לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ישראל לעולם תעמוד לבדה

ישראל לעולם תעמוד לבדה

הניסיון האנטישמי האישי שלי.

מאת

הבקשה נשמעה פשוטה למדיי.

" סליחה, נגמר לנו הטישו. אפשר בבקשה לקבל קצת?"

אשר היה אחד מקבוצה בת מאה ושישים איש, שנסעה באוגוסט שעבר לתשעה ימים במזרח אירופה. היה זה יומו השני של המסע, והקבוצה כולה שהתה במלון קונטי-הוטל בווילנה שבליטא – עיר מגוריו של הגאון הנודע מווילנה, כמו גם של רבנים ידועי שם אחרים.

אשר עמד מול דלפק הקבלה וחיכה לקופסה, אבל היא לא הגיעה.

"נגמר לנו הטישו", ענתה לו הפקידה.

"את מתכוונת שלא נשאר יותר טישו בכל המלון?" שאל אשר בהפתעה.

"אין יותר טישו", הייתה התשובה המכאנית.

"אני רוצה לדבר עם המנהל", אמר אשר.

כעבור מספר שניות הגיעה למקום אישה בלונדינית, גבוהה וסטואית, בשנות הארבעים לחייה.

"אפשר בבקשה לקבל קצת טישו? נגמר לנו הטישו בחדר."

"באיזו קומה אתם?" היא שאלה.

"אה... אהם.. קומה 5."

"אין יותר טישו לקומה 5", היא ענתה, והלכה.

אשר עמד שם, נבוך. מה הבעיה עם קומה 5 שבגללה זכתה לעונש קולקטיבי? יכול להיות שבאמת נגמר כל הטישו במלון? אולי יש איזו מילת פלאים שאשר שכח לצרף לבקשתו?"

התשובה הכואבת לכל השאלות הנ"ל היא 'לא' מוחלט. העזרה לפתרון החידה הגיעה כבר למחרת בשעת בוקר מוקדמת, כשחברת הקבוצה, דבורה, חגה בתיאבון סביב סל תפוחים בקצה הלובי.

"התפוחים האלה לא בשבילך", שאג איש צוות במדים.

"סליחה", אמרה דבורה, "אני אורחת במלון הזה. אני משערת שגם הם כלולים בארוחת הבוקר הקונטיננטאלית."

"לא. אם את רוצה תפוחים את יכולה להיכנס לחדר ההוא (והוא שלח אצבע לכיוון חדר האוכל), שם תמצאי את התפוחים היהודים."

אני לא חושב שאי פעם נתקלתי בתפוח 'יהודי', אבל 'תפוחים רקובים' אני יודע לזהות מרחוק

' התפוחים היהודים', כמו שאתם ודאי משערים, לא חבשו כיפות; לא הצלחנו למצוא אפילו תפוח אחד בצורת שופר או חנוכיה. אני לא חושב שאי פעם נתקלתי בתפוח 'יהודי', אבל 'תפוחים רקובים' אני יודע לזהות מרחוק.

הזלזול והבוז בעיניהם של הליטאים האלה זעקו לשמים, אבל הם גם עזרו להרגיש היטב את אותנטיות החוויה המזרח אירופאית. תחושה שבשביל להבין אותה ולהתאבל עליה הגענו עד לשם. זאת הייתה מציאות עליה אמנם קראתי ושמעתי המון, אולם יחד עם זאת התאמצתי מאוד להכחיש ולהתעלם ממנה. אבל עכשיו היא הישירה אלינו מבט.

הרבה היתקלויות דומות ודוחות הגיעו בימים הבאים. חלקן היו סמויות – מוכרים שפתאום "נגמר להם" הדיאט-קולה; וחלקן בוטות – צלבי קרס שצוירו על פחי אשפה, או "יודנריין" שנחרט על מודעות ישנות.

עקבתי אחר התהליך בו ניסינו, אני וחבריי לקבוצה, להטמיע את ההתנסויות החדשות האלה אל תוך תודעתנו המערבית השאננה. כמו ילד קטן ותמים שנתקל בפעם הראשונה בחייו באלימות, עוול או הטיית דעה, ראינו כיצד בועות השלווה הליבראלית המערבית מתפוצצות מול עינינו. לא היה שוטר אליו יכולנו לפנות, לא טופס למלא ולא תצהיר למסור. הם שנאו אותנו מסיבות שגם הם לא יכלו לפרט, ואנחנו נפלנו קרבן לאותה מסורת ארוכת שנים ממנה סבלו שוב ושוב אבותינו.

הרגעים המפחידים ביותר במסע שלנו, היו ללא ספק יומיים בלבד אחרי שיצאנו מווילנה. לאחר בדיקת דרכונים מייגעת, שנמשכה למעלה מחמש שעות בגבול ביילורוסיה (רק "בדיקה שגרתית" כמובן), הגענו תשושים ומרוטים ליעד – עיר הקודש וולוז'ין. השעה הייתה 11:30 בלילה. באותו מקום הוקמה אם הישיבות – מעוז התורה שפרח מעצם מראה הודו של ר' חיים מוולוז'ין.

יצאנו ממעבה השיחים, ולפנינו התנשא המבנה הקדוש, שניצב במקומו זה למעלה מ-200 שנה. התקדמנו בחשיכה לכיוון בית האלוקים שנשאר נטוש מאז 1892. בניין שבמשך 86 שנות תפקודו הכיל ענקי תורה בעלי ידע מופלג ומורשת של מוניטין טהור מרבב.

תחושה מרגשת, של עבר הקם מולנו לתחייה, עברה בין חברי הקבוצה – עד שגילינו שאנחנו לא לבד. מחוץ למבנה, שעדיין ניצב בגאווה, התאספה קבוצת חוליגנים מקומיים. למעלה ממאה בריונים מקומיים, רבים מהם שיכורים, עמדו ועקבו אחר ה'יהודים' שעשו את דרכם אל בית המדרש הישן. היהודים חזרו!

תחושת התחייה התחלפה במהירות באימה וחרדה

תחושת התחייה התחלפה במהירות באימה וחרדה. אחד הבריונים צעק משהו לא ברור, שהפחיד עד העצם רבים מהקבוצה. מישהו אחר השליך בקבוק שלא כוון לאף אחד במיוחד, אם כי קול התנפצות הזכוכית בחושך הספיק לזרוע חרדה אף בליבות האמיצים שבינינו. נכנסנו במהירות אל המבנה, מנסים בכל כוחנו להעמיד פנים כאילו אנחנו לא פוחדים מהאיום שמתנשא מולנו.

רבים הודו אחר כך, שבמוחם עלו התרחישים המפחידים ביותר שאפשר לדמיין. תרחישים שנשאבו הישר מתוך עדויות ניצולים וסרטי שואה מזעזעים. אישה אחת הייתה משוכנעת שעוד מעט יפרוץ כאן פוגרום אמיתי, ושאנחנו נאלץ להימלט על חיינו.

בפועל, עזבנו את הזירה, תודה לא-ל, בלי שיקרה שום דבר נוסף. חוץ מזה ששימשנו אובייקט לחיצי לשונם של החוליגנים, חשנו ברי מזל שזכינו להינצל מהביקור שנקטע באיבו.

למרות כל זאת, האנטישמיות המכאיבה והמפחידה בה נתקלנו, לא שלטה במסע בן תשעת הימים שלנו לעבר. מסעותינו לערי הקודש מיר, טלז, ווילנה, קלם, פונוביץ', סלבודקה, קובנה, ראדין וולוז'ין, כמו גם אל אימי אושוויץ ומיידאנק, הותירו בנו רושם עז והחלטה נחושה ללמוד יותר, ללמד יותר ולעשות יותר, כל אחד על פי כישרונותיו הייחודיים וזהותו היחידה והמיוחדת.

עם תום הטיול עזבנו את אירופה וכאשר הגעתי הביתה חיבקתי את ילדיי חיבוק חזק מהרגיל, ונשאתי תפילה חרישית שלעולם לא יטעמו מצערה וייסוריה של האנטישמיות.

אולם עד כמה מציאותית הבקשה הזאת? האם עברנו המיוסר לא מעיד בבירור שהשנאה ממנה אנחנו סובלים באופן מתמיד היא פשוט כורח המציאות? האם אנחנו יכולים להעמיד פנים ברצינות, שההיסטוריה באמת לא חייבת לחזור על עצמה? האם חכמינו לא קבעו ולימדו אותנו שהשנאה התמידית כלפי עם ישראל - שהחלה ביחסו צר העין של עשיו ליעקב - תמיד תהיה חלק מהווייתנו בעולם הזה?

אנחנו מעדיפים להתכחש לגורל המוכר. אנחנו מעמידים פנים כאילו תקוותינו יכולות להתממש ולהפוך למציאות – כאילו רגיעתה הזמנית של השנאה במדינות המערב, עלולה איכשהו לשנות את אופיו הטבעי של הארס ההיסטורי המדובר ביותר. אולם המציאות היא שהאנטישמיות רודפת ומעיקה, ותמיד תרדוף ותעיק, על חיי היומיום שלנו – בכל מקום בו נהיה ובכל דבר שנעשה.

למרות שלא נעים לעשות את זה, כולנו צריכים לחשוב על מציאותו החמקמקה של גורל מפחיד זה. נראה כאילו תמיד מתרחשים, או עומדים להתרחש, פוגרומים, רדיפות ואיומי השמדה, ובכל פעם שאנחנו עומדים עם הגב אל הקיר, נעלמים פתאום אפילו החברים הטובים ביותר שלנו – או שהם מגיעים מאוחר מדי, עם מעט מדי. דיקטאטורים ומטורפים מצהירים, בלי בושה, על מלוא כוונותיהם "למחוק אותנו מעל פני האדמה", או "לזרוק אותנו לים" ואף אחד לא מניד עפעף או טורח לדאוג. נראה כאילו האו"ם המגוחך קיים למטרה אחת ויחידה בלבד, לתעד את שנאתם התמידית והמוחלטת של עמי העולם כלפי היהודים. ישראל תמיד תעמוד לבדה.

ואף פעם לא קל להיות לבד – לא כיחיד, לא כקבוצה, ובהחלט גם לא כעם. אבל באותה מידה אנחנו יכולים גם להתרגל לזה, משום שלא סביר שהתופעה עומדת להשתנות. ואם נתלונן על מר גורלנו, נחכה לתמיכה ודאית או נצפה למשהו שונה, רק נעלה את רמת התסכול שלנו ונעצים את הצער.

אבל בוא יבוא יום, בו עם ישראל יגיע אל מלוא הפוטנציאל שלו, העולם כולו יגלה ויכבד את מציאות הא-ל, והשלום יפרוש כנפיו על הכל.

ועד אז, אנחנו נחזיק מעמד. אולי עם קצת פחות טישו... ותפוחים... ואפילו דיאט-קולה. אבל אנחנו נחזיק מעמד.

זוהי הבטחתו האיתנה של אלוקים.

ואת זה, אל תשכחו לעולם!

5/12/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 34 תגובות ב-33 דיונים

(33) אנונימי, 3/1/2010 17:09

כישראלית החיה למעלה מ-30 שנה בהולנד

כאבתי את כאבכם בקריאת הכתבה, כישראלית החיה למעלה מ-30 שנה בהולנד,תמיד מבטאת את היותי מי שאני: אדם, ישראלית., אם למישהו יש בעיה עם זה שיגיד, עד כה לא ניתקלתי במישהו שיגיד.. בדרך כלל התנהגות שאמורה טובה שלעיתים אמורה לכסות על...מרגישה את חובתי האנושית להיות אדם מול אדם ולאתגר את מי שמולי להיות אדם למזלי לא ניתקלתי בביריונים שיכורים ואלימים שאיתם אי אפשר לדבר,אלא רצוי לנוס מקרבתם כמה שיותר מהר. והאמונה בהיותינו לדוגמא חיובית לעמים,לצערי... עוד רבה הדרך, זו חובה אנושית לכל אדם מכל לאום , לא רק לנו.

אגמי חוטר חני, 10/6/2012 21:27

אדם מול אדם

בס"ד לצערי את מכסה בהתנהגותך ובהתנהגותם (אירופאים) על כל השינאה והחוסר איכפתיות כלפי העם היהודי. ומה זה אדם לאדם, שכחת איפה התרחשה השואה?! הכל התיפייפות שלך ושל האירופאים, את חיה בסרט, את יכולה להשאר שם לצערינו ולכסות כמוהם בדיוק. האם את מסתירה שאת יהודיה, או שגם על זה את מכסה. מאחלת לך כל טוב מכל הלב וחזרה מהירה הביתה לעמך, למדינתך.

(32) momo, 17/12/2009 09:57

האוקראינים

זה ידוע, האוקראינים שימשו כחוליות הרצח של היהודים באוקראינה בימי השואה. באבי יאר הוא באוקראינה. הרבה פרעות עברו על היהודים שם. לדוגמא חמלניצקי

(31) אלון, 16/12/2009 21:22

הבעיה האמיתית במערב אירופה שם האנטישמיות היא חבויה

גם בפראג לא מתים עלינו, אבל הבעיה האמתית היא במערב אירופה שם שונאים אותנו אפילו יותר אבל יודעים איך להסתיר את זה.

(30) אנונימי, 8/12/2009 16:45

כשאנחנו שומעים ברדיו על בתי ספר נפרדים לילדים אשכנזיים

ולילדים מזרחיים - אז לא צריך להתרחק מגבולות ארצנו כדי לפגוש את הרע.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub