסה, חדלה האישיות. מצב של PVS אומר חיים בזויים – אוסף תאים בדמות אנוש, וללא חישה – תרבית תאים מפוארת... למזלי, לא נתקלתי בתפישה הבלתי רציונאלית של 'שמירה החיים בכל מחיר', מאז הכשרתי בראשית שנות השבעים... מידי יום, ברחבי ארה"ב, מסירים באופן שיגרתי מחולי PVS, וחולים בשלב אחרון של אלצהיימר, את האינפוזיות ואת צינוריות הזנה."

שגרת ההסרה של צינוריות ההזנה והאינפוזיות, רווחת מאוד כיום, בקהליה הרפואית. רבים מהרופאים עמם דנתי בנושא, תומכים ברעיונות אלה. מסיבה זו, לא ניתן לפטור אותם בקלות ראש. אנא, הבינו שהסוגיה אינה האוטונומיה של החולה (שזו סוגיה גדולה וחשובה בפני עצמה), אלא ההגדרה של החיים – האם קליפת המוח, היא מה שהופך אותנו לאנושיים, והאם זה נכון ש"אם קליפת המוח מתה אז האינדיבידואל האנושי מת"?

מובן שלא. עמיתי הרופא המבקר, צעד ללא ספק מחוץ לתחומי הרפואה אל תוך ממלכת הפילוסופיה, וזאת הבעיה. כפי שיודע כל רופא, אין מדינה באמריקה ואין רופא שפוי, שיצהירו, שמישהו במצב קבוע של צמח, הוא "מת". אם PVS באמת שווה למוות, אז למה להטריד את עצמנו לשלוף את צינורית ההזנה? פשוט תקברו את החולה, כשצינורית ההזנה עדיין במקומה! הערתו של הרופא היא הגזמה ברורה ומייצגת דרך חתרנית להטות את דעת הציבור להשוות PVS למוות.

טרי שיאבו לא מתה לפני שחלפו שבועיים מהוצאת צינורית ההזנה שלה. היא לא מתה מ-PVS; היא מתה מרעב וצמא.

למה אנשים עושים את זה? משום שזה מאפשר להם להרגיש, שהם לא רוצחים מישהו, אם האדם שהם "הורגים" כבר מת ממילא. טרי שיאבו לא מתה לפני שחלפו שבועיים מהוצאת צינורית ההזנה שלה. היא לא מתה מ-PVS; היא מתה מרעב וצמא.

יכול להיות שיהיה קשה מאוד לרופאים לקבל את זה, אבל, הגדרת המוות אינה הגדרה רפואית; זוהי הגדרה פילוסופית וחברתית. בעוד שרופאים יכולים בהחלט לקחת חלק בדיון, ערך דעותיהם אמור להישקל בהתאם לתוכנו, ולא על פי מיומנויותיהם הרפואיות. אין קריטריון רפואי שיכול לענות על השאלה היסודית, של מהם חיים ומהו מוות. ברגע שהחברה קובעת כיצד היא רוצה להגדיר את המוות, אז קוראים לרופא שישתמש באומנותו, כדי לבדוק אם הקריטריונים מתמלאים. בעוד שרופאים רשאים להשתמש בניסיונם, כדי להעניק את המידע ל"בעלי זכות ההחלטה", כדי שהגדרת ה"מוות" תהיה מעוגנת במידע מדויק, אין להם בקיאות בתחומי האתיקה או הפילוסופיה, יותר מאשר לכל אחד אחר.

לכן, מובן שתיאוריו של הדוקטור כותב המכתב, לגבי פגיעתם של חולי ה-PVS מדויקים – 'חסרי הכרה לחלוטין'. אך בכל אופן, הדבר שבו הוא טועה, זו ההנחה, שהסמכתו הרפואית מאפשרת לו לקפוץ מההגדרה הקלינית של ה-PVS לאמירה: ש"אם קליפת המוח נהרסה, חדלה האישיות. PVS זה חיים בזויים – אוסף תאים בדמות אנוש, וללא חישה – תרבית תאים מפוארת." איזו דיפלומה הוא קיבל, שמעניקה לו את הסמכות להחליט, אילו חיים שווה לקיים? התשובה היא, שלעיתים קרובות עם הדיפלומה הרפואית, מגיע גם הביטחון המופרז.

ד"ר מנגלה ותורת הגזע

לצערנו, ראינו את תוצאות הביטחון המופרז הזה, באובדן חיים יקרים במאה האחרונה. האמונה, שהרפואה יכולה לקבוע על אילו חיים שווה לשמור, היוותה חלק מהותי בממסד הרפואי הנאצי. בשלהי שנות העשרים ובראשית שנות השלושים:

מספר אנשי אקדמיה גרמניים חשובים ומומחים ברפואה, תמכו בתיאוריה של "חיים חסרי ערך", תיאוריה שקידמה את הרעיון שישנם חיים אשר פשוט לא שווה שיחיו... אם מנגלה עצמו (רופא ידוע שביצע ניסויים רצחניים על אנשים חיים מתוך שוכני מחנות הריכוז) הפך למפלצת קרת דם בשיא הקריירה הנאצית שלו, הוא בהחלט למד וצעד בעקבותיהם של כמה מהמוחות הגרמניים השטניים ביותר. בתור סטודנט, מנגלה נכח בהרצאותיו של ד"ר ארנסט רודין, שהחזיק בדעה שלא רק שיש כמה סוגי חיים שאינם שווים, אלא גם שעל הרופאים מוטלת האחריות לסיים חיים כאלה, ולהרחיק אותם מהאוכלוסייה הכללית. גישתו הבולטת משכה את שימת ליבו של היטלר עצמו, ורודין גוייס לעזור בניסוח החוקים לשמירת בריאות הגזע, שעברו בשנת 1933, אותה שנה שבה השיגו הנאצים שליטה מלאה על הממשלה הגרמנית. הדרוויניסט החברתי תרם לצווים הנאציים שקראו לטיהור של אלה שמתגלים אצלם הפגמים הבאים, כדי שלא ימשיכו להתרבות ויזהמו את מאגר הגנים הגרמני: פיגור; סכיזופרניה; מניה דפרסיה; אפילפסיה; עיוורון תורשתי; חירשות; עיוותים פיסיים; מחלת הנטינגטון ואלכוהוליזם1.

החלק המפחיד בדיון סביב טרי שיאבו, היה טשטוש הגבולות בין חיים למוות ובין נתונים רפואיים למוסר. עושה רושם, כאילו הידע הרפואי של הרופאים, הפך למיומנות של שקילת ערך החיים.

השפעתה של סמכות מול דעת קהל

אנו חברה מאד סובלנית לרעיונות. הדעות שלנו מושפעות במידה רבה על ידי התקשורת. וכפי שד"ר מילגרם, הוכיח בניסוי שבחן את מידת הציות, כוח השיפוט המוסרי שלנו, מושפע בקלות על ידי דמויות סמכותיות. לכן, כאשר רופאים תומכים באמונה, שכמה חולים "חשובים כמתים", מי אנחנו שנתנגד? אנחנו רואים את התוצאות הרצחניות, כאשר הנטייה הטבעית שלנו לציית לברי סמכא, מנוצלת בתחום ההתייחסות לערך החיים. אם הרופאים אומרים לנו, שיש חיים שלא שווה לקיימם, אנחנו עלולים להרגיש שחסר לנו הידע, שלא להסכים איתם. דבר זה מעורר את הצורך ההכרחי, לבחון היטב, מי הם ברי הסמכא שלנו והאם הם פועלים בתוך תחום מומחיותם.

במאמר מצוין, שבוחן את תפקידן של האחיות, בתוכנית השבחת הגזע של גרמניה הנאצית, כותבת סוזן בנדיקט, פרופסור במכללה לאחיות במדיקל יוניברסיטי בצ'רלסטון, דרום קליפורניה2:

במשך התקופה הנאצית, יוסדו "תוכניות המתת החסד" למוגבלים ולילדים ומבוגרים חולי נפש. רצח מאורגן של 70,000 אזרחים גרמנים (על פי אומדן) התבצע במרכזי הריגה ובמוסדות פסיכיאטריים.... העם הגרמני נחשף לרעיון של המתות החסד באמצעות מודעות רחוב, סרטים וספרים שתומכים בהשמדת "חיים חסרי ערך". ספר משנת 1936 בשם סנדנג אונד גויזן (משימה ומצפון) פורסם בגרמניה על ידי רופא עיניים ונקרא בהרחבה. היצירה עסקה בסיפורה של אישה צעירה שסבלה מטרשת נפוצה, והומתה על ידי בעלה הרופא. סיפור זה היה חשוב להכנת הקרקע לתוכניות המתת החסד3, הפיקו ממנו סרט "איך קלנג אן!" (אני מאשים) שהוקרן פעמים רבות במהלך שנים אלה. שני סרטים פופולאריים אחרים מאותו זמן עסקו אף הם בהמתת חסד, לחיות חיים חסרי ערך (1934-1935) ונוכחות ללא חיים (1940-1941)4. "אופר דר וורגנגנהייט (קרבן העבר, 1937), הופק תחת הנחייתו הישירה של היטלר והוצג מכוח החוק בכל 5,300 התיאטראות הגרמניים5. הסרטים האלה טענו שהשארת אנשים חולים מאוד בחיים נוגדת את עקרונותיו הבסיסיים של הטבע.

רופאים גרמניים "טיהרו" לפחות 460,000 גברים ונשים, שאובחנו כבלתי מתאימים או מופרעים...

תוצאות השתתפותה המסיבית, של הקהילייה הרפואית בהחלטה, אלו חיים שווה לשמר, הייתה הרסנית. "כאשר הגיעה הרייך השלישי לקיצו, רופאים גרמניים "טיהרו" לפחות 460,000 גברים ונשים, שאובחנו כבלתי מתאימים או מופרעים... חיסלו בין 250,000 ל-300,000 חולים כרוניים באמצעי הרעבה, שאיפת גזים, עודף סמי הרגעה וזריקות רעל; הרגו בגזים ושרפו יותר מ- 10,000 תינוקות וילדים עם הפרעות, החל במחלות לב מולדות ועד לאפילפסיה6." וכך, בעזרת הממסד הרפואי, המדינה המפותחת ביותר מבחינה רפואית ותרבותית בעולם, חיסלה את אנשיה שלה, פשוט משום ש"לא היה שווה לתת להם לחיות חיים כאלה".

האם הרופאים והאחיות העלו בדעתם, עד כמה הם סוטים מחובתם לטפל בחולים? נראה שעדויות ממשפטי נירנברג מצביעות על כך, שרבים ממבצעי הפשע, מעולם לא העלו בדעתם, שקיים נתק מוסרי בין פעולותיהם לתפקידם הרפואי. האישיות הרפואית שלהם התערבבה עם תפישותיהם הפוליטיות והפילוסופיות, מה שגרם להם לנצל את סמכותם וכוח השפעתם ובכך לגרום לנזק רב כל כך. הם הפכו למנהיגיה של גרמניה הנאצית7 והשתמשו בידע הרפואי שלהם לתועלתם האישית.

רצח כחלק מ"הליך תקין"

אני לא חוזר בי מעמדתי לגבי המקרה של טרי שיאבו. תחת מסווה של רחמים שאינם במקומם, משתמשות מערכות החוק שלנו ב"הליך התקין" כהיתר חוקי, באופן זה הערכאות האמריקאיות, הכשירו את הריגתם של אלה, שהחיים שלהם 'לא שווים'. אמריקאים רבים קיבלו את המידע שהם ראו באמצעי התקשורת, מתוך מידה מועטת של הטלת ספק, בעוד שבתי המשפט ככל הנראה פעלו בדומה בתוך תחום שיפוטם. אזרחיה של אומה רחומה זאת, צריכים לבחון את עצמם לעומק ולשאול, האם האנשים שעליהם הם סומכים ביותר – הרופאים והשופטים – 'מכרו אותם' והוליכו אותם שולל. האם אנחנו כל כך בטוחים, שחיים חסרי הכרה אינם חיים?

המשמעות האמיתית של טרי שיאבו ומותה, אינה העובדה שאישה אחת מתה. תוצאות המקרה העמידו בשאלה, את חייהם של המוגבלים כולם. האם האחראים על סילוק צינורית ההזנה של טרי שיאבו, יכולים לענות בכנות מדוע שלא נמית מתוך רחמים ילד בעל פיגור עמוק, שלעולם לא יגיע למודעות עצמית אמיתית? האם לתת לאנשים הסובלים מדיכאון כרוני עמוק, מנות קטלניות של משככי כאבים לטובתם האישית? מי יפסוק בהחלטות כאלה?

החיים אינם שואבים את ערכם מהיכולת להפיק הנאה מהעולם, והם בעלי ערך מעצם מהותם.

אני חושש, שהחברה שלנו גולשת שוב אל עבר התהום המסוכנת של מוסר יחסי, שמייחס ערך רק לחיים מסוימים, על פי מערכת המוסכמות האופנתית. כשערך החיים נמצא בירידה, ולעומתו מאמיר מחירו של הטיפול הרפואי, לחץ יותר גדול עתיד לפעול, על בעלי המומים (ש"עולה" יותר מידי לקיים), לעשות טובה לכולנו ולמות. אני מקווה בכל לבי, שנותרה מובלעת של שכל ישר ומוסר בין מיליוני האמריקאים, המחזיקה באמונה בסיסית בערך החיים. אנשים שאינם זקוקים לדיפלומות רפואיות כדי להבין, שהחיים אינם שואבים את ערכם מהיכולת להפיק הנאה מהעולם, והם בעלי ערך מעצם מהותם. (ר', טרי שיאבו, הדילמה המוסרית).

הניצוץ האלוקי שבכל אדם

הנוירולוג מסיים את מכתבו בדרך הבאה:

"אופן פעולתם, דעתם והבנתם של הנוירולוגים בעולם המערבי רואים מצבים אלה (PVS ומחלת אלצהיימר) כסופניים, בניגוד "להלכה היהודית". נראה שהמוסר הרפואי, לכל הפחות בארה"ב, רכש ידע נוסף או התפתח מעבר להלכה היהודית הארכאית. ד"ר אייזנברג טוען במאמרו, "המפתח לבחינת כל מצב הוא להבין שמוסר נכון מתחיל בעובדות נכונות". עם זה אני מסכים בכל לבי, ובתור מומחה קליני שמטפל במקרים אלה, הייתי מציע את המרשם הזה לד"ר אייזנברג עצמו.

מוסר שמעריך את החיים, תמיד יהיה השקעה טובה יותר לחברה, מזה שמבזה את חייו של הזולת.

אם נותנים לי לבחור בין האתיקה הנאורה של הכותב, לבין המוסר ה"ארכאי" של ההלכה היהודית, אני באמת לא רואה שום ברירה. הוא אינו המלומד הראשון שבישר לעולם שחלף זמנו של המוסר היהודי. אבל, לאורך ההיסטוריה, זילות ערך החיים, הביאה באופן בלתי נמנע למותם של מאות אלפים חפים מפשע. בין אם הייתה זו האומה הקומוניסטית, שהפחיתה בערכם של האינטלקטואלים ובין אם קבוצות אתניות, שזלזלו בחייהם של יריביהם, בכל מקרה, תחילת הסוף, היא ניסיון מכוון לשכנע את האוכלוסייה, שחיים כלשהם חסרי חשיבות.

מצד אחד, אני יכול להעמיד את ההשקפה היהודית, כזו שתמיד ראתה את הניצוץ האלוקי שבכל אדם – בלי קשר ליכולותיו, בריאותו הגופנית, הנפשית ומידת הכרתו – אלא, אך ורק משום שהאלוקים יצר אותו. מהצד השני, אני יכול להעמיד את ההשקפה, ששוקלת את ערך החיים על פי תועלתם. בהתבסס על ניסיון העבר, לא הייתי מהמר על עתידה של ציביליזציה, שבוחרת בהשקפה השנייה. מוסר שמעריך את החיים, תמיד יהיה השקעה טובה יותר לחברה, מזה שמבזה את חייו של הזולת.

מקורות באנגלית

1
http://www.crimelibrary.com/serial_killers/history/mengele/nazi_3.html?sect=6

2 Benedict, Susan, and Jochen Kuhla, "Nurses' Participation in the Nazi Euthanasia Programs," Western Journal of Nursing Research, April 1999, 21(2), 246-263. Can be viewed at http://www.baycrest.org/Winter%202002/article4.htm

3 Proctor, R. (1988). The destruction of "lives not worth living". In Racial Hygiene: Medicine Under the Nazis. Cambridge, MA: Harvard University Press, p. 183

4 Amir, A. (1977). Euthanasia in Nazi Germany. Dissertation, State University of New York at Albany. University Microfilms International,p. 97.

5 Michalczyk, J. (1994). Euthanasia in Nazi propaganda films: Selling murder. In Medicine, Ethics, and the Third Reich: Historical and Contemporary Issues. Kansas City: Sheed and Ward, p. 65

6 Dr. Michael Thaler, "The Art and Science of Killing Children and Other Undesirable Beings," California Pediatrician, Fall 1992:

7 ר' מקרהו של פרנקופף אטלס. ד"ר פרנקופף שהפך לראש אוניברסיטת וילנא על ידי הנאצים, יצר את האטלס האנטומי הטוב ביותר שאי פעם הופק, כשהוא מנצל לשם כך את גופותיהם של אסירים פוליטיים וקרבנות מחנות הריכוז לאיוריו. הוא תמך בגלוי בתיאורית השבחת הגזע הנאצית, וחש שזוהי חובתו הרפואית לעקוב אחר תוכניותיהם. ר' את הדיון של מוסד קנדי לאתיקה ב: http://www3.georgetown.edu/research/nrcbl/hsbioethics/units/cases/unit3_2.html, ובבריטיש מדיקל ג'ורנל, (BMJ 1996;313:1422 -7 December) ב: http://bmj.bmjjournals.com/cgi/content/full/313/7070/1422.

16/4/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) אנונימי, 12/3/2012 09:06

תודה, ד"ר אייזנברג.

גם כחרדית, למדתי רבות מדבריך.

(8) אנונימי, 14/12/2011 09:28

מאמר חזק!!!!

הלכה ארכאית?! אדם מסכן שכמותו.... מפחיד שיש אנשים שתומכים ב"המתת חסד", ערך החיים של האדם לא נמדדים בתועלת שהוא מביא לחברה או בתפיסה שלו את חייו, אלא בעובדה שהוא נברא בצלם אלוקים. מה שבטוח- בחיים לא הייתי רוצה להיבדק ע"י הנוירולוג בעל המחשבות המעוותות האלו, רופא תפקידו לרפא, לא להיות שופט ותליין.

(7) ל, 15/6/2005 19:41

תיאורטית כל אחד יכול להיות בלי הכרה

מפחידים אותי הדיבורים על המתה של אנשים חסרי הכרה. אני הייתי חסרת הכרה במשך חודש ואף אחד לא שיער שעברו לי במח כל מיני מחשבות וסרטים ודמיונות.

(6) סמדר, 27/4/2005 02:01

הרגשה מפוצלת.

בס"ד

ברור לי שערך החיים הנו ערך עליון ומקודש שיש לנו בני האדם ואכן אנו פועלים כך כל יום , היה לי מאד קשה לקבל את החלטת בית המשפט האמריקאי לנתק את טרי מהמכשירים כי אכן כפי שצוין טרי מתה מחוסר מזון ושתייה ולא מעצם היותה צמח וזה אכזרי לכשעצמו.

מצד שני אם באופן ברור בית המשפט החליט לנתק אדם במצב שבו המוח מת אזי למה להתיר מלכתחילה לחבר אדם כזה למכשירים או מדוע לא לנתק לאחר מספר שעות או ימים שבהם "ברור, שזה אכן מצב החולה למה להאריך את חייו , הרי יש מאות חולים כאלו היום.

אני מבינה היטב את נושא ערך החיים ושאין לנו רשות להחליט מי יחיה ומי ימות אולם האם בהתערבות רפואית אנחנו לא מתערבים ?? האם בעצם רופא שמשתיל לב לאדם חולה לב הוא לא בעצם "מאריך" את חייו באופן מלאכותי.

לדעתי אם כבר יש קונצנזוס של רפואה והתערבות שלנו בני האדם בהארכת חיים מכל מחלה שהיא , אזי היה ראוי להשאיר את טרי בחיים ולתת לגוף שלה למות בקצב שלו ובזמן שלו.

זה לא עניין של לשחק את "אלוקים" או לא זה עניין של הסכמה כלל אנושית של רפואה , הארכת חיים ושיפור איכות החיים ע"י אמצעי הרפואה שיש בידנו היום.

שנהיה כולנו בריאים
חג כשר ושמח

(5) רונית, 26/4/2005 05:50

תודה רבה לך ד"ר אייזנברג!!

נהנתי והחכמתי ממאמר זה. עלה והצלח,
יישר כח גדול

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub