לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




המלחמה שלי בדיכאון אחרי לידה

המלחמה שלי בדיכאון אחרי לידה

אחרי הטרגדיה הנוראה בשבוע שעבר בירושלים, בה אם התאבדה לאחר שהרגה את ילדיה, ראוי שנעלה שוב את המודעות לנושא כאוב זה.

מאת

כשאני מסתכלת על בתי בת השישה חודשים, רבקה, אני מתמלאת בהכרת תודה עצומה על צרור מתוק זה של אושר בזרועותיי. אני מלטפת את עורה החמים והענוג ומתבוננת בעדינות בעיניה הנוצצות. אני מתענגת על ההנאות הפשוטות של האמהות, נרגעת בכיסא כשאני מאכילה את בתי, מניחה למחשבותיי לשוטט.

לפתע, אני מתיישבת בבהלה והחיוך החולמני שלי מתפוגג לו באיטיות. זיכרון רחוק הקפיץ אותי. בעיני רוחי, אני רואה גרסה צעירה יותר של עצמי, מחזיקה תינוקת אחרת בת חצי שנה. אני נזרקת אחורה בזמן, לפני עשר שנים. אני בת 24 ובידיי בתי השנייה דבורה, צורחת.

חם מאוד בחוץ ועדיין, אני רועדת מקור. אני מרגישה מבולבלת ומנותקת. אני מביטה בעצמי במראה שבסלון ורואה אישה צעירה שאמורה להיות בתקופה היפה ביותר בחייה, עם צל של כאב פרוש על תווי פניה. “האם זו באמת אני?” אני שואלת את עצמי בשקט. כן, אני מזהה את עיניי החומות הכהות השקועות בארובותיהן, אולם היכן ניצוץ החיים שלהן? הוא כמעט נעלם.

מאז לידתה של דבורה הפכתי לצל של עצמי. קליפת אדם. אני נאבקת עם רגשות פאניקה ומחשבות אובססיביות על סכנה. המלחמה שלי בהם גוזלת כל רגע של ערנות ומחוללת שמות בבריאות הנפשית שלי. המאבק נמשך כבר חודשים רבים. אני מרגישה חולה. מאוד מאוד חולה. לילה אחרי לילה אני שוכבת ערה, אחוזת אימה, זיעה קרה שוטפת אותי ומקפיאה אותי כמו שמיכת קרח. לבי הולם בפראות במהלך היום, הולם כל כך בחוזקה שאני חוששת שאקָרע לגזרים מעוצמת המהלומות...

אני שרויה תחת מתקפה תמידית של מפלצת בלתי נראית שמנסה להרוג אותי. ככל שמערכות ההגנה שלי נחלשות, אני מוצאת את עצמי נשאבת באיטיות אל תוך תהום של אפלה דוממת. האפלה כה עמוקה ורחבה, שאני נותרת לעומתה חסרת אונים לחלוטין, בעודי נשאבת אל תוך מעמקיה האינסופיים.

לולאה בלתי נראית סביב צווארי מתהדקת יותר ויותר מדי יום, חבל שחור של ייאוש.

עוצמת הרגשות האפלים האלה כה אמיתית, עד שאני יכולה כמעט לגעת בהם. אני מרגישה כאילו אני נחנקת פיזית. אני מתנשמת באופן קבוע, מנסה נואשות להכניס פנימה יותר אוויר, אך עדיין מרגישה נחנקת. לולאה בלתי נראית סביב צווארי מתהדקת יותר ויותר מדי יום, חבל שחור של ייאוש. אני בקושי יכולה לבלוע, שלא לדבר על לאכול, ומרגישה כיצד גופי נחלש מרגע לרגע.

מבעד לקדרות השוררת בסלון הקטן שלנו, אני מביטה בתינוקת חסרת הישע שלי, שבוכה בחוסר אונים בזרועותיי הרועדות. גם היא אומללה. היא חשה בכאב ובאפתיות שלי; בנתק הבלתי נראה בינינו. למרות ערפל הייאוש הכבד המקיף אותי, בכייה קורע הלב חודר דרכו ופוצע את לבי השבור. חתיכה נוספת נבקעת ממנו, תולשת בכאב עוד חתיכה מהקרביים שלי. אני ממצמצת שוב ושוב, מנסה להדוף את דמעותיי שלי, אך ללא הועיל.

במהרה אני מוצאת את עצמי בוכה יחד איתה; יפחות כבדות מטלטלות את גופי הכפוף בעודי מהדקת אותה לחזי. “מה לא בסדר איתי?” אני יורדת על עצמי שוב ושוב. “מדוע אני כזה כישלון במשהו שבא בצורה כל כך טבעית לאחרים? למה אני לא יכולה פשוט להתאפס על עצמי ולהצליח להיות האמא של הילדה הזו?”

אני לא מסוגלת לקבל את העובדה שיתכן שאני סובלת מהפרעה נפשית.

אולם עמוק בפנים אני יודעת את האמת. אני יודעת שזו לא אשמתי. אני יודעת שאני סובלת מדיכאון חמור אחרי לידה. אני יודעת שזו הפרעה נפשית ושאני צריכה לבקש עזרה. אבל אני לא מסוגלת, אני פשוט לא מסוגלת. אני לא יכולה להכיר ולקבל את העובדה שאני, שתמיד התגאיתי בחוסן הפנימי שלי ובעצמאותי, עשויה לסבול מהפרעה נפשית. אני לא אחת מאלה, אחת מאותם חסרי המזל המפוזרים בחברה ובקהילה שלנו. כוח רב עוצמה ממשיך למנוע ממני מלהכיר במחלתי ולקבל אותה.

גם אם הייתי רוצה לבקש עזרה, לא הייתי יודעת לאן לפנות. אני פשוט לא יכולה לעזור לעצמי במצבי המבולבל והרעוע. אני לא יכולה לחשוב בצורה רציונלית ולא לקבל החלטות שקולות. אני מרגישה כאילו הראש שלי התפרק והשכל נלקח ממני. איש מלבד בעלי אינו יודע על סבלי ואני מתחננת בפניו שלא יגלה את סודי לאיש. בעלי הצעיר והתמים לא רוצה להחמיר את סבלי עוד יותר ועושה את הטעות הנוראית של היענות לתחינותיי.

אני מרגישה שאם אבקש עזרה, הבושה תשבור אותי לחלוטין. שאאבד את עצמי בתהליך. ההיגיון שלי מעוות ברגעים אלה. אני שוכחת לחלוטין שהאדם השבור שהפכתי להיות לא יכול להיות שבור או אבוד יותר ממה שהוא כבר כעת. אולם אינני חושבת בצלילות, שלא לדבר על קבלת החלטות רציונליות. כל מה שאני יודעת בוודאות הוא שאיני רוצה להיות מתויגת כ"משוגעת". הקול הפנימי שלי מזהיר אותי מפני התוצאות הרות האסון שיהיו לפעולה פזיזה שכזו. מסר זה חוזר על עצמו שוב ושוב, כמו תקליט שבור. למרבה הזעזוע, הפחד המציף מפני סטיגמה והלחץ של ציפיות החברה חזקים יותר מהכוחות האדירים של המחלה שהורסים אותי, קורעים את קרביי לגזרים.

אני ממשיכה לשכנע את עצמי שאני בוחרת את הבחירה הנכונה. אני צעירה ותמימה מאוד. הביטחון העצמי שלי מעורער וכאילו כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת, אני ממשיכה לסבול את הקיום המורכב. והנה אני כאן, מחזיקה בזרועותיי תינוקת בת חצי שנה, מרגישה את הדמעות החמות זולגות במורד לחיי ומטפטפות על עורה הענוג והחמים; דמעות מרות של צער וכאב.

בצד השני

לפתע החלום הרע שלי בהקיץ נקטע על-ידי צחקוק קטן. צליל חסר דאגות  מלא שמחה וחיות. כהרף עין אני חוזרת לרגע ההווה. השנה היא 2012 ואני משפילה את מבטי אל בתי רבקה, שצוחקת ומחייכת אליי את חיוכה נטול השיניים. אני מחזיקה שוב בידיי את בתי בת השישה חודשים. התמונה דומה דמיון מטריד לזיכרון שזה עתה השארתי מאחור, ועדיין, היא שונה מאוד. בעשר השנים שחלפו, החיים לימדו אותי הרבה. אחרי שהגעתי לנקודת אל-חזור במסעי הבוגדני שבה לא יכולתי לתפקד, פשוטו כמשמעו, סוף סוף אולצתי לקבל את העזרה שנזקקתי לה נואשות והתחלתי במסע החלמה וצמיחה, שעיצב אותי והפך אותי לאדם החזק ומלא הביטחון שהנני כיום.

היום אני יודעת שדיכאון אחרי לידה והפרעות נפשיות אחרות אחרי לידה הן מחלות עם בסיס ביולוגי, ושהן עלולות לגרום לסבל בל יתואר כאשר לא מטפלים בהן. דיכאון אחרי לידה, יחד עם כל המחלות הנפשיות, הן מכאיבות ומשפיעות על כל תחומי החיים, בדיוק כמו כל מחלה גופנית קשה אחרת. ניתן להשוות אותן לסרטן של הנפש, מחלה שמכרסמת אט אט את הרוח מתוך הגוף, והופכת את קורבנה לקליפה של עצמו, ריקה מתוכן. את הכאב ניתן להשוות לקלחת רותחת ששורפת את עצם מהותו של האדם. התינוק עצמו נמצא בסיכון משמעותי להזנחה פיזית ורגשית ובמקרה הגרוע אף להיות בסכנת חיים של ממש. האם נתונה לרגשות אובססיביות וכתוצאה מהם היא עלולה אף לרצות לרצוח את ילדיה. במקרה ה"טוב" התינוק מחמיץ אבני דרך התפתחותיות ועלול לסבול מצלקות לכל החיים.

למדתי שלמרות שנדמה לי שאני יכולה לשלוט בחיי, האמת היא שהשליטה האולטימטיבית היא בידיו של אלוקים וכי אני יכולה להרפות על-ידי התמסרות אליו. ביצעתי את החלק שלי, ועם הבנה זו מגיעה הקלה אדירה בחרדה, במתח ובקונפליקטים הפנימיים. למדתי שאני אף חזקה יותר ממה שאני חושבת וכי חוזק זה נמדד למעשה בהתמודדות ישירה עם אתגר, ולא בבריחה ממנו. חשוב מכך, כעת אני מכירה בכך שבקשת עזרה היא סימן לחוסן, ולא סימן לחולשה, כפי שטעיתי לחשוב בעבר.

אני מלאת הכרת תודה לאותם אנשים בהם אני רואה שליחים של האל; אנשי המקצוע המסורים שסייעו לי לצאת מהתהום וכיוונו אותי בחזרה אל הדרך לבריאות. אני מודה לאלוקים מדי יום על המתנה של תרופות לשינוי מצב הרוח, שבפירוש משנות את חוסר התפקוד הכימי במוח ומחזירות אותו לאיזון נורמלי. בעזרת תרופות אלה ובפיקוחו של רופא, הצלחתי להגשים את חלומי ללדת עוד ילדים ללא שריד של הסבל שחוויתי בעבר.

הפרעות נפשיות אחרי לידה ניתנות לטיפול ואף למניעה אם מטפלים בהן בזמן

לעולם לא אשכח את הסבל והכאב הנורא שלי, של בעלי ושל ילדיי הצעירים והתמימים. אף אחד לא אמור לסבול כפי שסבלנו אני ומשפחתי. הפרעות נפשיות אחרי לידה ניתנות לטיפול ואף למניעה אם מטפלים בהן בזמן. המפתח להעלמת הסטיגמה הכרוכה בהפרעות אלה הוא מודעות והקניית ידע.

כעת, כשאני מחזיקה את התינוקת שלי, כשראשי צלול ולבי קל, זכיתי להיות בצד השני. אני מתעוררת מדי יום בתחושה של הודיה ומטרה. אני מרגישה ברת מזל עד מאוד למלא את תפקידי כאם בריאה ומתפקדת. חזרתי לנקודת ההתחלה. וכיום, אני מלאה בהערכה עצומה, בעודי חוגגת את המתנה המרהיבה של החיים; של החיים של בתי ושלי כאמה המבורכת. אני מחבקת את רבקה הקטנה קרוב ללבי ומנענעת אותה.

פעם נוספת אני חשה בדמעות חמות זולגות במורד לחיי ומטפטפות על עורה הענוג והחמים של בתי. אולם הפעם אלה הן דמעות של שמחה.

את סיפורה המלא של הכותבת ניתן למצוא בספר Waves of Blue בהוצאת Israel Bookshop, בחנויות יודאיקה ברחבי העולם.

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-1 דיונים

(1) אורה, 9/1/2017 07:30

חוסר רגישות

"בה אם התאבדה לאחר שהרגה את ארבע בנותיה". I feel it's a great lack of sensitivity on your behalf to write such a thing about that poor woman. It sounds as if she was completely aware of what she was doing... Right, you want to raise awareness about PPD but there are probably more subtle ways to allude to that tragedy, without making it sound as if she's a terrorist, murderer. I'm only writing that because I love your website and it pains me to see such a quote on it...

דיני, 10/1/2017 13:52

צודקת, שיניתי קצת.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub