לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כמה עגמת נפש יכול לגרום שולחן אחד? מסתבר שהמון

כמה עגמת נפש יכול לגרום שולחן אחד? מסתבר שהמון

מספר שיעורים משמעותיים לחיים שלמדתי בדרך הקשה, משולחן אוכל שקיבלנו במתנה.

מאת

כשהתחתנו, לא היה לנו כמעט כסף כדי לקנות לבית ציוד ראשוני. הסתפקנו ברכישת שלושה פריטים גדולים בלבד: מקרר – שהתברר אחר כך כגדול מידי לבית בו גרנו, ולכן החלפנו אותו תמורת המקרר הישן של חמותי; תנור אפייה פשוט – ששבק חיים כעבור מספר שנים, ושולחן אוכל לסלון.

זה היה שולחן פורמייקה אליפטי, מהסוג שעומד על שתי רגליים המתפצלות מהמרכז. השולחן שירת אותנו נאמנה במשך 24 שנים. עליו שיחקו הילדים, עליו הוכנו שיעורים, עליו נוצרו המוני יצירות – שהותירו את חותמן בדמות כתמי צבע ודבק עקשניים, ושריטות שאינן ניתנות לתיקון – מידי שבת הוא כוסה במפה צחורה, ועליו הוגשו אינספור סעודות שבת, עבור בני המשפחה ואלפי אורחים שהוא זכה להכיר במשך השנים בהן שהה בביתנו.

הוא לא היה גדול מידי, ובחגים נאלצנו לחבר אליו שולחן נוסף כדי שיהיה מקום לכולם, אבל הוא בהחלט התאים לנו, ואנחנו התאמנו לו. הוא השתלב מצוין בתוך גיבוב הרהיטים שהשגנו לעצמנו עם השנים, והתאים לכיסאות הפלסטיק ששירתו אותנו. הוא הניח לנו לעבוד עליו בחופשיות, והותיר גם מספיק מקום בסלון למשחקי חבל או גומי בימות החורף, או לבריכת גומי בימות הקיץ הלוהטים.

היה לו רק חיסרון אחד. חיסרון שבסופו של דבר עלה לו בחייו – הוא התנדנד. מידי פעם היינו מוסיפים מסמר, בורג או דבק, כדי לייצב אותו, אבל הוא תמיד חזר לסורו ולנדנודיו. התרגלנו גם לזה. לאורחים היינו מסבירים שלקחנו אותו מאונייה, שם הוא היה מצליח לאזן את עצמו נגד תנודות הגלים... מידי פעם מישהו היה משעין עליו מרפק ומטה את כל הארוחה בזווית מסוכנת, אבל מייד היינו מעירים לו, מפעילים לחץ קל בצד השני, וממשיכים כאילו כלום לא קרה.

היחידה שלא השלימה עם זה היתה חמותי: "תקנו שולחן חדש", היא היתה דורשת מאיתנו מפעם לפעם. "אין דבר כזה שאין כסף. כשצריכים משהו – קונים."

הבעיה כנראה, שלא הרגשנו שאנחנו באמת צריכים.

ואז היא עשתה לנו הפתעה.

ואז היא עשתה לנו הפתעה.

המשאית הגיעה אלינו, ופרקה שולחן וששה כיסאות שעלו כמה אלפי שקלים. לא רציתי בהם. לא רציתי מתנות יקרות ערך שמחייבות אחר כך תשומת לב מיותרת. אבל זה כבר היה מאוחר מידי. השולחן שעמד במרכז הסלון היה עובדה מוגמרת.

ואני הייתי חייב להודות ...ולהתפעל.

הלב שלי הלם בפראות כשגיליתי מה מסתתר מתחת לקרטונים שעטפו אותו. הוא היה חום, ענק, מסורבל וכבד. הקווים שעיטרו את רגליו הרחבות הזכירו לי את קפלי העור על רגליו של פיל. הוא היה בגודל רבע מהסלון שלנו, גם כשהיה סגור, ולא הותיר לנו כמעט מרחב מחייה אפילו כשהוצמד לפינה.

הוא היה יקר, ומעץ טבעי. הרגשתי שבמקום שהוא ישרת אותנו, אנחנו צריכים עכשיו לשרת אותו. חסל סדר יצירות ליד השולחן. חסל סדר משחקים ברחבי הסלון. חסל סדר שטיפת כיסאות במים לפני פסח. חסל סדר טיפוס על הכיסאות ואכילה חופשית ומלכלכת.

מהיום צריכים לשמור – שהצבע לא יתקלף. שהעץ לא יישרט. שהכיסאות לא ייפלו וייחבטו. וחוץ מזה – בכל פעם שאשתי תצטרך להזיז אותו, מישהו יהיה חייב לעזור לה – הוא כל כך כבד!!!

שנאתי אותו, והרגשתי עם זה גרוע. מישהו נתן לי מתנה מכל הלב. מישהו התחייב לתשלומים כדי לשמח אותי. מישהו חשב עליי ורצה שיהיה לי שולחן יציב... ואני לא מרוצה.

המצחיק היה שבמשפחה עוד קינאו בנו. גיסי תפס אותי לגמרי לא מוכן, ושאל איך השולחן. "יציב" עניתי, "ו...גדול, כולו מעץ מלא" – הוספתי אחרי רגע, מנסה לפרט את היתרונות שלו, או לכל הפחות מה שעשוי להישמע כמו יתרון בעיני אחרים.

חמותי ישבה לידו קורנת מאושר, יושבת על הכיסא המרופד ונהנית – "סוף סוף אפשר לשבת בנוחיות, ולא על כיסאות פלסטיק ששוברים את הגב."

חייכתי חזרה, מסתיר את רגשותיי עמוק בפנים, ומודה לה שוב על המתנה הנפלאה.

 

***

 

בהתחלה זה היה ממש סיוט. לא יכולתי לראות אותו בלי להרגיש שהלב שלי מחסיר פעימה. הרגליים הגסות שלו פשוט הגעילו אותי. הייתי יושב ללמוד בסלון כהרגלי מימים ימימה, אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה לבהות במילים המודפסות, כשאת כל ראשי ממלא השולחן.

יותר מכל כעסתי על עצמי: "למה אתה כזה כפוי טובה?!"

הבחנתי בכל שריטה שעליו, וכעסתי שעכשיו יאשימו אותנו שאנחנו לא יודעים לשמור על מתנות יקרות. הבחנתי בכל תיקון צבע, והבנתי שהוא הגיע כנראה מתצוגה ולכן נמכר במחיר זול מערכו. הבחנתי בכיסא שקצת התנודד. חשבתי איך לשמר את הצבע שלו. איך לדאוג שהוא לא ייהרס בבית תוסס כמו שלנו... ויותר מכל כעסתי על עצמי: "למה אתה כזה כפוי טובה?!"

יום אחרי יום והשהייה שלי בסלון עברה בריחופים ובחוסר ריכוז, עד שהרמתי ידיים ועברתי ללמוד בחדר אחר.

זאת הייתה נקודת השבירה שהביאה אותי לדבר עם חבר, לפרוס בפניו את כל הרגשות והתהיות שלי.

סיפרתי לו כמה השולחן הענק והמגושם מקומם אותי. סיפרתי איך אני חש כאילו מישהו חדר לביתנו בניגוד לרצוני, ולמעשה גירש אותי מהסלון שלנו. סיפרתי כמה מלחיץ אותי הצורך לשמור על משהו יקר. וסיפרתי כמה אני מתבייש שמתנה אחת הצליחה להוציא אותי משיווי המשקל!

תוך כדי דיבור יכולתי להכניס את הדברים לפרופורציה. הבנתי שעיקר הלחץ נובע מתוכי, מהמחשבה שאני צריך לשמור על חפץ יקר, בעוד שאיש לא מצפה זאת ממני. שהמעשה של חמותי נבע מאהבה ודאגה, ושצריכים לקבל אותו ככזה, למרות שהוא לא הכי מוצא חן בעינינו. והעיקר – שהמתנה הכי טובה שאני יכול להחזיר בתמורה, זאת דווקא הקבלה. לקבל בשמחה מה שניתן לי מלב אוהב (אם כי אולי לא עד הסוף חושב), ולא כמו שאמר לי חבר אחר: "אני במקומך, הייתי משאיר אותו על המשאית ושולח אותו לחנות בחזרה, עם חמותי!"

מאז החל תהליך ההחלמה.

הילדים שלנו כן יוצרים עליו – אבל הוא מכוסה תמיד בניילון עבה שיימנע פגיעה בעץ. הם יושבים סביבו על כסאות כתר (שניים, זה על גבי זה, כדי שיגיעו לשולחן הגבוה) ואוכלים בחופשיות. כיסינו את הריפוד של הכיסאות בניילון, ואפשר לטפס ולעמוד עליהם, והעיקר, גילינו שאם פורסים עליו שמיכות, ועליהן מניחים את הכיסאות הכבדים, אפשר לבנות ממנו אוהל נהדר ואפילו מערת שדים!

חזרתי ללמוד בסלון. התרגלתי למראה שלו, ואפילו הפסקתי להתנצל כששואלים אותי אם קנינו שולחן חדש. מסתבר שיש אנשים שאוהבים שולחנות כאלה...

היום אני כבר יכול להודות בלב קל, שבזכות השולחן למדתי כמה נכונים דברי חכמים 'דאגה בלב איש – ישיחנה'.

למדתי שלפני שנותנים, צריכים לחשוב טוב מה השני רוצה ולא מה מוצא חן בעיניי.

ולמדתי שלפעמים הנתינה הגדולה ביותר, היא לדעת לקבל.

 

8/11/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) קובי, 13/12/2016 11:21

מאמר מהנה מקסים ומשעשע

אנא המשך לכתוב. ממש נהניתי

(7) אילנה, 13/11/2008 14:59

גם אני הזדהתי...אשריכם ישראל.

ברוך השם אנחנו זוכים בהכנסת אורחים ...השולחן עבר שיפוצים שונים...וכיסאות הפלסטיק הירוקים נוחים להערם בפינת חדר כלשהו...השולחן עומד יציב ברוך השם...והוא כל כך מלא קדושה שפשוט מיצידי להמשיך איתו עוד ועוד ועוד.

(6) יריב, 11/11/2008 04:47

מאמר יפה וחכם

כולם עושים טעויות, אך החכמים לומדים ממשובות העבר.
אתר נהדר. תודה על המאמרים.

(5) בתאל, 10/11/2008 15:34

מקסים.

(4) יעל, 9/11/2008 12:39

נהנתי מאוד, כמה נכון

לנו עדיין יש את השולחן האליפטי. קצת מתפרק פה ושם אבל אכן סימפטי ביותר. נמצא אצלינו כ16 שנה....ומסביבו כסאות כתר....
ממש יכולה להזדהות עם הסיטואציה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub